דברי דוד על רש״י, ספר דברים כא:י

כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר ראיתי מקשה דבפרשת שופטים גבי כי תצא למלחמה וכו' וראית סוס ורכב כו' דגם שם מיירי במלחמת הרשות דמלחמת חובה א"ל אחריו והיה בקרבכם אל המלחמה ודברו השוטרים כו' וכל אותה הפרשה אלא במלחמת הרשות, ודחק עצמו לתרץ זה בשם רש"ל ואין דברים אלו מחוורים כלל דאיתא במשנה פרק משוח מלחמה במשנה על פסוקים ויספו השוטרים לדבר אל העם בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה א"ר יהודה במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה אפילו חתן כו' וכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן בשעת מלחמה כו', וכתב הראב"ד אפשר זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין החוזרים מן מערכי מלחמה לא נאמר במלחמת מצוה, ומשו"ה לא כ' רש"י שם כלום:

שהרי נאמר לא תחיה כל נשמה. הקשה הרא"ם דלמא במלחמת חובה מדבר והאי ושבית שביו בשבי ששבה הוא משאר אומות כדמשמע מיתורא דשביו, ותירץ מה שתירץ ולי נראה דלק"מ דגבי וישב ממנו שבי בפרשת חקת הנה הפירוש כן ששבה עמלק מישראל שפחה וכתב הרמב"ן שבו אותה תחילה ואי הוה הפירוש כאן הכי לא הו"ל לומר שביו אלא שבי אלא ודאי דמיירי שישבו שבי ממנו עצמו. ראיתי בספר צדה לדרך דאמרינן בירושלמי דלא הותרה יפ"ת אלא לאחר כיבוש א"י וכ"כ בס' החינוך א"כ כ"ש שלא הותרה יפת תואר במלחמת מדין שהיא חמורה יותר דהא לא התיר שם להחיותם אלא דוקא שאינה ראויה להבעל, לכן נפלאתי על מ"ש התוספות פרק במה אשה גבי לכפר על הרהור הלב, וז"ל וא"ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי"ל דעכ"פשייך בה איסור כו' עכ"ל, משמע דבמלחמת מדין הותרה להם יפת תואר. ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריהם וישא ברכה עכ"ל:

ואני חפץ בברכה ולתרץ קושיא החזקה בעיניו, דענין מאנס כותית יש בה שני טעמים, האחד מפני זנות, השני משום גזל שגוזל את גופה כמ"ש הרמב"ם, ונ"מ דאי מזנה ברצונה אין איסור בבן נח אלא דוקא בישראל משום זנות. ובזה ניחא החילוק של הירושלמי דאין היתר יפת תואר אלא לאחר כיבוש דודאי קשה מה טעם יש חילוק לזה דכיון דדברה תורה נגד יצה"ר לפני כיבוש נמי אלא נראה דהטעם משום גזל, ואמרינן בפרק הגוזל בתרא א"ר הונא מנין לגזל עכו"ם שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך בזמן שהן מסורין בידך ולא בזמן שאין מסורין בידך, וזהו ממש החילוק שבין כיבוש לאחר כיבוש מש"ה גבי בנות מדין אין שם משום גזל דהא קרא התיר בהדיא מטעם כי צוררים הם לכם דצוה הכתוב ע"ז משא"כ בא"י קודם כיבוש כמו שאמרו בגמרא וא"כ כשביקשו ישראל כפרה על הרהור הלב מטעם זנות מקשים התוס' שפיר דהא אין כאן זנות דאפילו יפת תואר הותרה ולענין טעם זנות אין חילוק בין קודם כיבוש לאחריו כמו שזכרנו וגזל אין שם במדין (והנני מוכן לקבל ברכה בס"ד, ועיין מה שכתבתי בפרשת מטות מזה):

אין לומר ושבית שביו לכאורה משמע דמשביו מביא ראיה וזה אינו דגם מן ושבית לחוד מוכח כן דושבית הוא דוקא במלחמת הרשות דבחובה אין שביה כלל. ונראה דרש"י מביא כאן שביו דל"ת דקאמר על מה ששבה הכנעני מאומה אחרת כקושיית הרא"ם לפני זה ע"כ מביא שביו לרמוז על התירוץ שלי דא"כ שביו וי"ו יתירה כמו שזכרתי: