דברי דוד טורי זהב חלק ב רפא

לשנאתה כמו שפירש"י בסמוך דאין כאן שום לימוד מיותר שיורה ע"ז, דכאן דצריך לגופו לומר מה יהיה באם ישנא אותה שלא ימכרנה כו אלא דאם היה אומר אם לא תחפוץ משמע שיש ספק בדבר ובאמת הוא ודאי, נמצא דמוכרח לכתוב לשון עבר שהוא ודאי וסמיכות הפרשיות צריך בשביל סמיכות פרשיות אחרות עוד

(יז) פי שנים, כנגד שני אחים. פירוש בכ"מ תחשוב כאילו יש עוד בן אחד ונוטל הבכור חלקו וחלק אותו הבן אבל לא פי שנים כנגד כל הנכסים דהיינו שיקח שני חלקים ושאר הבנים יקחו חלק אחד

ראיתי להזכיר כאן מה שקול, שבבן סורר כתיב איננו שומע בקולנו ודרשינן בפרק בן סורר (דף ע"א) ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאב בקול ובמראה אינו נעשה בן סורר שנאמר בקולנו ופירש"י חד קול משמע מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד, וקשה ע"ז דהרי בפ' כי תבא נאמר ג"כ וישמע ה' את קולנו כמו כאן וכי שייך שם לומר כל ישראל היו שוים בקול מדלא כתיב ביו"ד. ונראה לתרץ דודאי אין זה קשה מצד עצמו דאמר קולינו ביו"ד דכיון דכוונה אחת הוא שייך לומר לשון יחיד אלא דכאן בסורר ומורה נאמר תחילה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דקשה ל"ל ובקול היה לו, לומר בקול אביו ואמו, ואפשר לומר דאיכא למימר דבא למעט אם שוים בקול דאז אינו נעשה בן סורר ולא, הוה ניכר קול של כל אחד ואיכא למימר איפכא דקמ"ל דהך קול של אביו הוא נמי קול של אמו ומפסוק איננו שומע לקולנו שהוא לשון ויחיד ש"מ גם ובקול אמו מתפרש אותו תירוץ דיהיו שוים, נמצא דמכח לשון קולנו לחוד אין שום לימוד אלא משום גילוי מלתא על קרא דבקול אביו ובקול אמו היאך נפרשהו

כב (ב) עד דרוש אחיך כו' אלא דרשהו אם הוא רמאי. משמעות הפסוק שאחיך ידרוש את האבידה שיחזירנו לו, ורש"י פירש באלו מציאות (דף כ"ז) והכי משמע עד דרוש אחיך עד דרשך את, אחיך. ונראה דפירושו ע"פ הגמרא שם דאמר רבה בר רב הונא זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את, וע"כ אמר עד דרוש אחיך פי' אתה תדרוש את אחיך היינו העדים אם יודעים את בעל האבידה שהוא רמאי אם, לאו וזהו אותו כלומר בעל אבידה מהו

(ג) לא תוכל להתעלם, לכבוש עיניך וכו' פירוש זה כפל שנית כאן דהא פירשו לעיל בסמוך. ונראה דזה קאי לפי פשוטו שזכר רש"י בסמוך דוהתעלמת היינו לא תראה שתתעלם וע"ז קשה תרתי ל"ל ותירץ דכיון שנכתב שניהם אנו לומדים הפירוש מהו האיסור דאילו כתיב לא תראה והתעלמת לחוד ה"א לא תראה והתעלמת אחר שתראה תחילה אין לך להתעלם אח"כ אבל אם כובש עיניו ואינו רואה תחילה אין עליך חיוב קמ"ל לא תוכל להתעלם דאפי' מתחילה לא ראה כלל חיוב לראות שלא להתעלם, ואי לא תוכל להתעלם והג"א אפילו אם לא בא כלל למקום שיראה האבידה חייב לילך שם לראות, קמשמע לן לא תראה כו דאין חיוב אלא במקום שיוכל לראות לו ותו לא

(ד) עמו, עם בעליו אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ומצוה עליך אם רצית לטעון טעון פטור. תימה רבה יש לי בזה, דדבר זה הוא מוזכר במשנה בפרק אלו מציאות (דף ל"ב) גבי פריקה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עזב תעזוב עמו ולמה כתב רש"י דבר זה בטעינה אם רצונך לטעון ויש מקום לטעות דבפריקה שיש צער בעלי חיים יש חיוב אפילו אם ישב לו ולמה שינה רש"י מלכתוב כמו שהוא אמת במשנה ונ"ל לתרץ דבגמרא אמרינן אחר כך דאי צער בעלי חיים דאורייתא אין פטור אלא מכח מצות פריקה אבל חייב מכח צער בעלי חיים וכן כתב הרא"ש על פי מסקנת הגמרא דנ"מ מזה שאם נותן לו שכר יוכל לקבלו ורש"י רוצה כאן לפטרו לגמרי ע"כ נקט גבי טעינה דאין שום חיוב שם דבטעינה אין צער בעלי חיים, ועל כן לא פירש רש"י, לעיל כלום לרמוז שאינו פטור לגמרי שם אלא כאן. כנ"ל ליישב דברי רש"י ותמהני שלא ראיתי שום מפרש שהרגיש בזה

ה) לא יהיה כלי גבר וכו' כדי שתלך בין האנשים. משמע אבל אם תשב אין איסור והיינו כתנא קמא דראב"י דס"ל כן בפרק שני נזירים ור' אליעזר ס"ל כרבי אליעזר בן יעקב בגמרא שם דקאי על השרת שער בית השחי כו' אלא שמ"ש רש"י אחר כך לא אסרה אלא לבוש המביא לידי תועבה זה אתיא כתנא קמא ולא כראב"י, ואם כן קשה למה הביא רש"י דבר אחר שהוא כראב"י כיון דאח"כ סתר דבריו ופירש כתנא קמא. ונראה לי דרש"י מחלק בין גוף לבגד דבגוף אסור בכל גווני אפי' מה שאינו מביא לידי תועבה והיינו כראב"י וגבי לבוש סבירא ליה דאין איסור אלא שלא תלך ותשב כו' והיינו ראב"י דמפרש קרא על שני דברים שזכרנו, ויש חילוק ביניהם

(ו) לא תקח האם בעודה על בניה. לאפוקי דלא תימא על כמו עם, כמו ויבאו האנשים על הנשים

(ז) למען ייטב לך אם מצוה קלה וכו'. כתב דלא תימא למה פירשה תורה מתן שכר זה טפי משאר מצות אלא דרבותא קמ"ל וא"ל הא בפרשת והיה אם שמוע נמי כתיב