דברי דוד טורי זהב חלק א מב

בטחון וע"כ, נתרפא

(ז) היניקה וכו' והיא הניקה את, כולם, קשה הא דישראלית לא תניק לבן כותית אפי' בשכר ביו"ד סי' קכ"ד. וא"ל דכשיש לה חלב הרבה ומצער אותה מותר דהא הכא לא היה לה חלב הרבה לפי הטבע אלא דנעשה לה, נס ולמה עבד רחמנא ניסא לשיקרא. וי"ל דהאיסור הוא שמניקתו על איזה זמן אבל פעם אחת אין קפידא וכאן לא היה כ"א באקראי בפעם אחת

(ח') משתה גדול שהיו שם גדולי הדור. קשה דהא משתה אסתר שעשה אחשורוש כתוב ג"כ ויעש המלך משתה גדול ושם פירושו משתה רבה כמ"ש שם התרגום ונראה דיש לדקדק דבכ"מ שתמצא עשיית משתה תמצא אצלו למי עשה המשתה כגון בפרעה ויעש משתה לכל עבדיו ובמגילת אסתר ג"כ זכר לכל שריו ועבדיו וכאן לא נזכר למי עשה, משתה ע"כ פירש גדול שהיו גדולים שם נמצא שפיר מוזכר למי עשה המשתה

(י) עם בני וגו', מכיון שהוא בני כו. מה שהקשה הרא"ם על זה מן לעבדך ליעקב יתבאר בפ' וישלח

(יז) את קול הנער מכאן שתפלת החולה יפה. הקשה הרא"ם מהא דפ"ק דברכות (ה') ולוקי ר' יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ותירץ דלא מצי מכוין אבל כי מצי מכוין טפי עדיף, ולי נראה דלענין תפלה טפי עדיף של החולה אבל ר' יוחנן דאמר שם לחולה אחר הב לי ידך ואוקמיה שם לא מיירי מתפלה אלא ר' יוחנן השפיע לו מזכותו, ובזה אין החולה משפיע לעצמו מכח זכותו דכיון שכבר לא הגין זכותו לו שלא יחלה ה"נ לא יגין להסיר החולה: לפי מעשיו של עכשיו. ול"ק מבן סורר ומורה דנדון ע"ש סופו דשם התחיל כבר בקלקלתו שהוא זולל וסובא ורש"ל תירץ דבן סורר נדון ע"ש סופו של מעשה עצמו משא"כ גבי ישמעאל כאן דבניו יעשו רע לישראל ע"כ אין נדון משום סוף של בניו, ולשון רש"י לא משמע כן דאמר ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. וא"ת והא היה עכשיו רשע כדפירש"י לעיל על מצחק, וי"ל דעל עבירות שעבר חשב שהקב"ה מצילו בשביל דנפיק מיניה זרעא מעליא וכמו דאיתא פ"ד דב"ק (לח:) גבי עמון ומואב שחס הקב"ה על שתיהם בשביל שעתיד לצאת מהם ב' פרידות, ע"כ אמרו דאדרבה נפיק מיניה זרעא שימיתו ישראל בצמא והיאך אתה חס עליו להצילו מן מיתת הצמאה. וא"ל למה הקשו המלאכים מי שעתיד להמית כו' הא כתיב לא יומתו אבות על בנים דשאני הכא דכבר היה נדון למיתה משעה שנתנה בו שרה עין הרע אלא שאתה בא להצילו

(כ) קשת. על שם האומנות כו'. לכאורה תמוה הוא דהא אמר רש"י תחילה יורה חצים בקשת א"כ קשת היינו שם דבר של הקשת ולא כמו חמר גמל וצ"ל דרש"י דקדק מדאמר קשת הקו"ף בפת"ח ולא בסגו"ל אלא ע"כ שמלת רובה אינו דבוק למלת קשת אלא תרווייהו הם על שם האומנות דהיינו רובה שהוא יורה חצים בקשת. והך בקשת לשון רש"י הוא ולא קשת הנזכר בפסוק וזהו פשוט שמלת רובה קאי על האומן אלא דבקשת שיש לטעות ולומר שהוא לשון קשת בסגו"ל ע"כ הוצרך רש"י לומר שהוא שם האומן והיינו מדנקוד פת"ח

(כב) אלהים עמך, לפי שראו כו'. קשה לו למה דוקא בעת ההיא ע"כ אמר שראו ג' דברים שנים מהם אין הנס מוכרח דאפשר דהצלה מסדום אירע הדבר שנסע משם. וכן רדיפת המלכים יש לו ג"כ לומר שנפל פחד עליהם והיו סבורים שרבים באים עליהם אלא שהדבר השלישי דהיינו פקידת האשה לזקוניו ע"כ דרך נס הוא ממילא הויין גם הראשונים דרך נס ע"כ אמר בעת ההיא שזהו גילוי על הראשונים

(ל) כי חפרתי וכו' ויעלו המים לקראתו כו' ועלו לקראת אברהם. הקשה הרא"ם אלה הצאן מה עשו בזה ולפי הב"ר ניחא שאמר כל מי שהמים עולים לקראת צאנו כו', וי"מ שמ"ש שבע כבשות תקח מידי שא"ל מיד שהם שלך לא יעלו המים לקראת צאן ההוא וקודם שתקחם ממני יעלו המים ובזה נגמר העדות. ונראה דכל כורתי ברית מנהגם לעשות מעשה הנאה לשניהם כמו שמצינו ביעקב ולבן שעשו גל של אבנים ועשו שם סעודה ואכלו על הגל וכמ"ש שם הרמב"ן. כן הוא גם כאן שהראה אברהם לאבימלך אהבה ונתן לו מתנה כבשות לחזק הברית

כב (ג) את שני נעריו. שאם יצטרך האחד לנקביו ובפ' בלק פירש"י על ושני נעריו עמו גבי בלעם שיהיו חוזרין ומשמשין זא"ז. וקשה למה פירש כאן טעם אחר, ותו למה כתב כאן שאינו רשאי ושם פירש לשון לכתחילה אבל אין איסור בדבר, ותו דכאן אמר אתו ושם אמר עמו, וע"ק דאמר בב"ר א"ר אבהו שנים הלכו בדרך ארץ אברהם ושאול שכ"א היה לו שני נערים עמו ולא חשב גם בלעם. ותו למה נקט בד"א. נ"ל לתרץ הכל בדרך אחד כי אלו הטעמים נמצאו לפעמים זה בלא זה דהיינו טעם שמירה לפעמים אין שייכה כגון שיש בלא"ה שם אנשים אחרים חשובים, אלא שעדיין שייך טעם שאחד משמש לחבירו. ולפעמים טעם זה לא שייך כגון שהאדם חשוב מוחל על כבודו והרב שמחל על כבודו כבודו מחול והוא יחזור וישמש להאחד אם יצטרך בהכרח לכך מ"מ שייך טעם שמירה ועוד נקדים שלשון אתו משמע