דברי דוד על רש״י, ספר שמות יב:טז

מקרא קדש, מקרא שם דבר. נראה כוונתו דל"ת האי מ"ם היא מ"ם השימוש, כלומר מן קרא הקודש דהיינו יום הראשון של קרא קודש, וכן השביעי, וזה אינו דזה היה שייך אם כל השבעה ימים בענין זה. אלא דמקרא הוא שם דבר, כלומר יהיה שם זה ע"י שתקרא אותו קודש ע"י אכילה. ועוד יש לפרש דל"ת דמקרא פירושו יהיה נקרא כמו מדבר אליו (סוף נשא) דפירש"י כמו מתדבר ה"נ כן כמו מתקרא קודש, והיינו מצד עצמו לא ע"י מעשה האדם. וזה אינו, דא"כ לא יתישב לשון יהיה לכם דזהו שייך ע"י מעשה של האדם. ע"כ פירש שהוא שם דבר כמו קריאת שם והפירוש הוא קריאת שם קודש יהיה לכם ע"י מעשיך באכילה ושתיה:

לא יעשה בהם, אפי' ע"י אחרים, כר' יאשיה דאמר כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה בהם ולא יעשה חבירך ולא נכרי מלאכתך, או תאמר לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הנכרי מלאכתו ת"ל לא תעשה מלאכה, לא תעשה אתה אבל הנכרי עושה מלאכתו. וכתב הרמב"ן דהא מלתא דהנכרי לא יעשה מלאכת ישראל היינו שבות מדרבנן, דהא קי"ל אמירה לנכרי שבות הוא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולמדנו מזה דלא גזרו על אמירה לנכרי אלא בשלנו אבל לא בשל נכרי ע"כ. ומ"מ יש איסור שישראל יתן לו איזה דבר שיבשל לעצמו, כמבואר באו"ח סימן ש"ז:

שאפשר לעשותן ע"י אחרים. אבל א"א שרי שהרי דרשינן לכם לכל צרכיכם:

לכל נפש וכו', יכול אף לכותי ת"ל אך. הרמב"ן העתיק לשון רש"י ת"ל לכם, וזה נכון יותר: