דברי דוד טורי זהב חלק ב קפו

כלל אלא כולן נסמכו במאמר אחד, אבל השתא דכתבה תורה יתור וידבר כדי לבטל הטעות דקריאה קודם ההפסקות ש"מ שהיו שם הפסקות, ע"ז קשה למה באמת היו שם הפסקות כלל

ליתן ריוח למשה להתבונן כו'. בודאי יש כח להקב"ה ליתן חכמה למשה שיתבונן אפילו בלא הפסקה, אלא שעשה כן ללמדנו דרך ארץ כדי שלא יסמוך אדם על חריפותו שיאמר ממהר לקבל אני ואדרבה לפום חורפא שבשתא, ע"כ יעשה הפסקה בלימודו

אליו כו' ר' יהודה אומר י"ג דברות כו'. אע"ג דלשון זה הורגל בלשון פלוגתא מ"מ כאן הוא מפרש דברי ת"ק, ובת"כ איתא באמת א"ר יהודה. ומצינו ג"כ בלשון הנזכר בכאן שאינו אלא מפרש, והפירוש הוא כאן על מ"ש ת"ק למעט את אהרן דקשה מהיכי תיתי שישמע אהרן יותר מכל ישראל ול"ל אליו, לזה א"ר יהודה שיש י"ג פסוקים שנזכר אהרן ע"כ צריך מיעוטים ע"ז דלא לאהרן נאמרו כלל. וא"ל א"כ לאיזה צורך נמשך אהרן עם משה בפסוקים הנ"ל, דשיתפו בשביל שיהיה שותפו לשליחות לישראל, כ"כ הרא"ם. ואין זה מספיק דמ"מ יש ח"ו שקר בלשון התורה שאמרה שהיה הדבור למשה ולאהרן. וצ"ל דכבר ידוע שיש חילוק בין נבואה לרוח הקודש, ומדריגת הנבואה היא מעלה יותר גבוהה ממעלת רוח הקודש, ודוד ושלמה כל דבריהם היו ברוח הקודש לא נבואה. והנה במקומות שנזכר אהרן עם משה היה הענין שאהרן ראה כן ברוח הקודש אלא שמשה היתה לו מעלת נבואה, אבל מ"מ היו שניהם בכלל יודעי דברי ה' אלא שהידיעה של משה יותר חשובה מידיעת אהרן דבר זה לומדים מכח הי"ג מיעוטים שמביא רש"י קצת מהם

יכול שמעו את קול הקריאה, הרבה מטריחים עצמם לפרש למה כתב רש"י דבר זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן. והדברים פשוטים לפי ענ"ד דדברי רש"י כאן תלויים זה בזה, דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח הי"ג מיעוטים שהם הי"ג דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה, ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא ע"ז אין מיעוט לגבי אהרן, וא"כ כל ישראל הוויין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה, כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל והו"א דזה דוקא בדיבור אבל לא בקול הקריאה. ת"ל קול לו קול אליו. ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וכו' וישמע את הקול, מדבר אליו היה אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב קול מדבר אליו לדרשה דכל ישראל שמעו, ממילא גם אהרן לא שמע דכבר הושוו ביחד כמו שזכרנו. וברא"ם הגיה כאן ברש"י יכול שמע את קול הקריאה ומפרשו על אהרן לחוד, והדברים פשוטים כמו שזכרתי. ויש כאן גמגום לפי דעת קצת מפרשים והלא לא דרשינן בשום מקום אליו ולא כתיב לו, עד שכתבו בשם הריטב"א דגמרא גמירא להו דכאן דוקא דרשינן ליה ולי נראה בדרך זה דכאן היה ראוי לומר לו, דכבר פירש"י בהרבה מקומות דכל לי ולו הסמוכים לדבור פירוש שלהם עלי ועליו ובסוף נשא כתיב מדבר אליו, ושם פירש"י מתדבר כלומר שהקול מתמלל לעצמו ומשה שומע מאליו וא"כ לא היה לו לומר אליו דהיינו לנוכח של משה בפניו אלא היה לו לומר לו דפירושו עליו, כלומר שהדבור של הקב"ה היה מענין של משה ואפ"ה כתב אליו, אלא ודאי דלמיעוטא אתי. כנ"ל נכון מאד בס"ד

מאהל מועד, ולא היה יוצא חוץ לאהל פירוש ואילו היה משה עומד חוץ לאהל גם הוא לא היה שומע כי שם לא היה הקול כלל, וכתב הרא"ם שהקשה הראב"ד דאם היה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל כלל וכבר היו ישראל עומדים חוץ לאוהל ולא היו רשאים ליכנס עם משה תוך האוהל מדכתיב ונועדתי לך שם לך היא יעודה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ א"כ למה הוצרך למעט כל ישראל מכל הדברות לומר שכל ישראל לא היו שומעים, ותירץ הראב"ד מה שהוצרך למעטן אינו אלא מהדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן עכ"ד הרא"ם, וק"ל ע"ז שהרי אמר רש"י שיש למעט מקול לו קול אליו שכל ישראל לא שמעו והך קול אליו כתיב שם ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו כו') הרי דאחר הקמת המשכן הוצרך למעט ולא כדברי הראב"ד. ובג"א תירץ קושית הראב"ד דלא היה איסור ישראל ליכנס עם משה אלא תוך האהל, אבל הקול היה נשמע בפתח האהל, ובזה הוא ממעט כל ישראל וזה דוחק גדול דודאי חד דינא יש לפתח האהל עם תוך האהל, וג"כ אין לתרץ דהדבור עצמו לא היה יוצא חוץ לאהל אבל קול הקריאה יצא חוץ לאהל, דהא קרא למשה שיבא לתוך האהל, ובזה הכתוב ממעט ישראל שלא שמעו קול הקריאה. גם זה אינו דהרי פירש"י בסוף, נשא למעט אהרן מן הדברות והדברות לא יצאו חוץ לאהל וא"צ מיעוט, ותו דשם פירש"י דכשמגיע לפתח האהל היה נפסק הקול שנדבר עמו, ושם קאי לפרש פסוק הקול מדבר אליו וכאן כתב רש"י בהדיא דפסוק זה מיירי בקול,, קריאה דיליף מקול לו קול אליו דקול קריאה לא שמעו א"כ גם קול הקריאה נפסק בפתח האהל ועוד כתב הרא"ם וא"ת שהקול נפסק חוץ לאהל אם כן כששכן עליו הענן ולא יכול משה לבוא אל המשכן מיראתו עד שקרא אותו השם כדאיתא במדרש תנחומא היאך נשמע הקול אליו ושמא