דברי דוד טורי זהב חלק א צב

כמו שזכרו במדין נדרת במדין התר נדרך, כנ"ל נכון בזה

(יט) כי מתו וגו', אלא שירדו מנכסיהם י"מ שזה מוכח מדאמר המבקשים את נפשך ולא אמר אשר בקשו את נפשך. אלא דעדיין הם חיים ומ"ש כי מתו פירושו כי ירדו מנכסיהם וא"כ עדיין מבקשים אלא שאין יכולת בידם לעשות עמך רע מחמת שעניים הם

(כ) וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים כו'. דא"א לומר כסדר דהיאך שב למצרים ואח"כ לקח המטה והא במדין היה המטה, אלא דהך אין מוקדם ומאוחר שוה למה שמצינו במקומות אחרים דכאן י"ל דה"ק ויקח משה, את המטה כבר קודם שובו, וכן פירש"י בויקרא גבי ונמצה דמו דה"ק וכבר נמצה דמו, ואמר שם רש"י לפירוש זה דמקרא מסורס הוא, וע"כ אמר גם כאן שאין מדוקדק המוקדם ומאוחר בכאן

(כג) הנה אנכי הרג וכו' אבל הקב"ה ישגיב בכחו כו', לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב ודבר זה מפורש שפיר בפ' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ר"ל שהקב"ה יש לו רחמנות קודם הנקמה וגם אחר הנקמה וע"כ אמר אל קודם הנקמה כי אל הוא מדת החסד והזכיר ה' שהוא ג"כ מדת הרחמים והיינו, אחר הנקמה. והרחמים של אחר הנקמה הוא פשוט שחס עליו קצת בשעת הנקמה ואינו מכלהו אבל הרחמים קודם הנקמה אינו מובן מה הוא, על זה חוזר ואומר, אל נקמות דהיינו חסד שלפני הנקמה מה הוא נקמות, הופיע לשון גילוי שתחילה מגלה לו שיביא עליו נקמה אולי ישוב כמ"ש רש"י כאן

(כד) ויחי בדרך במלון, משה. כתב זה דבמקומות אחרים שנאמר ויהי לא לא קאי על האדם אלא מורה על זמנו של הענין שיאמר אח"כ כמו ויהי בימים הרבים כו' וכן כולם, וכאן א"א לומר כן דא"כ על מי קאי מ"ש ויפגשהו ה' למי פגש אלא ע"כ דהך ויהי קאי על משה ועליו אמר ויפגשהו ועוד הוכיחו ממ"ש אח"כ ויבקש המיתו ולמי קאי, ובאמת יש תנא בנדרים דמפרש דאת התינוק ביקש להמית, ע"כ נקט כאן תחילה למשה דעליו קאי כתנא השני

ויבקש המיתו כו', ועל שנתרשל מן המילה כו'. בגמרא פרק ארבעה נדרים תניא ר"י בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה כו' פירוש דר"י קמ"ל דאין פירוש התרשלות המילה שם דהיה משה יכול למולו קודם לכתו ממדין בענין שהיה יכול למולו בלי מניעה, דודאי משה לא היה נחשד על זה אלא דהיה לו מניעה מצד סכנת הדרך. אלא שנענש מחמת שבא למלון סמוך למצרים היה לו אפשרות למול ולילך בלי סכנה כן פירש"י והר"ן שם, ומשה בבואו למלון נתעסק בעסקי המלון ואח"כ למול בנו ולא היה לו להתעסק שם אלא במילה תחילה

סכנה היא לתינוק הרא"ם הקשה הא קודם מתן תורה הוה ועדיין לא נצטוה וחי בהם ולא שימות בהם. ולק"מ דודאי הסברא נותנת שאין צוויו של הקב"ה להמית נפש עבור המצוה שדרכי השי"ת דרכי נועם כו' ולא בא אח"כ בשעת מתן תורה אלא להזהיר שיש עונש על זה מי שממית עצמו בשביל מצוה

אז הבינה שעל המילה בא להרגו. הקשה הרא"ם למה לא הרגישה כן בשעת, הבליעה אלא חשבה שלא בא להמיתו רק להראות שימול אותו ולמה לא חשבה כן אחר שהרפה ממנו ונ"ל דה"ק דודאי חשבה שבא להמיתו דאם לא בא אלא להראות שימול בנו לא היה לו לבלעו אלא מקום המילה בלבד אלא שביקש להמיתו, אלא דבשעת הבליעה חשבה שכבר נתחייב מיתה מחמת עבירה זו ואין לו עוד תקנה ע"כ אמרה חתן דמים אתה לי שאתה גרמת מיתת בעלי, אבל כשהרפה ממנו ראתה כי לא בא להמיתו תיכף אלא יש לו עוד תקנה במילה, אז אמרה חתן דמים למולות, שהמלאך הראה עונש מיתה אם לא תמול א"כ חתן שלי נתרפא על דבר המילה, כלומר שיש עוד תקנה

ה (א) ואחר באו וכו' החזירם לאחוריהם. הקשה הרא"ם, שהרי בפרשת משפטים כתיב תחילה עלה אלי אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק ואח"כ כתיב ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, משמע דאכולהו קאי, ואם היה זה בעבור פרעון חטא אהרן מה חטא וכן נדב ואביהוא. ונראה שיל"ד דכיון דאמר משה לבדו ממילא אתמעט אהרן וכל שאחריו ולמה הוצרך להזכיר אח"ז והם לא יגשו אלא דוהם קאי על הזקנים לחוד ושתי הגשות קאמר, דהיינו תחילה יעלו כל הנזכרים לענין השתחוויה ושם כולם שוים, אלא דאחר השתחויה יהיה הגשה למשה לבד ואפילו אהרן אתמעט ולאהרן נדב ואביהוא תהיה עכ"פ ג"כ הגשה קצת כמ"ש רש"י ביתרו אבל והם דהיינו הזקנים לא יהיה להם אחר ההשתחויה כלל הגשה אלא יחזרו לאחוריהם אלא שיש עדיין לומר דילמא נדב ואביהוא הם שוים להזקנים דכיון שאנו רואים שיש עכ"פ הגשה קצת לאהרן מכח יתורא דוהם כו' ולזקנים כלל לא אלא שיש ספק לענין נדב ואביהוא אם נכלול אותם עם אהרן ולומר שתהיה להם ג"כ הגשה קצת או נכלול אותם עם הזקנים וקרא דוהם כלל גם אותם בזה אמרינן אוקי אמסתבר דמצינו בזקנים שחטאו, כאן אמרינן דעלייהו לחוד קאי והם, דודאי ניחא טפי לומר דקאי