דברי דוד טורי זהב חלק א פח

לנערה דאטו על זקנה אין לומר בת פלוני והלא בשרה פירש"י בת ק' כבת כ', גם אח"כ כאן ברש"י זכר בת ק"ל כו'. ונראה דמשום קושיא זו הוסיף רש"י מלת לוי ופירושו דכל שמייחס אותה אחר אביה משמע דאין לה חשיבות מצד עצמה, ואם היתה זקנה היה לקרותה בשמה ג"כ יוכבד בת לוי, ותו דגבי עמרם כתב איש מבית לוי לא יחסו אלא אחר בית אב שלו ואותו קרא איש וביוכבד כתב בת ויחסה אחר האב, אלא ודאי דלא היה עדיין יחוס מצדה ע"כ קראה בת לוי והלא בת ק"ל היתה

(ג) ולא יכלה עוד הצפינו כו', והיא ילדתו לששה חדשים. בפ"ק דסוטה דילדתו לט' חדשים וג' חדשים היתה מעוברת קודם נישואין השניים, וכתב הרא"ם שדברי רש"י הם ע"פ אגדה החולקת על התלמוד

בחמר ובזפת כו', כדי שלא יריח. אבל גבי נח היה הכרח לכך מפני חוזק המים אלא דקשה דגבי נח פירש"י החילוק הזה של חוזק המים וכתב שם ועוד שלא יריח הצדיק משמע שלריח רע אין חילוק בין חוזק המים. ונ"ל דגבי נח לא היה שייך ריח רע כי התיבה היתה גבוהה שלשים אמה והזפת לא היה אלא למטה במקום ששוקעת במים ונח היתה דירתו למעלה מזה, אבל תיבתו של משה היתה קטנה והיה מונח במקום שהיתה שוקעת

(ה) את אמתה כו', ורבותינו דרשו לשון יד היינו בפ"ק דסוטה, ואע"ג דגם פירוש שפחתה הוא בגמרא שם דפליגי בזה ר' יהודה ור' נחמיה, רש"י קרא לזה דרשה ושפחתה הוה פשוטו, ומש"ה אמר קודם לזה ורבותינו אמרו וכאן אמר דרשו

(ו) והנה נער בוכה, קולו כנער. זה דברי ר' יהודה אבל ר' נחמיה הקשה עליו א"כ עשיתו בעל מום דלוי נפסל בקול ונ"ל דר"י ס"ל לפי שעה היה כך כדי שתחמול עליו והרמב"ן פירש דמיום הולדו נקרא נער כמ"ש מה נעשה לנער היולד, ולא מתיישב הייתור דהנער דלא היה לומר אלא והנה בוכה

(ט) היליכי, נתנבאה ולא ידעה כו'. כתב הרא"ם אע"ג שדרך הלשון הוא כן כמו הא לכם זרע מ"מ כל, היכא דאיכא למדרש דרשינן, ול"נ דכאן מצינו שלא כדרך לישנא דקרא דהא כתיב את הילד והיה לו לומר היליכי, הילד, את אינו צודק בזה כמו שם גבי זרע דלא כתיב את הזרע אלא לדרשה קאתי והיליכי היא תיבה בפני עצמו ולא דבק עם הילד

(יב) וירא כי אין איש שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר אע"ג דמאותו זנות שבא עליה המצרי נולד המקלל כמ"ש והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ופירש"י שם מלמד שנתגייר: הכא אמר שמהיום והלאה לא יצא ממנו אבל זה כבר יצא ממנו. ועוי"ל שלא יצא ממנו גר שיהיה בתוך עם ישראל לעם אחד כמ"ש על ונשיא בעמך לא תאור היינו בעושה מעשה עמך אבל רשע לא נקרא עמך. והקשה הרא"ם דכאן משמע דאם היה איש עתיד לצאת ממנו להתגייר לא היה הורגו ואמאי הא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה כמו בכל חייבי מיתות שאין משגיחין על מה שעתיד לצאת ממנו, ועוד הביא מה דאמרי' בפ' שור שנגח גבי אל תצר את מואב דהיה משה סבור שחייבים מואב הריגה מכח הצווי של צרור המדינים ואמר הקב"ה ב' פרידות טובו' יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית ע"ה אמר הקב"ה שלא יכה את מואב אע"פ שנתחייבו במה שנלחמו עם ישראל, ועוד הביא מהריגת אנשי שכם מחמת שעברו על הדין ולא מיחו בשכם ולא השגיחו אם יצא מהם זרע כשר. ודחק לחלק בזה. ולעד"נ דאין כאן קושיא, דיש חילוק בין מיתה בידי שמים דנתחייב מיתה מדין שמים או מי שנתחייב בדיני אדם, דהמתחייב בידי שמים לא נתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל מי שנתחייב בידי אדם אין משגיחין בזה. מש"ה גבי מואב דחיוב שלו מכח חיוב בידי שמים ע"כ הועיל דבר זה, וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו בידי שמים, אבל באנשי שכם לא היתה מיתתם רק שבני יעקב דנו אותם מכח הטעמים שכתב הרמב"ן בפ' וישלח בזה לא הקפידו על זרע שלהם

(יג) שני אנשים עברים, דתן ואבירם כו'. אע"ג דבפ' שלח לך פירש"י אנשים ל' חשיבות שאני הכא דלשון אנשים הוא מיותר דהרי כתיב עברים אלא דאתי לג"ש דכתיב במקום אחר גבי דתן ואבירם סורו מעל אהלי האנשים כו' וא"ל דילמא נילף ממרגלים דכתיב בהו כולם אנשים ופירש"י כשרים היו באותה שעה דהרי כאן מפורש לרעה דהיו שניהם רשעים כמו שפירש אח"כ. ועיין בפ' שלח לך

למה תכה כו' בהרמת יד נקרא רשע. קשה מנלן דנקרא רשע בשביל זה שמא הוכיחו סתם על זה, ואי משום דכתיב לרשע, שמא התורה מעידה שבלאו הכי היה רשע, כמו שע"כ אתה צ"ל גבי השני שהיה רשע מדקרי אותו רעך והיינו שבעלמא היה רשע ה"נ באותו שרצה להכות ומנלן דנקרא עכשיו רשע בשביל הרמת יד ונרא' לתרץ דממ"ש נצים משמע דשניהם היו רשעים, ותו דהא יש ג"ש דאלו הם דתן ואבירם ומפורשים במקום אחר לרשעים וא"כ קשה למה אמר לרשע לשון יחיד שהוא היה רשע אלא דה"ק באמת כבר היה רשע אלא דקמ"ל דאפי' אם לא היה כבר רשע היה נעשה עכשיו רשע מכח הרמת יד

(יד) מי שמך לאיש, והרי עודך נער.