דברי דוד טורי זהב חלק א קמז

אחרינא, והנה יש נ"מ בין כופרא כפרה או ממונא לענין זה דמ"ד כופרא כפרה לא תליא מילתא בתביעת המזיק ממילא הוי אם כופר אינו, תלוי והוי כמו אלו הג' אם אבל למ"ד כופרא ממונא תליא מילתא בתביעת המזיק בכל תביעת ממון והוי אם כופר תלוי, ורש"י סותם כאן דכופרא כפרה וממילא הוי אם אינו תלוי כמו אלו הג' וא"כ אין הוכחה מן תיבת אם להכריע דכופרא ממונא מן לשון אם דמשמע תלוי דאפשר לומר שהוא אינו תלוי כמו באלו הג' ומש"ה כתב רש"י והרי הוא כמו אם כסף תלוה ולא אמר בקיצור כמו אם כסף תלוה דאז הוה משמע בבירור הוא כן, וזה אינו דיש לומר איפכא דהוה תלוי ואינם כמו הג' אלא אמר והרי הוא כמו אם כסף, כלומר שאפשר לומר כך ואפשר לומר איפכא דכופרא ממון והוי אם תלוי דלא כאותן הג' ומש"ה לא חשבו ר' ישמעאל בין אלו הג' ועדיין צריך לתרוצי למה הביא רש"י כמו אם כסף תלוה ולא הביא כמו ואם מזבח אבני' כו' שהוא קודם לו. ונראה דכאן כתיב אם כופר בלא וי"ו וע"כ מהך דאם כסף שהוא ג"כ בלא וי"ו משא"כ בואם מזבח אבנים ובואם מנחת בכורים שכתוב בוי"ו. כנ"ל

(לא) או בן או בת, לחייב על הקטנים כגדולים. וא"ל לא לכתוב איש או אשה, דיש סברא להיפך ולומר דוקא בקטנים חייב דאינם בני, דעת אבל גדולים איבעי להו לעיוני ומיזל כמו דאיתא סברא זו בפרק הפרה (דף נ"ז) גבי בור דאם נפל לתוכו שור שהוא חרש שוטה וקטן חייב, אבל שור שהוא פקח פטור בעל הבור דאיבעי ליה לעיוני ומיזל קמ"ל, וא"ל דלכתוב כי יגח נפש ולא יצטרך לכתוב איש או אשה וגם בן או בת, וזה הקשה בג"א והאריך לתרץ, אבל אין זה קושיא דכבר כתב הרא"ם בפר' משפטים בפ' כי תקנה עבד עברי דאין דרך התלמוד להקשות לכתוב כך אלא לשתוק מקשינן, ואע"ג דלעיל בפסוק סקל יסקל השור הבאתי הגמרא דב"ק דלכתוב רחמנא לא יהנה ל"ק דהתם לא יאכל הוא לא צריך כלל לאכילה ואינו מיושב לאכילה מקשה שפיר לכתוב לא יהנה, וכן בההיא דפ"ק דקידושין לכתוב רחמנא נערות בהדיא שהבאתי, בפסוק ויצאה חנם אין כסף נמי כן הוא דלא ניחא במ"ש חנם אין כסף דכי נפקא בנערות תו לא משכחת לה בבגרות בכזה דוקא מקשינן לכתוב בלשון אחר וכן כל כיוצא בזה בהרבה מקומות בתלמוד

(לב) אם עבד או אמה כנענים. דאילו בעבריים דינן כישראל בכופר ולא בשלשים שקלים

שלשים שקלים יתן, גזירת הכתוב הוא. כתב זה שלא תקשה למה יהיה עבד עדיף מבן חורין באם הוא אינו שוה שלשים שקלים וא"כ פסוק דבן חורין שנותן דמי שוויו סותר הפסוק דעבד לזה כתב שגזירת מלך היא וכ"כ רש"י לשון זה בפרשת מצורע בפסוק ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בש"ז שהרי מגע בית הסתרים היא, והרא"ם הקשה שהרי בערכין כתוב כמו זה ולא כתב שם כלום. ולק"מ ששם אין קושיא בפסוק שיהיו דברי הפסוק סותרין זה את זה, ועוד נראה דכ"כ משום שלא נטעה לומר דהאי אם עבד קאי על בן או בת דסמיך ליה דזה אין שומתו ידוע כי לא נוכל לידע מה יהיה ממנו על זה נתנה תורה קצבה על הספק, אבל בגדול ששומתו ידוע אזלינן בתר השומא,. ע"ז כתב גזירת הכתוב היא וכו' ממילא קאי גם על גדול

(לג) או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב כו': קשה ע"ז מן הגמרא ע"כ אביא תחילה הגמרא ואבאר אותה ומתוך זה יתבארו דברי רש"י ממה שקשה לכאורה עליו אמרינן בפרק הפרה (דף נ"א) דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה. לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לניזקין מ"ט דרבנן דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי, כדאמרן דהיינו בכי יפתח קמ"ל דאפ"ה צריך לכסותו אע"פ שלא עשה אלא פתיחה ובכי יכרה קמ"ל דסגי בכיסוי דהו"א עד דטאים לה קמ"ל ורבנן נמי מצרך צריכי אלא טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור ולא שנים, פירש"י מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לניזקין מעטיה דאי למיתה ל"צ קרא דהא לא עביד, שיעור מיתה וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דעביד מיתה, וקשה דלמה לי קרא דוהמת יהיה לו לזה הא פירש"י מסברא דאין לחייב הראשון דלא עביד שיעור מיתה וצ"ל דרש"י לא אמר כן מסברא אלא סמך עצמו על פסוק זה דתלוי במאן דעביד שיעור מיתה, וא"כ קשה לפי המסקנא מנלן בניזקין דדוקא האחרון חייב דלא מצינו זה רק במיתה דשם יש ג"כ סברא , אבל בנזקין יש סברא לחייב הראשון דהא עבד עכ"פ שיעור נזקין. ונראה בזה דיש לימוד מן להביא, כורה. אחר כורה דהאחרון חייב דהכתוב קורא להאחרון כורה ממילא הוא עיקר החייב. וא"ל א"כ והמת והיה לו ל"ל הא ל"ק דאיצטריך לדרשה אחריתי כדאמרי' שם בגמרא לכדרבא לענין פסולי המוקדשין אלא דדבר זה דהאחרון חייב ממילא