דרוש וחידוש ב ט

ואין להקשות מה מקשה הגמרא ממתני' דמצא, על מתני' דהמביא גט, הא כאן מיירי באמר תנו ל"ש לעז. אבל גבי המביא גט שייך לעז. דז"א דגם גבי גט ל"ש לעז דלא יוודע להבעל שנאבד דהשליח עצמו מצאו והוא לא אמר לבעל שנפל כיון שהוא יודע שהוא גיטה. ודוק:

תד"ה נפק דק ואשכח וכו'. וי"ל דמוקי לה דאשכח חוץ לב"ד ולא זכיתי להבין כל צרכו, דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה, ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג. ואולי גם להך תירוצם ס"ל בזה כעין מש"כ בתירוצם הב' כיון שזה האיש שואל וידעינן שאבד הגט, דקשה ג"כ תינח בגט דכיון דשואל הגט מוכח דאבד ממנו גט דאינו חשוד לשקר, אבל בחליצה דל"ש כן מנא ידעי' שאבד ממנה שטר חליצה וצ"ל כיון שהאשה שואלת ואין אנו מכירים אחר, מחזיקים דכדין שואלה וממנה נפל, ממילא אף אם שטר זה דאחר הוא מחזירים לה לראי', ואף אם נדחוק דרבה לא ס"ל לסברא זו, ותוס' כתבו רק דאביי מצי סבר כרבה דאשתכח בב"ד, אלא דס"ל לאביי לחלק בכך, מ"מ תקשי דמנ"ל להש"ס דר"ז ס"ל דאשתכח לבראי, דלמא אף דר"ז פליג ארבה וס"ל דחיישי' בלא הוחזקו, מ"מ ס"ל באשתכח בב"ד ג"כ מחזירים כיון דשאלה ממילא מחזירים לה לראיה וצ"ל בכוונת תוס' דדוקא היכא דלפי דבריה באמת זהו שטר שנמצא היא שואלה, בזה נאמינו לה ע"י ששואלת בצירוף הרגלים לדבריה דהשטר בפנינו, אבל אלו היה הדין דבעלמא חיישי' לב' יב"ש דנפל גם מאחר, א"כ אף לפי דבריה שנפל ממנה שטר חליצה, מ"מ אין ברור שהשטר זה שלה דשמא גם מאחר נפל, וא"כ ממילא א"א לדון מכח זה השטר, והוי כמו אמרה שנחלצה ואין השטר לפנינו דלא מהימנה, וכיון שכן י"ל דגם בתירוצם א' ס"ל הך סברא דכיון ששואלה מהמנינן לה שנחלצה וממילא שטר זה שלה כיון דאין שיירות מצויות ולא הוחזקו, ודוק:

תוד"ה ואפילו לזמן מרובה וכו', ע' מהרש"ל. ולכאורה תמוה. דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל דזיל חש לה הא דקתני בברייתא הכא דיחזיר היינו בתורת גירושין. א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו באו לחדש דלא נידוק מלשון יחזיר דמהמנינן ליה, אלא דיחזיר אפשר לפרש בתורת גירושין. והא זה צ"ל גם בקושייתם, גם יקשה בפשוטו על תוס' דאם הי' ס"ל בתחילה דיחזיר משמע חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמהמנינן ליה שכבר גירש, ולמאי הוצרכו להקשות מסוגי' דב"ב הא מיניה וביה קשה כיון דקתני יחזיר מוכח דמהמנינן ליה שגרשה, א"כ מה בכך דנפל מאחר נחזיר לה לראיה:

ונלענ"ד די"ל הא דקיי"ל זיל חש לה היינו כיון דאיכא קצת ריעותא דליכא קלא דגירשה חיישי' דחס הוא על פשיטא דספרא, אבל היכא דליכא חשש זה דחס אפשטא דספרא בודאי מהימן דהוי בידו לגמרי, וא"כ י"ל אף דיחזיר היינו לראיה מ"מ פריך שפיר הש"ס והיינו דהא דאמרי' דיחזיר לראיה ומהימן אף דקיי"ל זיל חש לה הכא עדיף כיון דבידו לומר תנו עתה לשם גירושין ויכול לגרשה בגט זה מבלי הוצאות פשיטא דספרא הוי בידו לגמרי. מש"ה מהימן דכבר גירשה ומחזירים לראיה בעלמא. והש"ס פריך דהיא גופה קשה דאם היה אומר תנו יהיה הדין דאין מחזירים מחשש דיב"ש אחר הוא וממילא אין בידו לגרשה בגט זה, ושוב לא נאמין ליה שכבר גירשה, ומש"ה הקשו רק מסוגיא דב"ב למ"ד דנאמן לומר גרשתי', אבל לפ"מ דתירצו דמכח דלא פלגי' א"א להאמין, הוצרכו לומר דיחזיר היינו לראי'. ובכוונת תירוצם נלע"ד דאין כוונתם דאתי' כמ"ד בב"ב דלא פלגי' דיבורי', דהו"ל לפרש כן בהדי', ומה גם לפמ"ש המהרש"ל בקושייתם רק למ"ד דגרשתי נאמן, [והיינו דבעי לאסוקי דר"ז ס"ל ככ"ע אי משום דהי' קשה דהו"ל להש"ס לומר דרבה לס"ל כמ"ד דגרשתי נאמן] א"כ סוף סוף עדיין לא הרויחו כ"כ בתירוצם כיון דעדיין ר"ז לית' לכ"ע, ולזה צ"ל דכוונתם דאף למ"ד פלגי' דיבורי' היינו באמר גרשתי, דאמרי' דמה שאומר זה שלו שקר, ומה שאומר גרשתי אמת שגירשה עתה, משא"כ הכא שהגט שנמצא נתעכב ביד המוצאו הרבה, ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גירשה עתה דהא הגט לא היה ביד הבעל משעת המציאה עד עתה, וכיון דאין מאמיני' אותו מזמן הכתוב בגט א"א לו להתיר מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין, כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת גם למפרע. ובלשון תוס' בגיטין מפורש יותר כן

דף יט גמרא ואזל עבדא וקנה נכסי'. בשיטה מקובצת כ' בשם הרשב"א דה"ה דה"מ להקשות דשמא מכר העבד לאחר ע"ש. נ"ל ביאור דברי' הא דמספיק לזה שינוי' דהש"ס דיאמרו אייתי ראי'. אף שהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש תוס' בסוגיא דשמא יחפ' היינו דאף אם לא נחזיר השטר שחרור ויהי' מונח בב"ד מ"מ יהיה העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן לגבי האדון הב' שהוא משוחרר, אלא דלס"ד הו"מ להקשות דכ"ז שלא נחזיר ויהיה הדבר בספק יטריחו לקוחות לחזור אחר ראיה, אבל אם נחזיר יחשבו הלקוחות דמטא לידה מזמן הכתוב כמו כל שחרור דעלמא ולא יחקרו למצוא ראי', וסברא זו מוכח בפירכת הש"ס גבי שובר אם לא נחזיר, ג"כ יחזיק הבעל בקרקע המשועבד לכתובה מספק, אע"כ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יחקור הלוקח למצוא ראיה ועי"ז שנחזיר השובר לא יחפש אחר ראיה, אבל לפ"מ דמשנינן דלקוחות אסקי אדעת' לומר אייתי ראיה אין כאן חשש, דאין הפרש בין חזרה ובין יהא מונח: ובעיקר קושי' הרשב"א לפמ"ש תוס' לקמן (דף כ') ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בתירוצם הב' דלא חייש לקנוניא כיון דצריכים לשלם ולא תרויח כלום, ולעיל במצא שט"ח חיישי' ללקוחות שלא באחריות, ביאור דבריהם הא דל"ח גם בשובר דמכרה כתובה שלא באחריות, היינו דאף דקיי"ל בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, היינו דמ"מ שייך על השדה שם מכר, אלא דאינה שלו וטורפה ממנו, אבל שטר שמוכרים ונמצא פרוע דפקע שיעבודו והוי כחספא בעלמא, וא"כ הכא י"ל בעבד דאם מוכרי' אותו ונמצא בן חורי' הוי כמין אחר ואין שייכות בו ענין מכירה, ומכירה בעצמותו בטילה, דעבד מכר ולא ב"ח, וא"כ יצטרך הרב לשלם להלוקח דמיו וליכא חשש קנוניא תוס' ד"ה וליחוש כו' ולא יאמרו אייתי ראי' ולכאורה קשה מה פריך הש"ס אמתני' דמצא שט"ח דלמא דוקא גבי גט דכל גיטין יש להן קול כגיטין הבאים ממדה"י יאמרו אייתי ראי', אבל במצא שט"ח דלית להם קול במסירתן מכח ריעות' דנפילה לא יאמרו אייתי ראי'. היה נראה לכאורה ליישב דטעמא דבגט יש לה קול במסירה דעדי מסירה מפקי לקלא, אבל גבי שטר דלא בעי ע"מ ליכא קלא, א"כ גבי מצא שט"ח דנמסר לו עפ"י ב"ד ודאי יש לו קול, מיהו לישנא דתוס' לקמן ד"ה אימת, לא משמע הכי, ונראה ליישב דודאי כל גיטין הבאי' ממד"ה יש להן קול, אבל הכא דע"מ רואין שנמסר לה עפ"י הודאת הבעל יסברו דאנן מאמינים לו דממנה נפל ולא יוציאו קול, כך היה ס"ד דגמרא דפריך וליחוש, ותי' הגמרא דיאמרו אייתי ראי', ע"כ מטעמא ריעותא דנפילה דהשתא ליכא טעמא מטעם קול, וק"ל

שם ע"ב גמרא בשכ"מ דבר מיהדר הוא. יש להקשות לפ"מ דנראה מדברי הסמ"ע (סי' ר"ן סק"ל) בשכ"מ שנתן שדה לראובן בדרך מצווה מ' מיתה, ואח"כ נתן כל הנכסים לשמעון בקנין ועמד, דלא קנה שמעון, דהוי לגבי שמעון מתנת שכ"מ בכולה דל"מ קנין, א"כ ניחוש דשמא כ' ליתן בניסן ואח"כ כ' בעודו שכ"מ כל הנשאר ללוי בקנין, ועכשיו שעמד רוצה לחזור מלוי, לזה אומר להחזיר שטר זה ונידון שנתן לו בניסן ויהיה לגבי לוי מתנת שכ"מ בכולה ויחזיר בו. ואולי י"ל למאי דאמרי' ב"ב (דף קמח ע"ב) דחיישי' שיש לו נכסי' במדה"י ולא משכחת בכולה אלא באומר כל נכסיי או במוחזק לן דל"ל ש"נ, א"כ י"ל דמיירי דבעל השטר אינו מוחזק לו נכסי', או כמה וכמה יש לו, וא"כ בממנ"פ אם כשנתן אח"כ ללוי נתן בלשון כל נכסים באמת אף אם שטר זה כ' ליתן בניסן ולא נתן מ"מ יכול לחזור מלוי כיון דבכלל כל נכסים נתן לו גם קרקע זו, ואם לא נתן לו בלשון כל נכסיי ממילא לא יהי' בידו לחזור דניחוש שיש לו קרקע במדה"י, וא"כ לדינא בגברא דמוחזק לן גם בשכ"מ אם אמר תנו אין נותנים, וצ"ע

דף כ' תד"ה ש"מ איתא לדשמואל וכו'. הא דלא הקשו על שינוי' דאביי בשטר כתובה יוצא מת"י דמ"מ ניחוש דלמא מכרה במ"ש, י"ל דס"ל דאמרי' דמסתמא אילו מכרה היתה מוסר' ללוקח השט"ח כמ"ש הרא"ש לענין עג"ק. גם י"ל דעל אביי ליכא לאקשוי', די"ל בהיפוך דאף אי לית' לדשמואל מ"מ במ"ג יוכל למחול, והיינו לפי הטעם דמוכר שט"ח יכול לחזור, וכיון דמכירת שטרות. דרבנן י"ל דאביי אמר אפי' נימא ליתא לדשמואל, והיינו דדלמא מכירות שטרות באמת דאורייתא וא"י למחול, אבל מ"ג דהוי ודאי מדרבנן