דברי דוד טורי זהב חלק ב רל

למרוד בהקב"ה. ע"ז השיב לו השי"ת היד ה' תקצר, פירוש גם מה שנברא כבר, הוא רב מאוד ודי להספיק להם, וכ"ז שפיר אומר היד ה' תקצר לא אמר תחסר אלא דמה שבא מיד ה' בבריאה ראשונה לא קצרה מהיות בה די להספיק לכל באי עולם שיאכלו ביחד בפעם אחת וזמן הרבה וא"צ לבריאה חדשה. ע"כ סיים ואמר עתה תראה היקרך דברי, פירוש עתה שאין אלא בריאה ראשונה תראה שיקרך דברי ויהיה די. ור' שמעון לא דרש כמותו כי אפילו לפי מה שפירשנו יש חטא ביד משה במחשבתו זאת שיש חסרון בבריאה שלא די להם בריאה ראשונה. כנ"ל נכון בזה בס"ד

(כו) והמה בכתובים כו' שבעים ושתים פתקין בס' ק"מ העתיק וז"ל, וא"ת למה הוצרך לע"ב פתקין לא היה ליטול רק י"ב ולכתוב על עשרה ששה ששה זקנים ועל שתים חמשה זקנים וכל נשיא יקח פתק ומי שיעלה בידו פתק של חמשה לא יברור משבט שלו רק ה' זקנים. ושמא י"ל א"כ אותו שבט שיעלה בידו ה' יהיה גנאי לכל השבט אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו זקן לחוד שנטל פתק חלק ע"כ ולי נראה לתרץ דכל מי שיש לו זכות בפתק שלו צריך שיהיה נכתב באותו פתק מהו הזכות, כגון לעיל בפרשת נשא לענין פדיון בן לוי כתוב בפירוש בפתק שלו בן לוי, וכן כאן שצריך שיהיה כתוב בפתק שלו הזכות דהיינו זקן, ואם לא יהיו רק י"ב פתקין יהיה כתוב בכתב ששה ותו לא, ואין מפורסם מהו ששה לאיזה ענין הוא. ועי"ל אילו היה כל נשיא נוטל פתק אין שייך לומר על מי שנטל פתק של ה' לא חפץ המקום בך הא ודאי עכ"פ חפץ ה' בשבטו אלא שאין לו אלא ה' ועל אלו ה' חפץ המקום בהם, וזה נראה נכון

עוד העתיק שם בספר הנ"ל, והקשה ה"ר יוסף כהן עדיין יש קנאה בדבר שמי שיכניס ידו תחילה מסברא יעלה בידו זקן שהוא הרוב ותירץ ה"ר שמשון בר, שמשון דכמו כן יוכלו לומר לאחרים מסברא שמן השבעים שנטלו תחילה יעלו לפחות לשנים מהם פתקי החלקים אלא שבחר בהם המקום, ומקשה בירושלמי שמ"מ יכולים לומר כיון שהאנשים היו רק ע"ב והפתקין היו ע"ב עכ"פ שיטלו ב' חלק וא"כ אין זה ראייה שלא חפץ בו המקום, ותירץ שם שהיו ע"ד פתקין ע"ב זקן וב' חלק עכ"ל. ועי"ל בפרשת נשא לענין פדיון בכור עם בן לוי

יב (א) האשה הכשית, מגיד שהכל מודים ביופיה כו' יש כאן בדברי רש"י אלו ומה שנזכר אח"כ בדבריו מקום שצריך ביאור, תחילה פירש שהכל מודים ביפיה ואח"כ פירש מפני עין הרע. ויש דוחקים לומר שמ"ש תחילה הוא ע"פ המדרש והשני לפי פשוטו, ואין זה נכון כלל. ותו במ"ש כושית גימטריא כו' מה לו לרש"י להביא גמטריאות שלא לצורך הפשט ותו דאח"כ מרשים רש"י על אודות האשה והוא בפסוק קודם הכושית. ותו דמרשים כי אשה כושית לקח ואח"כ חוזר ומרשים האשה הכושית ואח"כ מרשים שנית כי אשה כושית לקח ונראה לפרש תחילה ביאור דברי רש"י מה קשה לו בפסוק זה ואח"כ כוונת הכתוב תחילה מרשים רש"י האשה הכושית, דקשה ל"ל, ובפרט הה"א של האשה וה"א של הכושית, ומתרץ תחילה דה"א דהכושית דמשמע הידועה ובמה היא ידוע' ע"כ שהיו כל עולם מודים ביפיה כדרך שמודים בשחרות הכושי, ע"כ נכתב ה"א הידיעה בכושית, וכדי של"ת דילמא על הכושית לבד אמר ה"א הידיעה לומר שהכל היו מודים בשחרורית שלה, ע"כ אמר דכושית בגימטריא יפת מראה. אח"כ מקשה על הכתוב עצמו מה לי תועלת שהיתה יפת מראה מאי נ"מ מזה, לזה אמר על אודות האשה דמורה על ענין אישות דהופרשה ממנו אע"פ שהיתה יפה מאד, אח"כ מתרץ מ"ש כי אשה כושית דבא לשבחה גם במעשיה היה לה מעלה. אחר זה מתרץ ה"א דהאשה כי היכא דאשה כושית כתיב בלא ה"א ה"נ ל"ל ה"א דהאשה. ומתרץ דל"ת דהיה שונא אותה אע"פ שהיתה יפה מאד מכל מקום יש אדם שונא את אשתו אע"פ שהיא יפה כי היכי דאין טעם באהבה ה"נ בשנאה, לזה אמר האשה בה"א שהיתה ידועה שהיתה אהובה וקרו לה כושית מפני עין הרע כדרך שאדם קורא לבנו כושי מפני אהבה

ונבאר כוונת הכתוב לפ"ז, דאיתא ס"פ בתרא דגיטין (דף צ') דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה שנאמר ערות דבר, וב"ה ס"ל אפי' הקדיחה תבשילו, ורע"ק ס"ל אפי' מצא אחרת נאה הימנה, ואח"כ אמר בגמרא כי שנא שלח ר' יהודה אומר אם שנאת שלח. וע"כ בא הכתוב לשלול כאן כל דיני הגירושין שזכרנו, תחילה אמר שמא, כרע"ק שאם מצא אחרת נאה הימנה, לז"א כשם שהכל מודים בכושי כו', אח"כ אמר שמא כב"ש דאמר שימצא בה עבירה, לזה אמר כי אשה כושית כו' שהיתה צדקת אח"כ אמר שמא היה שונא וכדברי ר' יהודה לזה אמר שהיתה אהובה ושמורה מעין הרע, אח"כ אמר טעם מבחוץ דשמא פירש ממנה בשביל יופיה שלא ידבק בהנאה של עוה"ז ויגרר אחריה תמיד, לזה אמר כי אשה כושית לקח, פירוש מתחילה מאי קסבר שלקח אשה יפה ועתה מאי קסבר שגירשה נמצא שלא היה שום טעם בנירושין אלא שסובר שאיש קדוש כמו משה יפרוש מהאשה מצד הנבואה שבו לזה אמרו הלא גם בנו דבר ה':