דברי דוד על רש״י, ספר שמות יח:כא

שנאי בצע, ששונאים את ממונם בדין כו'. כתב הרמב"ן וז"ל שכל ממון שידעו בו שיוכל אדם להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו. והקשה הרא"ם על זה דכיון שטוען זה עבד זה מכרתו לי והלה אומר להד"מ ה"ז נשבע היסת ונפטר ואנו יכול להוציא בדין מידו. ותמהתי שלא נתכוין בדברי הרמב"ן דלא על חנם נקט עבד ולא מטלטלין אלא דנקט עבד משום דאין שם חזקה כדאי' בפ' ח"ה (דף ל"ו) אמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה דפירוש כיון שיכול לילך מעצמו אין שם חזקה דאמרינן לא קנאו מעולם מעצמו הלך העבד לשם. ועדיין קשה לכאורה דאמאי לא יהיה דיין מכח זה שלא החזירו מעצמו והניח עד לדין דמ"מ אין כאן גנאי דהוא חושב שלא יעיז פניו ויתבעהו לדין בעבור, זה. ונראה דהגנאי בזה שעשה מעיקרא שלא כהוגן שקנה שלא בעדים שגרם מכשול שיבא המוכר ויאמר לא מכרתיו מעולם ומעצמו הלך אליך ולא יהיה לו שום ראייה להשיב, וכדאיתא ס"פ איזהו נשך המלוה מעותיו שלא בעדים עובר על לפני עור לא תתן מכשול וה"נ כן הוא. ומש"ה נקט עבד לאפוקי מטלטלין שסומך על שיהיה מוחזק בדבר שקונה משא"כ בעבד וא"ל א"כ אף אם מחזירו מעצמו מאי מהני הא מ"מ עבר תחילה על מה שקנה שלא בעדים וי"ל שכל שמחזירו מעצמו ודאי הוא מאמינו שלא קנאו ממנו אלא טעה וסבור שקנאו ואין כאן ריעותא דלא עשה איסור באמת אבל כשנזקק לדין עמו הרי אנו רואין שאינו מאמינו ויודע בודאי שקנאו ממנו א"כ עשה בודאי תחילה איסור לפי דבריו שקנאו שלא בעדים. ותו הביא הרמב"ן בשם ילמדנו שונאי בצע ששונאין ממון עצמם ואצ"ל ממון אחרים כגון שאומר אפילו אתה שורף גדישי אני דנו דהיינו שאינו חושש אם יבוא לו הפסד ממון עבור שידון הדין. וכתב הרא"ם שזהו כוונת רש"י ששונאין ממונם בדין, ומ"ש רש"י אח"כ כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לא דייקא הוא כו'. וי"מ דה"ק כל דיין שיש לו מורא ממילא פוסק שלא כדין והדר מפקין ממנו במה שפסק שלא כדין, ואין זה נכון דא"כ פשיטא שהוא דיין שקר כיון שפוסק שלא כדין, אלא נראה דה"ק כל דמפקין בגזל מיניה ממונא בדין דהיינו שמפחידין אותו בשעה שיושב בדין שהבע"ד שמפסיד הדין יוציא ממנו בגזל אח"כ א"א לו לדון שפיר:

שרי עשרות ס' אלף בספ"ק דסנהדרין איתא נמצא דייני ישראל שבע רבוא ושמונה אלפים ות"ר, וכתבו התוס' תימא הא חסרו להו טובא דכי מפקת מששים רבוא ת"ר לשרי אלפים לא משכחת בתר הכי ששת אלפים לשרי מאות וכי הדר מפקת כל הני לא משכחת בתר הכי לשרי חמשים י"ב אלף וכ"ש דלא משכחת בתר הכי שרי עשרות שש רבאות, וי"מ דבכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתרים מבני ששים דלא נמנו ובשרי עשרות לא חיישינן אפי' היו בני עשרים שהם עצמם היו בחשבון וכ"א היה היה שר על תשעה והוא עשירי, וי"מ דחשבון השררות קא חשיב דתחילתן נמנו שרי עשרות ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי חמשים ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי מאות ומשרי מאות בירר החשובין לשרי אלפים עכ"ל פירוש לתירוץ השני לא היו שרים בין הכל יותר מן ששים אלף אלא שמן ששים אלף אלו נבררו חשובים שבהם לשרי חמשים י"ב אלף, וכן אח"כ מאלו י"ב אלף נבררו מחשובים שבהם ששת אלפים לשרי מאות, וכן אח"כ לשרי אלפים, נמצא לתירוץ השני אותם שהיו נבררים מהעשרות היה להם ג' שררות לבסוף אחר שנבררו להיות שרי אלפים. ולא הבנתי דבריהם דלתירוץ הא' אמרינן דלגבי שרי עשרות אמרינן שהם עצמם היו בחשבון העשרה אמאי לא נימא כן גם בשאר השררות ואמאי הקשו התוס' דחסרו טובא דכי מפקת כו' הא לא מפקינן מידי דודאי גם כל שר צריך להיות תחת שר אחר דאם יהיה עליו דין יצטרך לדון לפני שר אלף אחר ממילא לא יחסר כלום במה שנתמנה כי אחר מינוי שלו חוזר לשאר העם, והחשבון במילואו כי הוא נחשב כאחד מהם, וכן בכל המינויים כי כל אחד מישראל יהיה עליו ד' שררות דהיינו של עשרות ושל חמשים ושל מאות ושל אלפים וצ"ע: