דברי דוד טורי זהב חלק ב רלד

השבת היה בו צורך לבטל ההפקר, וע"כ אמר שלא היה שם בשבת ראשונה חילול שבת הצורך לבטל ההפקר כזה כי היה קודם מרגלים, עד שבא שבת שניה והיה בו הפקר ע"כ בא זה וחיללה נמצא שאין זה ענין לההוא דפ' כל כתבי דשם מיירי משמירת דין של שבת ובזה היו נכשלים שיצאו ללקט, אבל כאן מיירי דבשבת שניה היו מוכרחים לחלל שבת לשם שמים משא"כ בשבת ראשונה. נמצא שבמה דנזכר כאן גנותן של ישראל לא מצד שאחד חילל שבת אלא שהיו נוהגין הפקר בכל המצות. ודבר זה נכון הוא מאד בס"ד: פרשת קרח

טז (א) ויקח קרח, פרשה זו יפה נדרשת. לכאורה קשה שיש איסור בלשון זה שהרי ארז"ל שאסור לומר הלכה זו נאה הלכה זו אינה נאה, דא"ל דדוקא תרווייהו יש איסור לומר, ז"א דהא הלכה זו אינה נאה לחוד יש איסור,, אלא ע"כ דה"ק כשם שאסור לומר הלכה זו אינה נאה כך אסור לומר הלכה זו נאה, דמתוך זה משמע שהלכות אחרות אינם נאים ח"ו וא"כ למה אמר רש"י פרשה זו כו' וי"ל דגם כאן יש מיעוט דבשאר מקומות יש ב' דרכים האחד לפי פשוטו והשני לפי המדרש אבל כאן אין כאן אלא דרך אחד דהמדרש הוא פשוטו שאין כאן פשוטו רק המדרש הוא יפה נדרש אפי' לפי פשוטו, דאין שום פירוש על ויקח מה לקח לפי פשוטו

ויקח קרח, לקח את עצמו לצד אחר הרמב"ן הקשה ע"ז ופירש שלבו לקחו ולא שהוא לקח את עצמו לצד אחר.. ונראה דגם רש"י נתכוון לזה דיש כאן מקרא קצר וכאילו כתיב ויקח לב קרח כמו שמצינו בדוד ויך לב דוד אותו ה"נ קאמר שלבו לקח אותו. והענין הזה הוא שיש עושה עבירה שנזדמנה לו פתאום ודאי אין עונשו רב כ"כ כמו אותו שמכין עצמו תחלה לכך. וזהו שאמרו הממרק עצמו לדבר עבירה וכן דברי הכתוב (הושע ו') כי זמה עשו דהיינו שעבירות שלהם אינן בפתאום אלא חשבו עליה תחלה במזמתם וכן מאמר הכתוב (ירמי' יא) עשותה המזמתה, ומש"ה אמר כאן שלבו של קרח לקח את עצמו של קרח להיות נחלק מן העדה שחשב תחבולות והכנה לזה לא בפתאום, וע"ז מביא התרגום שאמר ואתפליג ולא אמר ואפליג, אלא ואתפליג דהיינו ע"י אחר והוא כמו שאמרנו שעצמו של קרח חלק מצד לבו ומחשבתו שהסיתו לזה ובהכנה עשה כן

בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת. תיקן בזה דל"ת דהך בני ראובן הוה כמו בן לוי דפירושו בן ממש לא ע"ש השבט וא"כ צ"ל דקאי על אליאב וה"ק שאליאב אבי דתן ואבירם ופלת אבי און היו בני ראובן ממש, וזה אינו דלא, הוזכרו כלל בבני ראובן, אלא קאי על דתן ואבירם ועל און עצמם וא"כ הך בני ראובן אינו ממש אלא לשבט ראובן כנ"ל: (ג) רב לכם, הרבה יותר מדאי כו'. דל"ת שהרבה לקחו ואינו יותר מדאי אין נופל עליו אח"כ כי כל העדה כו' על מה הוא נותן טעם, אלא ע"כ שיותר מדאי ואינו מציווי הש"י אלא לעצמכם לקחתם בלי הסכמת הש"י

(ה) בקר ויודע ה' את אשר לו, לעבודת לויה. רש"י מביא אחר זה שדברים אלו מפירוש תנחומא והתרגום מוכיח וצריך ביאור מה מכוון בזה. ונראה דבא ללמד דל"ת דהאי והקריב אליו הוא, קאי על אחד מהנבחרים וג' הם, א' אשר לו, ב' ואת הקדוש, ג' והקריב אליו פירוש אותו שהוא קרוב להש"י על אלו אמר אשר יבחר בו יקריב. אליו לשרתו ופירוש זה אינו, דאין אלא ב' חלוקות דהיינו את אשר לו לעבודת לויה והקדוש הוא לכהן שנאמר בו וקדשתו, אבל הך והקריב אליו אין לו פירוש על מי קאי, ע"כ פירש"י דאין כאן אלא ב' חלוקות דהיינו לויה וכהונה והך והקריב אליו הוא קאי על אלו ב' הנזכרים כבר, וע"כ פירש"י והקריב אותם כלומר שאינו כת חדש אלא קאי אנזרים קודם לו, ואמר הכתוב ששני כתות אלו יהיו קרובים להקב"ה ואותן הנזכרים יקריב אליו לעבודתו, וזהו מוכח מן התרגום דאמר ויקרב לקדמוהי לשון עתיד כלומר יהיה קרוב לו ויעשה עבודתו וזהו יקריב השני, אבל אם היו ג' כתות הי"ל לומר וית דקריב לקדמוהי אלא דהפירוש כמו שזכרנו וע"כ אמר תחלה שיקרבו הקב"ה ואחר שיבחר בו יקריב דהיינו שישמש בכהונה לפניו והרא"ם פירש בדרך אחר, ולענ"ד נכון כמו שכתבתי

(כב) האיש אחד כו' יפה אמרתם. הלשון משמע שהודה הקב"ה להם ובודאי קשה שאין זה שייך בהקב"ה לומר עליו, שינוי דעת מכח מאמר בן אדם, וברמב"ן מביא דעת רבינו חננאל לתרץ זה והוא כתב בענין אחר. והנלע"ד להקדים פירוש מאמר כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם, דקשה למה יהיו שוים שוגג ומזיד וכי דינא הכי. ונראה דהענין הוא כי כל העושה בסתר אם יענישו הקב"ה ע"ז יהיה חילול השם ח"ו כי אין הכל יודעים מזה ויאמרו