דברי דוד על רש״י, ספר שמות יח:א

וישמע יתרו, מה שמועה שמע כו', הרא"ם הגיה שמע ובא, ואיתא כן במדרש. ואיני יודע מה נתקן בזה הא אכתי קשה הא מפורש בפסוק השמועה ששמע ובא ומנא לן להוסיף. תו קשה שפירש רש"י ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ואח"כ על כל אשר עשה פירש מן ובאר ועמלק, הרי זכר עמלק שנית. ונראה דקשה ליה לרש"י למה אמר כלל ופרט דהיינו כלל דכל אשר עשה ופרט כי הוציא כו', והא די בכלל לחוד, אלא ע"כ דהפרט אתא לגלויי דלא נכלל הכל בכלל מדהוצרך לזכור פרט דיש עוד דבר אחר מוסיף על הכלל, וע"ז מקשה מה שמועה שמע שהוא לא נכלל בכלל דכל אשר עשה, ותירץ קריעת ים סוף כו' דהיינו שיש ב' חלוקות, החלוקה הא' מה שעשה הקב"ה חידושים מה שאינן צריכים לטובתן של ישראל דהוה סגי בלאו הכי אלא שרצה הקב"ה להראות חידוש בכח ידו ברוך הוא דהיינו קריעת ים סוף, שהיה אפשר וסגי בלאו הכי דהיינו ישראל יכולים לילך ממצרים דרך יבשה וכדרך כל העוברים ממצרים לארץ ישראל וכן במלחמת עמלק שהיה סגי לישראל בלי מלחמת עמלק,אלא ע"כ מטעם הנזכר, וא"כ זה לא נכלל בכל אשר עשה שהרי לא עשה לישראל טובה בזה, והחלוקה השנית היינו מה שהיה טובה לישראל ולא סגי בלאו הכי והיינו ירידת המן והבאר, והזכיר גם כן עמלק לפי שהיה בענין עמלק שני צדדים, האחד המלחמה שבאה עליהם הוא הראות חידוש כמו שזכרנו וצד השני שהציל אותם ממנו ע"י, נס, וע"כ זכר רש"י תחילה מלחמת עמלק ואח"כ לא זכר רק סתם עמלק, דכאן לא נתכוין רק להצלה מעמלק שזה נכלל בחלק הטובה, כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י בכאן, אבל אח"כ התבוננתי שיש לשון זה גם במקומות אחרים כגון בפ"ק דר"ה (דף ג') על פסוק בפרשת חקת וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' והא גם שם מפורש בפסוק כי בא ישראל דרך האתרים, ואפ"ה דרשו ששמע מידי אחרינא. ובספר צדה לדרך הקשה זה והביא עוד הרבה שדרשו חז"ל אע"פ שמפורש בפסוק מידי אחרינא, כגון וישמע משה ויפול על פניו אמרו מה שמועה שמע מלמד שחשדוהו מאשת איש ובפשטיה דקרא קאי על דסמיך לפני זה, וכן וירא בלק מה ראה ראה בפורענותן של שונאי ישראל, ועוד הרבה כזה.. וע"כ כתב דאורחיה דתלמודא ומדרש לפרש איזה ענין שמע או ראה אע"פ שמפורש ענין אחר. ולי נראה לתרץ על נכון דרך כלל, דבכל המקומות שמפורש הענין הנזכר בפסוק קודם לכן, דהיינו כגון כאן שאמר הפסוק את כל אשר עשה אלהים כו', וזהו מפורש בפרשת בשלח הכל, וא"כ אין צריך כלל להזכיר מורה על ענין אחר, וגבי וישמע הכנעני מלך ערד עיין בפרשת חקת:

יתרו כו', יתר ע"ש שיתר פרשה כו' יש ברש"י שני שינויים כאן ממ"ש בפרשת בהעלותך, דכאן חשב רעואל הוא שם של יתרו ובבהעלותך כתב שהוא אבי יתרו וכמ"ש כאן אח"כ בשם יש אומרים, שנית דכאן כתב דבשם יתר נרמז על יתור הפרשה ובבהעלותך, כתב דשם יתרו הוא מורה על זה. ונראה דחדא מתרצא בחברתה, דכאן דתפס תחילה כמ"ד רעואל הוא יתרו עצמו, והענין הוא דעכ"פ על שם אחד משמותיו א"צ לתת טעם כי הוא שם העצם רק על שם שניתוסף צריך טעם דוגמא כמו שמצינו בעירובין (דף י"ג) בר' מאיר דר"מ שמו ולמה נקרא ר' נהוראי שהנהיר פני חכמים בהלכה, וא"ד ר' נהוראי שמו ולמה נקרא ר' מאיר שהיה מאיר פני חכמים בהלכה, ומש"ה ניחא דכאן דזה הוא מסתבר דשם הנמצא ראשון הוא שם העצם, והנה בשמות כתוב תחילה שם רעואל ואח"כ שם יתר, וכיון דללשון זה הוה רעואל שמו שם העצם ממילא השם השני שהוא יתר צריך טעם, ע"כ פירש שם שייתר פרשה אחת, אבל בבהעלותך פירש כמ"ד שרעואל הוא אבי אביהם, ממילא הוה שם יתר שם העצם כיון שהוא הראשון. ע"כ אין, מרמז על יתר פרשה אחת אלא בשם יתרו, ואע"פ שתמצא לפעמים שדרשו טעם גם בשם העצם כמו ברות שדרשו למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוה להקב"ה בשירות היינו לדרשה בעלמא, אבל אין הכרח לזה (וזהו ענין חריף ונכון לע"ד):

יתרו לכשנתגייר כו' הקשה הרא"ם תימא א"כ אין כאן כ"א, ששה שמות דקודם גירותו היה נקרא יתר ולא היה נקרא יתרו כמו שאין ראוי למנות אברם ואברהם, וכן משמע בלשון המכילתא שבראשונה כתב שבעה שמות נקראו לו ואח"כ כתב דבר אחר וישמע יתרו מתחילה לא היו קוראין אותו אלא יתר וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יתרו כן אתה מוצא באברהם כו', משמע שהלשון האחרון חולק עם הראשון שאמר שבעה שמות כו' שהראשון סובר שבזמן אחד היו נקראים שניהם ולכן אמר שבעה שמות כו' והאחרון סובר שלא היו שניהם בזמן אחד ע"כ היו שמותיו רק ששה ולא שבעה דאל"כ מאי בינייהו וצ"ע עכ"ל. והנה מ"ש ראייה מאברהם זו היא תיובתיה דאדרבה משם ראייה שלא נתבטל שם הראשון דהא איצטריך שם קרא לא יאמר עוד, שמך אברם כ"א אברהם יהיה שמך, משמע דאי לאו קרא היה לו ג"כ שם הראשון והרוצה יקרא בשם הראשון וכן נמי כאן, ומ"ש עוד לפרש פלוגתא דמכילתא לענין אם היו נקראים שניהם בזמן אחד, לא מסתבר כלל לאוקומי פלוגתייהו בזה, אלא הפלוגתא בענין הנזכר קודם לזה לענין רעואל שלשון הראשון ס"ל דרעואל היה יתרו שם עצם שלו וא"כ היו לו שבעה שמות, אבל ללשון אחרון היה, רעואל אביו של יתרו נמצא שיתר היה שם עצם שלו, ומה שאמר המכילתא לא היו קורין אותו אלא יתר, לא בא לאפוקי שם יתרו כמו שעלה ע"ד הרא"ם אלא בא לאפוקי שם רעואל, וזה נכון ואין כאן צ"ע. וא"ל על מ"ש יתר משום יתור פרשה הא עדיין לא נתגייר ובודאי בשעה שייתר הפרשה כבר נתגייר, דכבר מצינו שיש קריאת שם ע"ש עתיד כההיא דפ"ק דכתובות (דף י':) על פסוק ההולך קדמת אשור דאע"ג דבההיא שעתא אשור לא הוה עדיין אפ"ה קוראהו ע"ש עתיד:

חותן משה, כאן היה יתרו מתכבד כו'. אע"ג דאין חילוק משמעות בין חותן משה ליתר חותנו מ"מ אזלינן בתר טעמא דכאן נותן טעם היאך נשאו לבו של יתרו לילך אל משה ואמר אע"פ שמשה חשוב הוא אני חותנו, ויש לי קירוב אליו, אבל אם הוא איפכא שמשה הלך ליתרו הטעם אע"פ שחותנו חשוב הוא מ"מ אני הולך אליו כיון שהוא חותני.אבל יש לפרש יותר נכון דמצינו בפ"ק דב"ב (דף י"ב) על פסוק ונביא לבב חכמה דגדולה חכמה מנבואה כיון שנבואה נתלה בחכמה ובודאי קטן נתלה בגדול, ה"נ כן הוא דלעיל כתיב שם משה קודם חותנו משמע שמשה נתלה בחותנו הרי חותנו יותר מכובד אבל כאן כתיב יתרו תחילה ואח"כ משה משמע שמשה מכובד יותר שהרי נתלה בו מה שהוזכר קודם לו:

את כל אשר עשה כו' ובבאר ועמלק. כאן לא הזכירו מלחמת עמלק כדלעיל מטעם שזכרתי לעיל דכאן לא מזכיר אלא ההצלה של ישראל מן עמלק בדרך נס ותפלת משה שזהו טובתן של ישראל משא"כ לעיל דלא מיירי מטובה רק מחידוש והיינו המלחמה שהביא הוא יתברך עליהם להראות מופתיו:

כי הוציא ה' וגו', זו גדולה מכולם. באמת אין ביאת יתרו משום דשמע דבר זה שהוא גדולה ביותר דא"כ היה לו לבוא מיד אחר היציאה ממצרים, אלא דכבר זכרתי שהכתוב בא כאן לעשות פרט על הכלל, דכל אשר עשה, על זה קשה למה עשה דוקא מזה פרט. ותירץ שהיא גדולה מן הכל. וטעם לגדולה זאת מכל שאר דברים שנעשו לפי שביציאת מצרים היה שידוד מערכת שלהם וזו היא שקשה בעיני הקב"ה וצריך זכות גדול לזה. ודבר זה מצינו בפסוק (מ"ב ג') ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, הרי שנס שעשה הקב"ה שם לישראל היה נקל לגבי נתינת מואב בידם שהיה צריך לשדד מערכת של מואב: