דברי דוד טורי זהב חלק א פו

לשון יחיד דזה פשוט דעם הוא לשון יחיד וקאי על עם אלא דהוקשה לו היתור דלו למה לי דדי לומר הבה נתחכמה פן ירבה. ותירץ דקאי על עם, די"ל במ"ש הנה עם בני ישראל עם ל"ל, אלא דהענין הוא דאף אם יש רבוי בני אדם והם בלי אסיפה אחת ואין להם חבורה ביחד אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא אם הם נקראים בשם עם ויש להם חבור יחד אז יכולים לעשות איזה דבר בכח, ע"כ אמר הנה עם בני ישראל פירוש שנהיו לעם, ע"כ הבה נתחכמה לו לעם כלומר מה נעשה שלא יהיו עם, וזהו שהוסיף רש"י מה לעשות לו דהיינו שלא יהיו עם, ועל זה הסכימו שיהיו עסוקים בעבודה ולא יהיה להם שום חבור להקרא בשם עם, ועל זה שפיר אמרו רז"ל למושיען של ישראל דעל זה קאי יתירא דלו שזכרנו

ועלה מן הארץ, על כרחנו הרא"ם פירש דאע"ג דמנהג העולם חפצים בזה אם ילך השונא ממנו מ"מ כאן היו תופסין בהם בהכרח ועכשיו יצאו מידינו, וקשה דאם היו דואגים שמא יגברו ישראל עליהם אמאי לא היו דואגים שמא יהרגו את מצרים באותה מלחמה. ותו קשה כיון דישראל היו רבים מהם למה הזכירו מלחמה שיתוספו, על השונאים הא יש לחוש גם לזה שמא יתגברו ויעלו מהארץ בעל כרחם. ונ"ל דרש"י מפרש הפסוק בדרך אחר לפי פשוטו, דיש להקשות מה זה שאמר גם הוא על שונאינו האי גם אין לו פירוש דמשמע שבלא"ה יש תוספת על השונא עד ששייך לומר שגם אלו יתוספו אלא דה"פ שדואגים שמא כי תבא מלחמה השונא עם המדינה יתוספו ישראל על אנשי המדינה כאילו רוצים לעזור להם ויהיו לאחדים עמהם, ואח"כ ונלחם בנו ויהפכו לנו לאויבים, ושמא תאמר אנחנו לא נקבל אותם שיהיו עמנו כמו שמצינו בדוד, עם אכיש מלך פלשתים לזה אמר ועלה מן הארץ בעל כרחנו ילכו עמנו (זה פירוש נכון), אבל לא היו דואגים שילכו מהם דודאי היו חפצים בזה, ובזה מתורץ קושית הרמב"ן על רש"י שהקשה היה לו לומר ועלה על הארץ שכן דרך הלשון בענין מלחמה כמו עלה רצין מלך ארם ירושלים למלחמה עליה (ישעיה ז') דלפי פירושנו החשש היה שיעלו בעל כרחנו כאילו רוצים לסייע

אותם

(יא) את פיתום ואת רעמסס, שלא היו ראויות לכך. י"מ שהוכיח זה מלשון את פיתום כו' דמשמע שכבר היו פיתום, ורעמסס אלא שהוסיפו בחיזוק, וזה אינו דהא כתיב ויבן את ואת רחובות נינוה כו' משמע שהיינו מה שהיה אח"כ, אלא נראה דיש כאן יתור תיבה ערי דהיה ל"ל ויבן מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסם אלא דה"ק ויבן מה שהיו כבר ערים דהיינו את פיתום כו)

(יב) וכאשר יענו אותו, בכל מה שהם היו נותנים לב כו'. צריך להבין דעת רש"י בזה, דתחילה אמר שפיר יענו וירבה הוא לעתיד דהיינו דקאי על המחשבה שהיתה תחילה וחושב על העתיד, ואח"כ כתב כן רבה וכן פרץ ותו דלמה לא נקט גם על יענו כן, ותו במה שמביא המדרש משמע שבא לפרש פירוש אחר ממ"ש תחילה לפי הפשוט וזה אינו כאן, וזה יש לתרץ דבא ליתן טעם אחר על לשון עתיד של ירבה ויפרוץ, דדוקא אם זה לשון התורה שמדברת להודיע מה שנעשה כבר קשה היה לומר בלשון עבר דהא בשעת כתיבת התורה כבר נעשה זה אבל אם רוח הקודש אומרת כן לא קשיא כלל דרוח הקודש אמרה כן קודם לזה ונלע"ד דקשה לו דמשמע כאן מכח כ"ף הדמיון שיש היקש ודמיון להעינוי עם הרבוי והפריצה דעל זה אמר כן ירבה, וזה אינו דלא קרב זא"ז, ע"כ פירש דהדמיון הוא מצד המחשבה, כמו שהיה להם מחשבה כן היה לו ית' מחשבה כל אחד לפי ענינו, אחר כך מתקן לשון כן שהוא מיותר. ומצינו בפרשת, כי תצא ג"כ לשון כזה בפסוק כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, שם לק"מ דבאמת מרמז שם הרי זה בא ללמד ונמצא למד כמ"ש שם רש"י ע"כ כתב רש"י כן רבה וכו', להורות דל"ת דכיון שאנו מדמין מחשבה למחשבה הוה דמיון ממש, דהיינו כמו שבבן אדם יש מחשבה ואח"כ מעשה כן הוא ח"ו בו ית' וזה אינו שבו ית' המחשבה היא עצמה המעשה דכשחושב באיזה ענין הוא כבר נעשה משא"כ בבן אדם דאפשר שלא יבא לידי מעשה מה שהוא חושב, ואיתא בפרק חלק *) שבעכו"ם מצרף הקב"ה מחשבה [רעה] למעשה, ע"כ כתב לשון כן להורות כאילו כבר נעשה מה שבמחשבתו יתברך, וע"כ אמר רש"י כן רבה כו', דזה נלמד מלשון כן מורה שאין כאן עתידות אלא ההווה ועתיד שניהם בפעם אחת, ואין דמיון כן אלא לענין שיש כאן וכאן מחשבה אבל עצם המחשבה אינם דומים דבמחשבה זו של המצריים לא היה רק מחשבה לחוד ואפ"ה נענשו כמו שזכרנו, אבל במחשבתו יתברך הוא כאילו כבר נעשה, וזה נלמד ממלת כן כאילו אמר כבר הוא כאילו נעשה. על זה אמר אח"כ שע"פ המדרש יש פירוש אחר על מלת כן, ואע"ג דבפ"ק דסוטה אמר ר"ל דבר זה דרוח הקודש על קושיא דרבו ופרצו מיבעי ליה מ"מ גם תיבת כן מתורץ בזה, דבא להורות על דבורו יתברך מדה כנגד מדה, דכלפי שאמרו מצריים פן ירבה אומרת רוח הקודש כן ירבה דמה שאתם חוששים מכח ספק אני אעשה אותו ודאי. כנ"ל נכון בכוונת רש"י

(יב) ויקוצו כו', כקוצים היו בעיניהם ואע"פ שויקוצו קאי על המצריים ה"ק **(הוא בתוס' קידושין (לט) ד"ה מחשבו)**