דברי דוד על רש״י, ספר שמות י:א

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, והתרה בו, לכאורה משמע דהתראה זו מה שנזכר אח"כ שאמרו משה ואהרן אל פרעה עד מתי מאנת כו', וכ"פ הרא"ם דלא הוצרך לכתבה בדברי ה' למשה כי סמך על מה שנזכר בדברי משה אח"כ. וק"ל דאם סמך הפסוק על זה היה לו לשתוק לגמרי מלהזכיר שצוה השי"ת למשה שיתרה, או היה לו להזכיר ענין ההתראה מה הוא תו דכאן לא בא הצווי אלא למשה לבד שיבא לפרעה ואח"כ נזכר שבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שניהם אותה התראה וא"ל דמ"ש למשה הוה כאילו אמר גם לאהרן, דא"כ אמאי הזכיר בפרשת שמות וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ותו קשה מאי כי אני הכבדתי, מאי כי דאינו מתיישב בד לשונות של כי. ע"כ נלע"ד דכאן יש שני ענינים, דתחילה בא הציווי למשה לחוד שידע פרעה הכבדת לבו ויודיענו הדבר הזה עצמו אשר אני הכבדתי את לבו וידע להזהר בזה למען שיתי כו', כי כן מדתו של השי"ת שמודיע תחילה אשר יעשה אח"כ והוה כאילו אמר ואמור לו אני הכבדתי וע"כ אמרו לו אח"כ התראה, ואח"כ באו משה ואהרן ואמרו ההתראה הנזכרת, שם:

שיתי, שומי שאשית אני. הרא"ם טרח לפרש כוונת רש"י לאפוקי משאר פירושים של שיתה. ותמוה הוא דהא לעיל כתיב כי שת לי אלהים זרע אחר כו' ולמה לא פירש"י שם כלום, וכן גבי וישת לו עדרים. אלא נ"ל דמצינו האי תיבה גופה בענין אחר דהיינו שיתי כליל צלך בתוך צהרים (ישעיה ט"ז) ויש שני חילוקים בין הך שיתי לדהתם דהתם הוה לשון ציווי כמו שימי במשקל אמרי, ותו יש חילוק בענין היו"ד דשם הוי היו"ד להורות על לשון נקבה כמו אמרי, דברי, וכאן לא שייכי שני אלו, דציווי אין כאן דלמי יצוה. על כן כתב רש"י לשון שימי דבזה אין שייך לשון ציווי אלא שימי בחיר"ק הוי צווי כמו שלזכר אומרים הצווי בלשון שימה או שים כן אומרים לנקבה שימי משא"כ בלשון שומי אין מורה על צווי, אח"כ פירש שגם היו"ד של שיתי דכאן אינה מורה על ציווי לנקבה אלא כמו ביתי דהיינו בית שלי ה"נ שימה שלי פירוש שאני אשית, כנ"ל ברור בזה: