דברי דוד טורי זהב חלק א קמה

העולם יש לחוש בו שמא לא כלו לו חדשיו ולא יהיה, ראוי להיות איש והתראת ספק לא שמה התראה עכ"ל הרא"ם ולא ידעתי פירוש לדבריו דמה חילוק יש בין יצא לאויר העולם או לא דהא דמחייב בקטן אפילו הוא בן יומו הא סיים שם והוא שכלו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מתשעה הרי הוא כנפל עד שיהא בן שלשים יום עכ"ל, וא"כ בלא יצא לאויר העולם נמי נימא דחייב כל שכלו לו חדשיו ואמאי חשש בזה שמא לא כלו חדשיו טפי מנולד. אלא העיקר דכל שלא יצא לאויר העולם לאו ולד הוא אפילו ידוע שכלו חדשיו, וכ"כ בג"א ומביא ראיה מהמשנה אשה המקשה לילד מחתכין הולד ממנה שחיותה קודם לחיות העובר, אבל אחר שיצא לאויר העולם אין דוחין נפש מפני נפש עכ"ל. וע"ל בפסוק מכה איש ומת שהבאתי דברי התוספות בענין שלבני נח חייבים אפילו על עוברין שבמעי אשה ומה שכתבתי שם

ענוש יענש כו' כמו וענשו אותו מאה כסף. פי' דגם עונש ממון מיקרי עונש בפסוק וכ"ש עונש שאינו כסף

כאשר ישית עליו וגו', כשיתבענו הבעל. פירוש אבל אין ביד הבעל להוציא ממון כפי דעתו אלא הוא יתבענו וע"פ הדיינים יוציא ממנו

ונתן, המכה דמי ולדות כתב לשון המכה כדי שלא תטעה לומר דונתן קאי על ענין המשפט דהיינו שיתן בעל האשה דבר זה בפני הדיינים ע"כ פירש דונתן על המכה קאי והנתינה היא דמי ולדות

(כו) תחת עינו, וכן בכ"ד ראשי איברים. דילפינן להו במה מצינו בשן ועין שהם בגלוי אף כל שהוא בגלוי. וא"ל דשן ועין הוו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין דהא מצרכינן לתרווייהו כדבסמוך

(כח) וכי יגח שור, אחד שור ואחד כל בהמה כו'. בפ' הפרה (דף נ"ד:) ילפינן לה דבדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובאחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך שורך וחמורך דאחרונות ל"ל אלא כדי ללמוד שור שור משבת מה התם חיה ועוף כיוצא בהן מרבויא דוכל אף כל מקום שנאמר שור חיה ועוף בכלל

ולא יאכל את בשרו, ממשמע שנאמר כו'. בפ' ד' וה' (דף מ"א) מקשינן אימא היכא דשחטיה מותר, באכילה, וקרא אתא להיכא דסקליה שיהא אסור אפי' בהנאה כדאמר ר' אבהו לא יאכל אף איסור הנאה במשמע ומשנינן ה"מ דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל, אבל כאן לא אתא אלא לאיסור הנאה לחוד לא לכתוב רחמנא אלא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי אלא שמע מינה אף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה אפ"ה אסור והקשו התוס' דאימא דבשחטיה מותר וקרא אתא דאפילו היה בן פקועה דא"צ שחיטה מן התורה מ"מ כי סקליה אסור, וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי מסקנא אתא שפיר כיון דכתיב את בשרו משמע אע"ג דעבדיה כעין בישרא דשחטיה ע"כ. משמע מדבריהם דלסוגיא דמעיקרא דההוכחה היא מכח, דלא לכתוב אלא לא יהנה אין תירוץ לקושיא זו דילמא מיירי בבן פקועה ואין מיושב דאכתי תקשה תיכף שמשני לא לכתוב אלא לא יהנה היה לתלמודא להקשות קושיא זו ולומר תירוץ האחרון בלשון אלא. ואחר העיון בגמרא היטב יראה דלק"מ. דתנא דברייתא מוכית דא"א לתרץ הפסוק בבן פקועה דא"כ היה קשה ל"ל לא יאכל הא מדכתיב בעל השור נקי דמלמד על איסור הנאת הנסקל כ"ש שאסור באכילה דודאי אין לטעות ולומר דבעל השור נקי קאי על איסור אכילה דהא במשמעות בעל השור נקי מבואר שאין לו בה הנאה כלום כדאיתא בגמרא שם, מאי אית לך למימר דהיינו מפרשים בעל השור נקי על הנאת בשרו ולא על הנאת עורו מה צריך לא יאכל על הנאת אכילה דבן פקועה והנאתו כדרבי אבהו ממילא נשאר בעל השור נקי, על הנאת עורו ועכשיו לא קשה לכתוב לא יהנה כיון דילפינן מיניה גם איסור אכילה דבן פקועה הא ל"ק דאכתי תהיה מוכרח לפרשו על הנאת עורו דאל"כ כיון שעכ"פ יש איסור אכילה בכלל בעל השור נקי ול"צ לא יאכל אלא להנאת גופו א"כ לכתוב לא יהנה ובעל השור נקי ויהיה אחד על הגוף ואחד על עורו, אבל השתא דמוקמינן לא יאכל על אם שחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה והנאה אתי בעל השור נקי לעורו, ולא קשה לכתוב לא יהנה דה"א לא יהנה וגם בעל השור נקי, אתיין תרווייהו להיכא דסקליה שנזכר בקרא וביה אמר דיש בו איסור הנאה גופו ועורו אבל היכא דשחטיה מותר אפילו באכילה קמ"ל לא יאכל לאכילה והנאה ובעל השור נקי על עורו משא"כ אם, באמת מותר, באכילה אם שחטו ואין איסור אלא בסקילה ודאי קשה לכתוב לא יהנה כיון דלא יאכל אינו אלא לאיסור הנאה ואיסור אכילה נפקא לן מכלל דבעל השור נקי ובנ"א תירץ וז"ל דאפילו אי נוקי קרא בבן פקועה הרי מיתתו של בן פקועה הוא כמו שחיטה גמורה ואם היה מותר כשנשחט ה"נ היה מותר בבן פקועה כשנסקל שא"ל דשאני בן פקועה זה שנעשה בו דין סקילה דהא פריך התם ואימא היכא דבדק צור דעביד כעין סקילה אבל היכא דשחטה לא ומתרץ מידי סכין כתיבא באורייתא כו' והשתא מאי מתרץ דסוף סוף אימא דשאני היכא דשחטיה בצור דעשו בו דין