דברי דוד טורי זהב חלק ב רסב

נהיה לו עבדים ונקבל שכר, וזהו חסד עליון ב"ה

(יז) ולא תנאף, אין לשון ניאוף אלא בא"א. כפל פירוש זה כאן ללמדנו דין חדש דהיינו אע"ג דלא נאמר לא תחמוד אלא באשת רעך מ"מ יש איסור חימוד אפילו בפנויה וזה ילפינן מהכא דכתיב גבי חימוד לאו שני שנאמר ולא תתאוה ואע"ג דשם לא נזכר אשה מ"מ מדאמר ולא תתאוה בוי"ו משמע דמיירי ג"כ באשה, וה"ק קרא באשת חבירו יש ב' איסורים, אחד מכח הרהור זנות, והשני מכח דאסור לחמוד הרהור החמוד, מצד דבר שאינו שלך כי גוף האשה שלה ואתה חומד למה שהוא של אחר כמו שמצינו לענין ז' מצות בני נח דאסור ביאת פנויה שלא מדעתה מצד איסור גזל שגזל את גופה כשאר עניינים כגון ביתו ועבדו יש בו איסור אחד בחמוד, ונלמד מזה דבפנויה איכא ג"כ איסור חמוד דלא גרע מביתו, ואמר רחמנא באשת חבירו יש שני לאוין בחימוד לא תחמוד ולא תתאוה, משא"כ בדברות ראשונות לא נאמר אלא לא תחמוד הו"א כיון דנזכר באשת רעך לא תחמוד וכלל עמה ביתו ממילא באשה פנויה מותר לחמוד ועדיף מביתו, ע"כ כפל רש"י כאן דגם בפנויה יש איסור חימוד מכח לא תתאוה, ע"כ אמר רש"י כאן דיוקא אין לשון ניאוף אלא בא"א, פירוש איסור ניאוף שיש עליו מיתה אינו אלא בא"א אבל איסור חימוד שאין בו מיתה הוא אפי' בפנויה אבל לעיל לא נתכוון רש"י לדיוק אלא לפשוטו דאין ניאוף בפנויה. כנ"ל נכון

(כד) ואת תדבר אלינו, התשתם את כחי כנקבה וע"כ אמר ואת לשון נקבה לא ואתה כמו שאומרים לזכר וצריך ביאור למה אמרו ישראל ואת תדבר וכאילו התישו הם כחו בכוונה ורצון. ונראה דבאמת אף קולו של משה היה בו כביכול קול הקב"ה כמ"ש משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ופירש"י שקול הקב"ה מסייע לתת בו כח שמגביר והולך, והיו ישראל עדיין יראים מתגבורת הקול אפי' במה שידבר משה, ובקשו שידבר משה בקולו של עצמו לא בסיועת קול הקב"ה. ובזה יש לתרץ מאמר הכתוב דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים דקשה כפל דודאי אם ידבר משה עמהם א"צ לסיים ואל ידבר עמנו אלהים, אלא כדפרישית דאל ידבר עמנו אלהים, אפילו בקול שלך כי חזק הוא ממנו, וע"כ אמר התשתם את כחי כנקבה, שכל זמן שהיה קולו של הקב"ה מסייעו ומגבירו היה נחשב לזכר שמשפיע לנקבה משא"כ כשאין שם אלא קול של עצמו הוא דומה לנקבה שמקבלת מזכר כן היה משה מקבל מן הקב"ה כנקבה,, משא"כ אם הקב"ה מסייע בקולו הוא כאילו הקדוש ברוך הוא אמר בעצמו ב"ה וב"ש

(ז) ובשכבך, יכול אפילו שכב בחצי היום כו' דבר זה צ"ע לפרשו כי אין לו פירוש כמשמעו, שתחלה למד מן ו' למעט שכב ביום וזה אין מובן ממי למד כן. ותו מה שלמד מן ובלכתך בדרך הי"ל ללמוד זה על שכב בחצי היום תחלה. ונראה פירושו דלכאורה קשה ל"ל בשבתך כו' ובלכתך כו' הא סגי לומר בשכבך ובקומך אלא דכולהו צריכין דובקומך לחוד לא משמע זמן קימה ע"כ צ"ל ובלכתך בדרך ללמד דהך בקומך אינו בשעת הליכתך מביתך לדרך שהוא בשחרית וכדרך רוב הנוסעים בדרך וא"כ גם בשבתך בביתך נמי כן. וה"ק תחלה יכול אפילו בחצי היום ת"ל ובקומך והך בקומך יכול אפילו בחצי לילה ת"ל בלכתך בדרך כמו שזכרתי, וא"כ גם בשכבך היינו בשבתך בביתך היינו זמן שכיבה שלילה זמן שכיבה אבל מן בשבתך בביתך אין שום הוכחה על זמן שכיבה אלא עיקר הלימוד מן בדרך כמו שזכרתי ואי לא בשבתך כו' הו"א דבדרך לא קאי אלא לפרש ובקומך. וראיתי דרכים שונים בזה ואינם נכונים לענ"ד: (ח) והיו לטטפת כו', טט בכתפי שתים אין הפשט שהתורה תדבר בלשון כתפי ובלשון אפריקי ח"ו לומר כן, אלא טט הוא לשון הקודש אלא שאין אנו יודעים פירושו ואמרינן כיון שמצינו בלשון כתפי ואפריקא שטט הוא שתים ופת הוא שתים אמרינן דגם בלשון הקודש הוא כן, וכן מצינו בהרבה מקומות שיש בלשון הקודש ובלשון לעז פירוש אחד

(יב) מבית עבדים כו' ממקום שהייתם עבדים דל"ת שהיו, עבדים באותו מקום שהוציא ישראל משם אלא מתחת יד פרעה הוציאם, וכן פירש"י בפ' יתרו במ"ש אנכי כו' מבית עבדים וראוי לתרץ על מה הקפידה תורה ע"ז הא אדרבה אם היו שם תחת עבדים והוציאם משם היה החסד גדול טפי שהוציאם משפלות עמוקה לגדולה ונראה דנ"מ מזה בענין איסור ע"ז דהיינו שלא לעבוד לצבא השמים ולשרים של מעלה בלתי לה' לבדו. דהו"א כשם שישראל היו משועבדים לפרעה ולעבדיו כך יהיו בשעת חירותם עבדים להקב"ה ולשרים של מעלה, כי כביכול יהיו תחת יד הקב"ה ושריו כמו שהיו תחת יד, פרעה ושריו, ע"ז אמר שגם כשהייתם במצרים לא הייתם נקראים עבדים אלא לפרעה שקנה אתכם במה שהיו ניזונים ברעב במצרים, אבל מצרים אע"פ שהיו מעבידים בהם זה לא היה ע"פ הדין אלא גזל בעלמא., ואין שייך לומר שהוציאם משם ולא הוה אלא כמציל מפי הארי, וא"כ גם בהקב"ה כביכול יהיו כן שהוא אדונינו ע"פ הדין ולא עבדים לעבדים שהם שרים של מעלה, והא