דברי דוד טורי זהב חלק ב רעט

עד רדתה אפילו בשבת,, ונראה דשמאי יליף לה מקרא דאמר אשר היא עושה עמך מלחמה משמע כבר דהתחלה במלחמה אין מפסיקין עד רדתה ש"מ דהתחלה לעשות מלחמה אסור, לחלל שבת בשבילה ולא ידענא איזה זמן נקרא התחלה וילפינן לה מפסוק הקודם שאמר ימים רבים דהיינו ג' ימים הוא שיעור ומאי נ"מ אלא נ"מ לשבת מתי נקרא התחלת המצור שיהא מותר וא"כ לאו אסמכתא יש כאן אלא לימוד גמור

כי האדם עץ השדה כו', שמא האדם עץ השדה. הרא"ם פירש שמא האדם עץ השדה עד, שאתה כורתו כדי שיברחו השאר מפניך לבא בתוך המצור להתיסר ברעב ובצמא כמו שאתה הורג האדם הנמצא חוץ לעור כדי שיברחו השאר מפניך להכנס בתוך המצור להתיסר ברעב וצמא, אבל לפ"ז אין טעם לה"א הוה ל"ל כי אדם עץ השדה או כי עץ השדה אדם, ע"כ פירש כאן שעיקר התימה על עץ השדה לא על האדם. ולי נראה שאין פירוש דברי רש"י כן דקאי לבא מפניך במצור על אחרים, ותו הך יסורי רעב וצמא מאן דכר שמייהו, אלא הפירוש הוא כך דתחילה פירש הכתוב דין האדם דהיינו שלשה ימים צרים עליהם דדינם הוא שלא להרוג אותם אלא לייסר אותם ברעב וצמא ואולי ישלימו ואח"כ מותר להורגם ואמר אח"כ דל"ת גבי אדם אין להורגם תוך ג' ימים אלא אח"כ כן תלמוד ג"כ לגבי עץ השדה ע"ז אמר אין דומה זה לזה דכי אדם דומה לעץ השדה דהאדם אתה מצירו ביסורין ג' ימים וכיון שאינו רוצה להיות נכנע דינו אח"כ בהריגה אבל בעץ אין שייך לעשות כן להכריעו על הכנעה ממילא אין חילוק בו בין ג' ימים לאחר ג' ימים לעולם הוא באיסור כריתה והשחתה נמצא ששפיר אמר אדם דמיירי באדם כלומר שמא האדם הוא שוה לעץ השדה לענין ביאת מצור

כא (ב) אל הערים וגו', לכל צד לידע איזו היא קרובה. כתב הרא"ם לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שניכר לכל שהיא קרובה א"צ מדידה, ותפסו על הרא"ם בזה דבר"פ עגלה ערופה (מ"ה) אמרינן אפילו אם היה מונח בעליל לעיר היו מודדין שמצוה במדידה דוקא ופירש"י דפשוט שאין קרובה ממנה. ונראה כוונת רש"י דל"ת סביבות החלל היינו סביבות ממש מכל ד' רוחות וזה אין צורך כאן אלא לכל צד שידוע שיש שם עיירות לידע איזו היא קרובה אבל במקום שאין שם עיירות אותו צד א"צ מדידה

(ד) אל נחל איתן קשה שלא נעבד. לאפוקי מפירוש הרמב"ם שפירש נחל שוטף כלומר דרדיפי מיא

וערפו וכו', לעשות פירות. פירוש מצות, דא"ת בנים א"כ לא שייך זה בסריס

(ז) ידינו לא שפכו כו', בלי מזונות. בפרק עגלה ערופה פירש"י על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטים וע"י כך נהרג, ועינינו לא ראו לא הנחנוהו לילך בלא חבורה שתלך עמו. ומצאתי ד"א ועינינו לא ראו מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו

פרשת כי תצא (י) כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר ראיתי מקשה דבפרשת שופטים גבי כי תצא למלחמה וכו' וראית סוס ורכב כו' דגם שם מיירי במלחמת הרשות דמלחמת חובה א"ל אחריו והיה בקרבכם אל המלחמה ודברו השוטרים כו' וכל אותה הפרשה אלא במלחמת הרשות, ודחק עצמו לתרץ זה בשם רש"ל ואין דברים אלו מחוורים כלל דאיתא במשנה פרק משוח מלחמה במשנה על פסוקים ויספו השוטרים לדבר אל העם בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה א"ר יהודה במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה אפילו חתן כו' וכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן בשעת מלחמה כו', וכתב הראב"ד אפשר זה לענין אל ירך לבבכם אבל לענין החוזרים מן מערכי מלחמה לא נאמר במלחמת מצוה, ומשו"ה לא כ' רש"י שם כלום

שהרי נאמר לא תחיה כל נשמה. הקשה הרא"ם דלמא במלחמת חובה מדבר והאי ושבית שביו בשבי ששבה הוא משאר אומות כדמשמע מיתורא דשביו, ותירץ מה שתירץ ולי נראה דלק"מ דגבי וישב ממנו שבי בפרשת חקת הנה הפירוש כן ששבה עמלק מישראל שפחה וכתב הרמב"ן שבו אותה תחילה ואי הוה הפירוש כאן הכי לא הו"ל לומר שביו אלא שבי אלא ודאי דמיירי שישבו שבי ממנו עצמו. ראיתי בספר צדה לדרך דאמרינן בירושלמי דלא הותרה יפ"ת אלא לאחר כיבוש א"י וכ"כ בס' החינוך א"כ כ"ש שלא הותרה יפת תואר במלחמת מדין שהיא חמורה יותר דהא לא התיר שם להחיותם אלא דוקא שאינה ראויה להבעל, לכן נפלאתי על מ"ש התוספות פרק במה אשה גבי לכפר על הרהור הלב, וז"ל וא"ת והא אפילו יפת תואר הותרה להם וי"ל דעכ"פ