דברי דוד על רש״י, ספר דברים כג:ה

על דבר, על העצה שיעצו כו'. מתרץ יתור לשון על דבר אלא מורה על דברי העצה ונמצא שחסר וי"ו וה"ק על דבר אשר לא קדמו כו'. ואע"ג דמצינו לשון זה הרבה פעמים כמו על דבר פעור ועל דבר כזבי נראה דשאני הכא דנזכר בפירוש אח"כ מהו הדבר דהיינו אשר לא קדמו ע"כ הוה על דבר מיותר משא"כ במקומות הללו לא נזכר אח"כ מהו. ובעל דבר שרי אשת אברם הוצרך רש"י לפרש ע"פ דיבורה ששם מיותר כולו על דבר שרי כו' כי מפורש הוא לפני זה מש"ה הוצרך לומר ע"פ דיבורה כו'. ומאחי הגדול מהור"ר יצחק הלוי ז"ל שמעתי דבר הגון בזה ע"ד הגמרא בפרק המקבל (ק"ז:) ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית ואחד מהם נזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, ע"כ אמר אשר לא קדמו ולא אמר אשר לא נתנו אלא דעל פת של שחרית קאי, דאם היו, מקדימין להם פת של שחרית לא היו מתאוים לאשה אלא היו נזקקים, לנשותיהם נמצא דהך עצה עצמה שיעץ להחטיא את ישראל היתה מחמת אשר לא קדמו כו' וכל זה היה בעצת בלעם הרשע. ודרך זה נכון הוא מאד:

על דבר אשר לא קדמו אתכם. משמע על עמון ומואב והכי איתא בפ' חלק (דף קג) גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, והא דאמר הכתוב בפ' דברים כאשר עשו לי בני עשו וגו' והמואבים היושבים בער היינו לענין שמכרו להם מזונות אבל מ"מ לא קדמו אותם בחנם דכבר כתב הרמב"ן דאלו שתי אומות היו חייבות לעשות טובה עמהם כיון שניצולו בזכות אברהם מתוך ההפכה. ועוד נראה לתרץ דבר זה ולפרש עוד מאמר הכתוב ואשר שכר עליך את בלעם כו' וה"ל שני טעמים אלא נראה דאלו תרי טעמי תלוים זה בזה ע"ד שאמר הכתוב במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם דיש לפרש דדוקא על השונא הזהיר לכוף את יצרו ויאכילהו כמו דאיתא בפרק אלו מציאות (דף ל"ב) אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון ואע"ג דפריקה הוה מצוה טפי מן טעינה מ"מ חייב בשונא לטעון כדי לכוף, את יצרו ע"כ הזהיר הכתוב להאכיל לחם לשונא כדי לכוף יצרו אבל באוהב אין שייך לכוף יצרו וא"כ י"ל דאי לא הוה כאן אלא טעם הראשון דהיינו אשר לא קדמו לחוד לא היו נענשים כיון דאין כאן כפיית יצר דאפשר דלא היו שונאים להם, ע"כ אמר ואשר שכר כו' ממילא היו שונאים להם, ואי מטעם שני לחוד לא היו נענשים דהו"א כיון שהיו שונאיהם ומבקשים רעתם אמרינן בא להורגך השכם להרגו כיון דרודף הוא כדאשכחן בברכות בההוא דהיה יודע בשעה שכועס הקב"ה וראה סימן בתרנגול כדי לקלל שונא שלו ונהי דמסיק התם לאו אורח ארעא מ"מ אין עבירה בזה, וה"נ יאמרו כי היה לו היתר לשכור את בלעם לקללו כיון שהוא שונא שלו, וע"כ סיים הכתוב לומר כי אהבך ה' אלהיך דלכאורה הוא מיותר אלא דהכי קאמר אע"פ שהם שונאים שלך ויפה עשית לדעתך מ"מ הם אוהבים של הקב"ה ושנאה שלך בהם בטלה כנגד אהבת הקב"ה, וע"כ שפיר אמר הכתוב ממ"נ אם הם נחשבים שונאים שלך היה לך לקדם אותם בלחם, כמו שזכרנו ואם אינם נחשבים לשונאים לך לא היה לך לשכור לקללם ובאמת אין שנאה שלך עמהם נחשבת לכלום כי אהבך ה' כו' אלא דלפי דעתך חשבת אותם לשונאים וע"כ חייב אתה מכח טעם ראשון דהיה לקדמו בלחם כדין השונא כמו שזכרנו, ומש"ה בשעיר אע"ג, דלא קדמו בלחם מ"מ אין עליהם עונש כי לא נצטוה רק משונא מצד כפיית יצרו. ודרך זה נראה שהוא כפתור ופרח בס"ד: