דברי דוד על רש״י, ספר דברים יד:ג

כל תועבה כגון צורם אוזן, כו'. בפרק כל הבשר (דף קי"ד) א"ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, פירש"י כל שאסרתי לך לתועבה ולהתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמות בין שבא בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י נכרי מאחר שתיעבתי לך, וכתבו התוספות וא"ת היאך אנו אוכלים אילים אפילו סירסם נכרי מאי שנא מבשר בחלב וי"ל מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי, וי"ל דשרי רחמנא פסולי המוקדשין שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל. ולכאורה פליגי כאן רש"י ותוספות דהא רש"י כתב שם בגמרא דאפילו ע"י נכרי או אפי' ע"י קטן שצרמו אסור, וכן רש"י דכאן, וכן הבין הרא"ם שכתב ע"ד תוס' וצ"ע דזה מנלן דאדרבא אפי' נכרי שצרם אסור שישחט ואכל ע"פ אותו מום הרי רש"י חולק עליו שאמר ע"י נכרי או קטן אסור ומ"ש התוס' דרחמנא התיר למוקדשין שהוממו י"ל דקרא בפסולי המוקדשין שהוממו מעצמן אבל היכא דהפיל בהם מום אפילו נכרי אסור לאוכלן ע"כ. והם תמוהים עלי מאד דא"כ הו"ל לתוס' לכתוב דבר זה ולהביא דברי רש"י ולהקשות עליהם כדרבא ולא היה להם לכתוב כפשיטות, דרך קושיא אמאי מותר צורם נכרי ורש"י לא, ס"ל במקום זה ממ"ש, ותו, דדין פשוט הוא בכמה, מקומות דנכרי שהטיל מום בלא ידיעת ישראל דשרי, והיאך נימא כאן לרש"י דאסור: ונראה דבבשר בחלב ודאי נכלל בכל שתעבתי אפילו מה שנעשה ע"י נכרי אבל בצורם בכור שמצינו היתר מכח, פסולי המוקדשים לא הוי בכלל כל שתעבתי אלא מה שעשה על ידי ישראל שמכוין להתיר במזיד בזה הוה תיעוב ואסור אפילו אם נעשה כבר, אבל אם נעשה ממילא אינו מתועב כיון שהתורה התירה בקדשים ממילא אפילו נעשה בכוונה ע"י נכרי מותר מן התורה, וזהו שסיימו התוספות א"כ אינו דבר מתועב כלומר כיון שהותר בממילא הותר נמי בע"י נכרי או קטן. ומש"ה ניחא דרש"י איירי שצורם אוזן כדי לשוחטו זה ודאי בכלל כל שתיעבתי ואסור באכילה, אבל התוספות מיירי שעשאהו נכרי דזהו מותר באכילה כמו בממילא משא"כ בבשר בחלב דאסור אפילו בממילא כיון שלא מצינו שום היתר בתורה, ובספרי שנינו ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנו שעובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה הרי דגם כאן נקט האיסור בעושה כדי לאכלו ממנה דהא לא בחנם נקט ואוכל ממנה, אלא דהרמב"ם כתב בפרק ב' דבכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו כו', משמע דאפילו עושה במזיד אין איסור מן התורה אלא משום קנס חכמים, וקשה עליו מספרי שזכרנו והרא"ש הניח קושיא זו בצ"ע, וכתב עוד שי"ל שהרמב"ם פסק כאחרים דפליגי עליה דר"א וס"ל דבפסולי המוקדשים הכתוב מדבר ע"כ, פירש דוקא פסולי המוקדשים שנפסלו מעצמן אבל לא בצורם אוזן בכור שהוא יצא לחולין, וזה מבואר ברמב"ם בפי"ח דפסולי מוקדשים כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שיפסל במחשבה בין במעשה בין בדבר שאירע שנפסל בו כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין, וכן קדשים שהוטל בהם מום כו' הרי הם בכלל כל תועבה כו' עכ"ל. הרי שאין בכלל כל תועבה אלא פסולימוקדשים כאחרים הנזכרים בספרי כן לענין שאר דברים הן לענין מום משא"כ לענין מום של בכור דזה לא נקרא, פסול קדשים אלא חולין ממש ובזה אין איסור אכילה כלל מן התורה אלא משום דקנס הוא. וא"כ נימא דגם התוספות שזכרתי לעיל ג"כ ס"ל דכל תועבה לא קאי אבכור כלל דאפילו אם עשה במזיד אין כאן איסור אפילו מן התורה, ורש"י שכתב כאן דגם צורם אוזן בכור הוה בכלל כל תועבה היינו כר' אליעזר הנזכר לעיל, והיינו דוקא בנעשה ע"י עצמו ולא ע"י נכרי או קטן שאלו אינם בכלל תועבה ואין בהם איסור אכילה אלא מדרבנן אם הנכרי עושה מדעת ישראל או שמכוון להתירו, כמו המעשים הנזכרים בגמרא בבכורות:

אך קשה לי דר' אליעזר ס"ל כאן דצורם אוזן בכור הוא בכלל כל תועבה כו' והא איתא בבכורות (דף ל"ד) משנה הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט עליו, ואמרינן בגמרא דר' אליעזר קניס לעולם כו' דמכח קנס ס"ל דאסור, וכאן בספרי אר"א דאסור מן התורה מכל תועבה, וי"ל דכל זמן שלא נולד מום אחריו באותה בהמה הוא אסור מן התורה אבל כאן אסר ר' אליעזר אפילו אחר שנולד מום אחר היינו משום קנס:

בישל בשר בחלב כו'. קשה הא כבר ידעינן איסור אכילת בשר בחלב ואפילו בהנאה מכח ג"פ לא תבשל כדפירש"י בפרשת משפטים ונראה לומר דאי מהתם הו"א דוקא מה שאתה מבשל אסור אבל מה שנעשה ע"י נכרי מותר אפילו באכילה קמ"ל כל תועבה אפילו ע"י נכרי או קטן, ואי לא כתיב כל תועבה הו"א בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא מותר מן התורה ע"כ אינו בכלל תועבה כו' קמ"ל: