דרוש וחידוש ב פג

בסוטה. א"כ י"ל דה"ק קרא דאם העד אומר שהיא ברצון נאמן אבל אם אומר נתפסה לא מאמינין ליה. דקינוי וסתירה ליכא ראיה לאונס. והוי כע"א דעלמא דא"נ. ודומה לזה כ' מ"ל בהלכות סוטה דאם היה קינוי וסתירה בראובן וע"א אומר שזינתה עם לוי דלזה א"נ, דלזה אין קינוי וסתירה רגלים לדבר. ע"ש. א"כ ה"נ באונס כן. אבל לעולם אם היינו יודעים דהיא נתפסה י"ל דאסורה (וצ"ל דהי' להאמינו לאונס במגו דברצון והוי ע"א במגו דנאמן כשנים)

גמרא אמר אביי אלמנה לכ"ג וכו' ע' ברש"י דתנאי כתובה ההוא למשקל ולמיפק. וקשה לי לפ"ז למאי צריך לומר. אח"כ ממזרת ונתינה לישראל א"ח לפדותה דלא קרינן בי' ואותבינך לאנתו ומה צריך לזה דא"י לקיים לשון התנאי והלא אף אם לא כתב כלל רק ואפרקינך ג"כ היה הדין דלישראל א"ח קרא לפדותה כיון דממזרת ונתינה אין להם תנאי כתובה רק למשקל ולמיפק והיינו עיקר כתובה דזה גובה בזמן שיצאה ממנו. וכן כשנשאת לכהן דגם כהן הוי תנאי ואפרקינך למיפק מיניה כיון דאסור בבשוי'. אבל כשנשאת לישראל לא הוה לגביה תנאי ואפרקינך למיפק מיניה דלא גרעה מהשתא ולא נזכר בתנאי דהוא למיפק. וממילא הדין דל"ל תנאי כתובה דפורקנה. דאף אם לא דייקא בלישנא דאותבינך לאינתו והיה הדין במדיר את אשתו דחייב לפדותה. מ"מ הכא בממזרת ונתינה א"ח לפדותה כיון דבתנאי של פורקנה לגבי ישראל לא מוכרת דלמיפק קאי

דף נג גמרא מוחלת כתובתה לבעלה א"ל כב"ד כו' מדברי רש"י משמע דהטעם כיון דהוקל בעיני' להפסיד בניה מש"ה ל"ל כב"ד. לפ"ז ממילא אין חילוק בין כתובה מנה ובין כתובה מאתים. או לנדוניא ומוחלת נדוניא אין לה כב"ד על הנדוניא שמחלה. וכן נראה לדינא דעת הרא"ה שכ' ליישב הא דמוחלת אף דאסור לשהות כו' דמוחלת כתובתה היינו נדוניא ע"ש. וכן נראה בדעת הריטב"א שמוחק כלל הנוסחא דמ"ט זוזי אנסוה. והטעם דמוחלת לבעלה אין לה כב"ד משום דמה שמוחלת הוי כנפרעת. כיון דזוזי אנסוה לא מכרה אלא חלקה באם תמות מקודם וכאלו מכרה לאחר אבל לא שהיא כנפרעת עכנ"ד. וא"כ ממילא אף במוחלת נדוניא כן נמצא לדינא לרש"י ולהרא"ה ולהריטב"א במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על נדוניא. אולם מתוך דברי הרמב"ם למדתי פשר אחר בדיני. שכ' (בפי"ז מהל"א) המוכרת כתובתה לבעלה כו', והנה מ"ש מתחלה ואם היה לה בן זכר אף שכבר כ' דיש לה כל תנאי כתובה וכב"ד בכלל. מ"מ הוצרך לפרש דלא נימא דלענין כב"ד גרע דע"ז גופא שמכרה הוי כסילקה. ולזה קמ"ל דשלה כב"ד דלא הוי כסילקה רק שמכרה חלקה באם ימות הוא מקודם. ופשיטא דק' במה שכ' הרמב"ם אח"כ במוחלת דהפסידה אין לה ת"כ. לא הוצרך לפרש דאין לה כב"ד. דהוא בכלל במ"ש דמחלה כל ת"כ והשתא אם איתא דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת צ"ב אין לה כב"ד על מה שמחלה. וכסברת הריטב"א דדוקא מוכרת לא הוי כסילקה כיון דזוזי אנסוה אבל מוחלת הוי כסילקה או מסברת רש"י דהיקל בעיניה. א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב דין זה. אע"כ ברור דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת לא הוי כסילקה. והא דאמרי' מוחלת כתובתה אין לה כב"ד אף על מה שמחלה. לכן נ"ל בדעת הרא"ש שכ' ליישב אהא דמוחלת כתובתה הא אסור לשהות בלא כתובה ומפרש באמת מחוייב לה מנה ומאתים. ואין לה כב"ד היינו על צ"ב ע"ש. ולכאורה באמת קשה כיון דנחית לפרש דאין לה כב"ד היינו על שאר מנה ומאתים. אמאי לא מפרש דמוחלת כתובתה היינו שמחלה רק השאר. וכמ"ש הרא"ה. א"ו ברור דהרא"ש ס"ל ג"כ דמוחלת לא הוי כסילקה. ומפרש הטעם דמוחלת אין לה כב"ד משום דבמוחלת כתובתה גם ת"כ בכלל וכהרמב"ם. וא"כ ע"כ מיירי שמחלה סתם ושפיר הקשה הרא"ש. ומזה נראה הטעם שפסק הטור (בסימן קה) כהרמב"ם והיינו כמו שבררנו דגם אביו הרא"ש ס"ל כן. וכן נ"ל להביא ראיה מדברי הטור שפסק הרמב"ם דמחלה הכל. קשה מהיכן מצינו זה בש"ס. דל"ל דנפקא זה מהא דמוחלת אין לה מזונות. ז"א דהא במוכרת דלא מכר הכל ג"כ אין לה מזונות כמבואר (בסי' צב) א"כ אימא גם מוחלת מה"ט. בשלמא להרמב"ם י"ל דנפקא ליה משום דמפרש אין לה מזונות אף בחייו ומזה למד דמחלה. וכ"כ הה"מ להדי':

אורם לשיטת הטור דפסק דבחייו יש לה מזונות א"כ לא מוכח מידי מזה. אע"כ דהטור למד כן מהא דמוחלת אין לה כב"ד דליכא טעם אחר רק מטעם דמחלה הכל. והוא ברור. נמצא זכינו לדון לדעת רש"י והרא"ה והריטב"א גם במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על מה שמחלה. ואם מחלה כתובה לחוד יש לה כב"ד על הצ"ב דלא מצינו כלל הסברא דמחלה הכל. וע' ברא"ה ובריטב"א ותמצא דלא ס"ל זה הסברא. ולשיטת הרמב"ם והרא"ש והטור במוחלת צ"ב יש לה כב"ד אף על שמחלה. ובמוחלת כתובה בלא צ"ב אין לה כב"ד אף על הצ"ב. כנלענ"ד. ובאמת לולי דמסתפינא הי' נ"ל לשיטת רש"י דבמוחלת יש סברא דהיקל בעיניה. י"ל דאם מחלה צ"ב אין לה כב"ד אף על מנה ומאתים כיון דבאמת עיקר כב"ד לא תקן על מנה ומאתים היכא דלית לה מאב. רק משום לא פלוג כדאמרי' לעיל. א"כ י"ל דלא פליגי רק בסתם נשים. אבל זהו שנקל בעיני' ואינה חוששת לבנים אינה בכלל התקנה ועל אשה כזו לא התקין כב"ד. והיה נ"ל ליישב בזה דברי הש"ס דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה וכו' וכ' רש"י דבמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר דנחלטת לו הכתובה. ולכאורה קשה מה הוקל בעיני' יותר הלא סוף סוף הפסידא רק אם ימות הוא מקודם ואדרבא אין הפסידא כ"כ דהא מ"מ בני' יורשים בשוה כבנים אחרים. ובמוכרת לאחרים בני' הפסידו לגמרי. ולזה י"ל דלרבא פשיטא דאותו חלק גופא דמוכרת כגון שמוכרת צ"ב בודאי אין לה כב"ד על צ"ב כיון דאינו יורש ממנה וכאיבעי' ראשונה בש"ס, רק עיקר איבעי' דרבא אין שייך במוכרת לבעלה זוזי אנסוה. או לא. ונ"מ דמוכרת צ"ב אם יש לה כב"ד על מנה ומאתים. או דהוקל בעיני' ואין לה מספק הנ"ל. וא"כ שפיר יש חילוק דבמוכרת לבעל הוקל בעיני' יותר כיון דעל אותו גופא שמכר עכ"פ הפסידה בזה לגמרי בין ימות הוא מקודם. או תמות היא מקודם. וק"ל:

או י"ל דמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר משום דבמוכרת לאחרים הוי לבנים ג"כ טובת הנאה דלפעמים יש להם ריוח באם תמות היא מקודם וירש אביהם המעות שלקחה ואחר מיתת אביהם יהיו יורשים עכ"פ בשוה עם אחיהם. אבל במוכרת לבעלה ליכא לאשכוחי ריוח דבאם תמות היא מקודם אין ריוח דבלא"ה ירשו המעות שלקח מאביהם. וק"ל:

במ"ש הב"ש (סימן צ) להרא"ש אי"ל נ"ר עשיתי לבעלי וכו' והוא מדברי הב"י שהוציא כן משו"ת הרא"ש. אמנם יש לע' דהא הטור פסק ג"כ לדינא כאותו שו"ת הרא"ש (בסי' קיח). ואפ"ה פסק בזה הסי' דבנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. ואף שי"ל דהטור פסק כהרא"ש בשו"ת לדינא ולאו מטעמא, אלא דמיירי שם מנדוניא היינו מעות דבזה פסק ג"כ כאן דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי. אבל בנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. וקצת ראיה לזה שהטור לא העתיק סוף דברי שו"ת הרא"ש אשר משם הוציא הב"י. אמנם אי קשי' הא קשי' בטור ח"מ (סי' קנא) כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא א' והיינו דבצ"ב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש

גמרא מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות כו' משיב רמה תחת טובה. ע' ברא"ה דפסק לדינא דמוחלת בין לבעלה בין ליתומים יש לה מזונות ע"ש. ונסתפקתי אם מחלה כתובה ולא תוספת. וא"כ תבעה התוספת כתובה אם אמרי' בזה אף דמחלה יש לה מזונות מ"מ הכא איבדה מזונות מהמת תביעת תוספת דהא מ"מ לא שיירה כלום או דמ"מ אלו היתה תובעת תוספת מתחלה ואח"כ היתה מוחלת עיקר כתובה היה לה מזונות ומסברת הרא"ה דמוחלת הוי רק שאין רצונה לתבוע. אבל לא שיהא כנפרעת ע"ש. ה"ה בהיפוך התביעת תוספת לא מגרע כיון דלא קבלה הכתובה הוי כעדיין מקצתה ביד יתומים דמחילה לא הר כקבלה. ויש פני' לכאן ולכאן. וצ"ע

דף נג ע"ב גמרא רב אמר עד דתלקחין לגוברין וכו' ע' בר"ן מ"ש בשם ר"ח דדוקא בנערה אבל לא בקטנה שארסוה אחי' דאין כח בידם להפקיע מזונותי'. וברשב"א הוסיף דאף מדעתו לא מהני דהוי מחילת קרקע כמו ביתומה שהשיאתה אמה או אחי' ע"ש בר"ן. ובהגהת אשר"י בפ' מציאת אשה אמתני' דיתומה שהשיאוה אמה וכו'. הקשה על זה דהוי מוחלת קרקע דא"כ מאי ארי' קטנה גדולה נמי דהא קיי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ע"ש, ותמהני על תמיהתו דהא בהדיא אמרי' בב"ב ומתנתו מתנה. וע' ברשב"ם שם מי"ג ואילך. וכן פסקו כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ (סי' רלה) א"כ שפיר כ' דבקטנה דגם מתנה לא