דרוש וחידוש ב עז

וה"נ כיון דבלא דיבור היתה אסורה אין ראוי להאמינה לגבי עצמה מצד יוחסי', אבל רוב רצון אפשר דס"ל דהוי רוב מעלי' ובלאו יוחסי' א"נ דהוי עדות נגד הרוב. ובכל דברינו אלה עדיין בראינו שנאנסה לא היתה נאמנת נגד הרוב, ואפשר לדון ולומר בענין אחר והיינו די"ל דהא דאין ע"א נגד החזקה דנפקא לן מסוגי' דר"פ האשה בתרא דא"נ היינו דוקא לומר שנשתנה עדות ובלאו עדותו לא הי' אצלנו ספק דמה"ת לומר שנשתנה כגון להעיד שנתרם תבואה זו או שמת בעלה וכיוצא בכל הנזכרים בסוגי' דשם, אבל במקום שנולד הספק במחצה כשרים ומחצה פסולים או באלמנת עיסה, דד"ת דמוקמי' אחזקה, בזה י"ל דע"א נאמן לפוסלה והיינו דהחזקה הכא הוא דמספק אין אתה יכול לפוסלה וכ"ה ברש"י, וא"כ זהו דוקא בספק, אבל בע"א המעיד לפוסלה מיד שנולד הספק נאמן דלגבי איסורי' נאמנות העד כמו בעלמא ב' עדים ול"ש לומר אל תפסילנה מספק דהא אין אנו פוסלים מספק דהא יש לנו עדות, וזה הס' י"ל ג"כ לענין הרוב ולחלק בענין הרוב שטבע עולם כן כמו רוב מצויי', או רוב בהמות כשרות וכדומה, בזה הוי רוב מעליא, משא"כ בר"פ וכדומה דגם המיעוט לפנינו רק דגזה"כ לומר דכל דפריש, ופשיטא דאין ס' לומר דהוא מהפסול יותר מהכשר רק דהתורה אמרה לתלות ברוב. וא"כ י"ל דוקא באופן דאלו הי' מע"מ הי' ס' ע"ז אמרה דאם צד א' רוב וחבירו יותר שכיח מצד זה, ויש לתלות בצד זה שהוא הרוב, וא"כ בזה ע"א שפיר נאמן דבמקום עדות אין כאן ספק ואין הדין כלל לתלות ברוב דעיקר התליי' רק במקום ספק. ובזה נסתלק קושי' הפ"י שהקשה הא דר"ג מכשיר בברי וחזקה, ובאלמנה לא מהני חזקה וס"ס, אף דס"ס עדיף לשיטת הרשב"א, ולדברינו ניחא דפשיטא דע"א עדיף מס"ס דהא על ס' הא' נאמן דאין דבר מתנגד וכן על ס' הנ"ל, וא"כ לענין יוחסי' עשו מעלות לאסור מספיקות כגון באלמנה דאף בחזקה וס"ס, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא משא"כ בברי דהוי עדות וליכא ספיקא

דף יג תד"ה ואין אוסרים כו' אבל קשה דבהדי' משמע וכו' ונ"ל ליישב והיינו יש לנו להמציא דרוב כשרים גרע מברוב פסולי' והיינו כמו שמצינו בסוגי' דשבועות בענין דהמלוה את חבירו בעדים וא"ל אל תפרעני אלא בפני עדים דלא מצי אמר פרעתיך ביני לבין עצמי במגו דפרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י משום דאף דהיה נאמן מ"מ בעיני עולם נראה כשקר ויאמרו הרוצה לשקר וכו'. וע' בכנה"ג שם דאם אמר אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון והוא טוען פרעתיך בפו"פ והלכו למדה"י דנאמן במגו דפרעתיך בפני אותם שייחדת ומתו דהוי שפיר מגו כיון דגם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר ע"ש. היוצא מזה דמגו ל"א היכא דנראה כשקר אף דמהימן, ואם גם לפי טענתו עכשיו נראה כשקר הוי מגו טוב, וא"כ י"ל דברוב פסולים עדיפא דהוי מגו דלא נבעלתי, ואי דאין רצונה לטעון כן מפני שנראה בעיני הבריות כשקר דעפ"י הרוב נבעלה ביחוד, מ"מ הלא גם לפי טענתה עכשיו הוא נגד הרוב. משא"כ ברוב כשרים דכפי טענתה אינו כנגד הרוב ליכא מגו. אמנם ברוב פסולים י"ל דאינה מגו דאפי' ביחוד אסור משום מעלה ולא הוי ס"ס כיון דהוא רוב פסולי', וברוב כשרים י"ל דבאמת כשר ביחוד מטעם ס"ס. ואעפ"כ לא הוי מגו כמ"ש, וא"כ י"ל דהא דפריך הש"ס הכא היינו ברוב פסולי' נימא מגו דאינה אסורה ביחוד אף בלא ס"ס כמו דיחוד דא"א דליכא אלא חדא ספיקא ושרי א"כ הוי מגו טוב, ומשני דמעלה עשו ביוחסי' ופסול ביחוד, ולקמן בפ"ב קאי ארוב כשרים דג"כ פסול לר"י, ומדוקדק במתני' מלישנא דנתין וממזר דמשמע דאתי לאורויי דאם הנכרים מועטים כמו נתין ג"כ פסול וע' בפ"י, וא"כ ברוב כשרים דנאמנת ביחוד ואיכא מגו ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם הנ"ל ולקמן מודה, ובדברי תוס' תמוה לי מאד אמה שדחקו בד"ה השבתנו וכו' ולפרש הא דקאמר מדברת היינו שבויי' דיראה לומר לא נבעלתי, אמאי לא ניחא להו בפשוטו דבאמת ברוב כשרים כשר ביחוד מטעם ס"ס ואפ"ה לא ס"ל מגו מטעם דירא' ומזה מיירי לקמן בפ"ב. רק בזה הסברא דירא' ליכא לאקשויי בו לר"ג ולזה השיבו רק לכה"פ בר"פ דליכא ס"ש אסור ביחוד, וצע"ג

פ"ג דף לב תד"ה וקי"ל דאינה לוקה כו' דהא פשיטא דמשכחת לה וכו', היינו דע"כ המקשן ניחא ליה לאוקמי מתני' בשום גוונא מדלא הקשה בלא"ה אמתני' דמכות הא איכא בושת ופגם, דאף דמקנסא ליכא למפרך בלא"ה די"ל דבעדות פסולות ליכא קנס מקרא ולו תהי', מכל מקום מבו"פ הו"ל למפרך, וע"כ דידע דמשכחת בשוטה ומפותה, א"כ גם מקנס מי סני לי' לאוקמי גם בבוגרת

תד"ה אלמא, בתוס' ישנים, אטו בושת לאו חובל הוא. תמוה לי דבפשוטו יש ליישב קושיית' והיינו דש"ס פריך בממנ"פ דאם בו"פ ניחא דבכלל חובל הוא תקשי בהיפוך דלמאי צריך עולא לשנוי' על קנס הא בקנס י"ל דמלקי לקי, ואי דגזה"כ הוא נערה הנערה הא כיון דקיימי' עכשיו דבו"פ בכלל חובל ממילא ליכא גזה"כ לענין קנס דהא בלא"ה לא לקי מכח בו"פ ומדינא משלם קנס, משא"כ במתני' דמכות דמיירי בשוטה ומפותה דליכא רק קנס הדין דמלקי לקי ולמ"ל לעולא לאוקמי בבוגרת. ומזה הכרח לומר דבכה"ג מקרי ג"כ נתחייב מלקות וכלא אתרו, גם אפשר לומר דהא דמדמי תוס' בו"פ לחובל היינו היכא דהוא ממונא של נחבל כמו בבוגרת דממונא של נחבל חמיר דלפעמים משלם ה' דברים, משא"כ היכא דהבו"פ לאבי' דבכה"ג לא משכחת ה' דברים דבחבלה דעלמא אינו משלם לאבי' כדאיתא פ"ח דבב"ק אינו בכלל חובל, וא"כ ע"כ ריבוי' דהנערה היינו מגזה"כ ושפיר הקשו תוס': אמנם נלע"ד דהא גם לאביה שייך ה' דברים דמשלם האונס, והעיקר כמ"ש בראשונה, ונכון

תד"ה ואי ממונא קולא כו', וי"ל דחס רחמנא אממונא של נחבל מה שכ' הפ"י בהא דאמרי' בעדים זוממין ואי ממונא לקולא אף דהתם ל"ש חס רחמנא, מ"מ כיון דהכל משם א' מכח עדות שקר ל"א אתגורי אתגר. ועיקר קושי' תוס' רק דבחובל כבר נתחייב בעונש חמור בהכא' ראשונה שלא היה ש"פ ע"ש

דבריו אינם נוחים בעיני דלפ"ז היאך אמרי' ואי ממונא לקולא הא מ"מ א"א למילף קנס דהכא מעדים זוממים דשאני התם דלא נתחייב מעולם בעונש חמור והכל בהדדי אתי' מש"ה ל"א אתגורי, משא"כ הכא דבהערא' דלא משלם קנס כנר נתחייב בעונש חמור י"ל דאינו נידון בקלה מכח הגמר ביאה כמו בחובל

ע"ב גמרא ר"י אומר אפ"ת אחותו נערה כאן שהתרו וכו' לכאורה ק"ל לסברת תוס' לעיל דבו"פ הוי בכלל חובל והרי בחובל מודה ר"י דממונא משלם, וא"כ עדיין תקשי במתני' דמכות הא איכא בו"פ, ודוחק לומר דר"י מוקי למתני' בשוטה ומפותה, ולפי הסברא שכתבנו לעיל היכא דבו"פ לאבי' מודה התוס' דלא הוי בכלל חובל א"ש

דף לג ע"ב גמרא וכ"ת ר"מ לוקה ומשלם וכו'. ק"ל דלמא ההיא דגנב וטבח בשבת מיירי בלא אתרו בי' מש"ה מחייב ר"מ, אף דר"ל סבירא ליה דחייבי מיתות שוגגי' פטורי'. מ"מ למ"ש תוס' לקמן בשם רשב"א דר' בכולהו מלת' פליג על תנא דבי חזקי', אם כן יש לומר דר"מ סבר כר', ובזה שפיר עולה שינוי' דר"ל דמתני' כר"מ, והיינו דר"מ ס"ל כר' דח"מ שוגגי' חייבי' ובאתרו בי' פטור, ומתני' דהבא על בתו מיירי באתרו, וכר' לחודי' לא מצי לאוקמי ובלא אתרו בי', דא"כ גם בא על בתו חייב. וכתנא דב"ח לחוד לא אתי' דעולא ס"ל דלתנא דב"ח גם חייבי מלקות שוגגי' פטורי' דסבירא ליה דמלקות כמיתה לכל מילי. מש"ה מוקי לה כר"מ והיינו דמיירי הכל באתרו בי', וברישא חייב משום דלוקה ומשלם. ובבתו פטור דמת ומשלם לית לי', וההיא דטבח בשבת מיירי בלא אתרו בי'

רש"י ד"ה אלא לר' כו'. א"כ אפשר לאוקמי קרא בלא אתרו כו' תמוה לי דהא לר' דמיירי בנתכוין להרוג את זה כו', ממילא אף אם מיירי באתרו בי' הוי כלא אתרו דעל החבלה אינו חייב מלקות דהוי כנתכוין לחבול את זה וחבל את זה, וצ"ע

דף לד ע"ב תד"ה וכו'. מה שהקשה המהרש"א ונדחק בזה, לא הבנתי התחלה לקושייתו, דהא י"ל דהסוגי' דמכות כפ"מ דס"ל לרוב האמוראים לר"מ גם בקנס אינו מת ומשלם. הרי דמסברא אין מחלקי' בין ממון לקנס והוצרך ללמוד ממש"ר, ופשוט: