דברי דוד על רש״י, ספר שמות טו:כה

שם שם לו כו', שבת ופרה אדומה ודינין. זה יליף מדכתיב חוק ומשפט, חוק זה פרה דאין בה טעם, ושבת נראה דהוי חוק מדאסרינן לאבות מלאכות דוקא, מחמת שהיו במשכן, ואי בטירחא תליא מילתא היה לאסור דברים במטלטלין מאי דהוא טירחא יתירה, כגון קוצץ עצים תלושים דאין חייב עליהם מן התורה אלא דגזירת הכתוב הוא ומשפט היינו דינים. אלא דקשה דבמכילתא לא חשיב פרה, רק כבוד אב ואם, ובפרק ד' מיתות (דף נ"ו) חשיב עשר מצות קבלו במרה, שבע מצות בני נח, ושבת, וכיבוד אב, ודינין. ורש"י עצמו חשיב בפרשת ואתחנן בפסוק כאשר צוך אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט, וכאן לא חשיב כבוד אב. ונראה דבפשט הפסוק של חוק ומשפט אין נרמז כבוד אב, אלא מדכתיב כאשר צוך בכבוד אב ילפינן שגם כבוד, אב נאמר שם. וכאן לא בא רש"י לפרש אלא קרא דכאן, אבל באמת היה גם כבוד אב נלמד מן כאשר צוך, ומש"ה כתב רש"י במשפטים בפסוק ויבא משה ויספר כו' ואת כל המשפטים שבע מצות בני נח ושבת וכבוד אב ופרה ודינין אך צ"ע מהיכן למד רש"י דפרה אדומה, נאמר במרה, דאינו בגמרא ומכילתא ואם אמרה מסברא דנפשיה היה לו לומר גם כלאים וחזיר דנקט בתר הכי. והקשה הרא"ם ממאי דאמרינן בפ' כל, כתבי (דף קי"ח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה כו' שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק והלא אותה שבת שיצאו ללקוט לא היתה שבת ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו כו' בחמשה עשר יום לחודש. ואיתא בפ' ר"ע (פ"ז) אותו יום שבת היה ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ביום הששי לקטו לחם משנה כו' ביום השביעי יצאו ללקוט משמע ששבת שלישית אחר מרה היתה וצ"ע עכ"ל. הך שבת שלישית ר"ל שבוע שלישית דבמרה נצטוו על השבת ואח"כ באו לאילים והיה שבת יום ט"ו, ואח"כ ירד המן ביום ט"ז דהיינו יום ראשון ואח"כ בשבת יצאו ללקוט. ונראה לתרץ דשבת ראשונה דקאמר לאו ראשונה לאזהרת שבת בכלל קאמר אלא ראשונה למצה שנצטוו עליה בפרט דהיינו שביום השבת לא יצאו ללקוט המן כדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ממילא לא יהיה היתר לצאת וללקוט כמו שפירש"י על למען אנסנו דהיינו שלא יצאו ללקוט, אלא דאח"כ נתוסף אזהרה דלא יצא איש, ממקומו ביום השביעי, וכבר ידעו גם כן איסור שבת אלא דאיסור הלקיטה לא קיימו אפילו פעם אחת:

ושם נסהו, לעם וראה קשי ערפו כו'. הרא"ם הקשה אמאי לא פירש ושם נסהו על המצות שנתן להם לנסותן אם יקבלום בשמחה ולק"מ דאם כן היה לו לומר שם שם לו חוק ומשפט ונסהו, ושם ל"ל, אלא ע"כ דהנסיון הוא מילתא אחריתי לבד מן החוק והמשפט: