דברי דוד על רש״י, ספר שמות כ:ח

זכור, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. כתב הרמב"ן ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו, והכוונה כי זכר כל מצות עשה שנזכור יום השבת לקדשו, ושמור מצות ל"ת שכל השמר הוא לאו שלא יחללוהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם מעשה לל"ת, אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה בחסרון וא"ו או הוסיף על שלשים כו' אין בכך כלום עכ"ל והרא"ם הקשה דהשמר דעשה הוא עשה כדאיתא בפ' בתרא דיומא (דף פ"א) ואע"פ שפירושו שלא נחללנו מ"מ הוא בצורת עשה, ועוד שאין ראוי לפרש שמור את יום השבת לקדשו רק כמו לקדשו דגבי זכור דכמו דגבי זכור קאי על קריאת הקדוש ה"נ דשמור ולא הרגשתי בקושיות אלו, דאני מפרש דברי הרמב"ן בדרך זה דבכל השינויים שיש בהם ביאור אחד עם מה שכתוב בדברות ראשונות אין לנו קושיא כלל דע"י השינויים אנו מבינים מה שנאמר בראשונות, אבל מה שאינו בכלל אלא תוספת ולא נרמז בראשונות וכל זמן שלא היו האחרונות לא ידעו מזה ודאי קשה, וצ"ל בדבור אחד נאמרו דלא תקשה מה היה באותן הימים קודם שנכתב השינוי, ומה שהקשה הרא"ם דהשמר דעשה הוא עשה לית כאן קושיא דס"ס עכ"פ צווי אחר הוא ולא נכלל בדבור זכור, דודאי לענין עונש אין דבור שמור בכלל עונש דל"ת אלא בעונש דעשה. אבל מ"מ זכור הוא לענין זכירה קדושת שבת ושמור הוא לענין שמירה ממלאכה:

תהא מזמינו לשבת הרמב"ן הקשה דזה כשמאי ודלא כהלל דאמר ברוך ה' יום יום (ביצה טז) ותירץ הרא"ם דלא פליג הילל אלא במידי דשכיח כגון מאכלים, אבל מידי אחרינא דלא שכיח למזבן כגון כלים מודה לשמאי, ונכון הוא שכן משמע הלשון שזכר רש"י שאם נזדמן לך חפץ יפה משמע בהזדמנות לא במצוי: