דברי דוד טורי זהב חלק א צו

גדולה מכח זה דהא אמרינן במדרש בפרשת בשלח שבני אפרים מיהרו את הקץ לצאת ממצרים ל' שנים וע"כ נהרגו מאנשי גת דהיינו פלשתים וכן מפורש בפיוט בשביעי של פסח קלגסים מראות עצמות זבד ושותלח כו' דהיינו בני אפרים כמוזכר בדברי הימים (סי' ז') ובני אפרים שותלח כו' וזבד בנו ושותלח בנו וגו' והרגום אנשי גת כי ירדו לקחת מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו, משמע שאפרים ואחיו היו חיים בשעת הריגת זבד ושותלח, וזה א"א שהרי מתו כל השבטים קודם השיעבוד כמוזכר כאן והיאך אמרו שזבד ושותלח נהרגו סמוך ליציאת מצרים ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד בפסוק שם שאמר ויתאבל אפרים ימים רבים ולא קבל תנחומין מאחיו יותר מכשיעור הנהוג ולמה היה כן,. אלא דהענין הוא כך שלא נהרגו בניו של אפרים בחייו אלא שראה בנבואה שלעתיד יהיו נהרגים, וכוונת הכתוב והרגום שאח"כ יהיו נהרגים, כמו והרגוני על דבר אשתי שפירושו על העתיד, ומ"ש כי ירדו לקחת מקניהם היו"ד בקמ"ץ דהיינו לשון עבר דהיינו שבשעת הריגה יהיה דבר זה כבר עבר שירדו לקחת מקניהם וע"כ היה מתאבל עליהם, והיה ימים, רבים כי באמת היו עדיין חיים ואין מקבלים תנחומין על החי כדאמרינן גבי יעקב בפרשת וישב ויתאבל על בנו ימים רבים מטעם זה וכן הוא גבי אפרים ממש שהיו בניו עדיין חיים בימיו. (כנ"ל נכון ואמת בס"ד)

ולוי האריך ימים על כולם. לשון הג"א שהרי לוי כשבא למצרים בן מ"ג היה שהרי בן פ"ד היה יעקב כשהוליד את, לוי וראייה לזה כי שבע שנים היה מיום שנשא יעקב את רחל עד שנולד יוסף כדמוכח בקרא, שהרי כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני ואלכה ואז נשלמו השבע שנים שהיו לו לעבוד עוד, ועוד ראייה מדכתיב ארבע עשרה שנה עבדתיך בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ואלו שבע שנים משנולד יוסף שאז התחיל לעבוד בצאנו כמ"ש בקרא ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע ושתים שני רעב הרי ל"ט נמצא משעה שנשא רחל ולאה עד שבאו למצרים מ"ו שנה היה וכל השבעה בנים של לאה נולדו בשבע שנים א"כ בשנה השלישית של נשואי לאה ילדה את לוי נשאר מלידת לוי עד שבאו למצרים מ"ג שנה, וכך היה לוי כאשר בא למצרים ונשאר עוד מן חייו צ"ד שנה וכל ימי לוי לא היה שיעבוד,, הוציאם מן רד"ו שזה הזמן היו במצרים נשאר קי"ו שנה ימי השיעבוד מכאן אנו יודעים ימי השיעבוד

(ג) ואני אקשה וגו', בחמש מכות הראשונות כו'. נראה הטעם שגלוי היו לפניו יתברך שהם עצמם יחזקו לבם ולא היה צריך לחזק לבם עד מכת שחין שהיו נכנעים כמ"ש ולא יכלו לעמוד כו' מפני השחין והי' הקב"ה מחזק לבם: אלא ויחזק לב פרעה. ואע"ג דגבי ברד כתיב ג"כ ויחזק, נראה דשם יש כפל לשון ויכבד לבו הוא ועבדיו ואח"כ ויחזק לב פרעה, אלא צ"ל דהך ויכבד קאי על הקב"ה שהכביד לב פרעה ואח"כ הוסיף פרעה חיזוק מעצמו ומש"ה אמר שה אחר זה כי אני הכבדתי כו' שלא יטעה לומר שפרעה חיזק לבו מעצמו, ולשון טוב לי דנקט רש"י נראה דמתרץ בזה לשון הכתוב ואני אקשה כפל לשון דהיה לו לומר ואקשה אלא דה"ק ואני לטובתי אקשה את לב פרעה

(טו) עד כה כו' שאפתח בה בכה. פירוש המכה עצמו, אבל בשאר מכות לא נאמר כה רק בהתראה ולא במכה עצמה

(כב) ויחזק לב פרעה, לומר ע"י מכשפות כו', הא דלא פירש כן במטה לעיל דגם שם נאמר ויחזק לב פרעה ומסתמא גם שם היה הטעם כן נ"ל דרש"י מוכיח דיש חילוק ביניהם מדאמר ולא שת לבו גם לזאת שיש בזה רבותא טפי מההיא שלפני, זה אלא דלעיל לא היה ענין המטה מכה על פרעה רק חידוש ומופת וע"כ לא היה לפרעה כ"כ מורא על ראשו מש"ה חיזק שם את לבו משא"כ כאן דהיתה מכה עליו ואפ"ה ויחזק כו' ע"כ הוא מטעם שאמר שזה מעשה כישוף מש"ה אמר גם לזאת, והרא"ם פירש דלעיל נשתוממו כולם בראותם בליעת מטה משה לשאר מטות ולא מתיישב בזה מי הכריחו לרש"י לפרש כן

(ה) למתי אעתיר לך כו'. אעתיר העתירו כו' הרא"ם עשה חילוק בין ויעתר להעתיר דויעתר לא הוה פירושו לשון רבוי אלא נתאמץ בתפלה, ותמוה לי שהרי בפרשת תולדות פירש"י דויעתר הוא לשון רבוי אלא דגם ויעתר הוא רבוי תפלה אלא דאינו לשון הפעיל אלא לשון ויפעל כמ"ש רש"י לקמן בפרש' זו

(כ) תשחת הארץ, נשחתה הארץ. פירוש הארץ ולא יושבי הארץ כמו ריש ישעיה בקומו לערוץ הארץ פירש"י רשעי הארץ

(כו) ויעתר אל ה', נתאמץ בתפלה, פירוש נתאמץ ברבוי תפילה ועיין מ"ש למעלה גבי למתי אעתיר

ט (י) באדם ובבהמה כו' לא נגזרה גזירה כו' והירא את דבר ה'. קשה למה לא נכתב דבר זה אלא לקמן במכת ברד ותו למה לא היתה בדבר התראה שלח העז כו', כמו לקמן ונראה דשאני אדם מבהמה דבהמה מועדת להיות ניזוק מן האדם דאדם אית ליה מזלא כדאיתא ריש ב"ק אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח ובבהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף מש"ה במכת דבר שלא היתה גזירה אלא על הבהמות לא היה צריך התראה כי תיכף יאמינו לזה