דרוש וחידוש ב ע

עד ל' יום, ע' בר"ן. וכיון דבאמת היא עשאתו לקבלה וגם הבעל נתן על דרך זה. אלא דדעת הבעל הוי כמו אל תגרשי בו אלא לאחר ל' יום בזה לא בטל שליחותא. ואף די"ל דהיא לא עשאתו שליח רק על להתגרש בו מיד, אבל לא להתגרש עד אחר ל' יום, מ"מ צ"ל כיון דרצונה אינה מקפדת בזה וא"כ יצא דין חדש באמרה התקבל והשליח אמר לקבל והבעל אמר שמסכים רק בתנאי שלא תתגרשה אלא עד לאחר ל' יום בזה לא בטל שליחותה ומגורשת אחר ל' יום אף שהגט לא בא לידה. אולם לאינך שיטות באשה לעשות שליח הובאה אין הכרח לדין זה. וצ"ע

גמרא התם אדם יודע כו'. לכאורה נ"ל לדון במה דמספקי' ביבמות המזכה גט לאשתו במקום יבום מהו דס"ל לדינא אף בהגיע גט לידה הוי ספק גט והיינו דנין מספיקא דלמא באמת לא הוי זכות ומ"מ הבעל יכול לומר התקבל ממש ולא התקבל והולך דבזה ל"ש לומר דאדם יודע. דהא באמת אינו ברור דלא הוי זכות. וא"כ מי איכא מידי דאנן לא ידעי' והוא ידע, כמ"ש הר"ן בקידושין (דף יז ע"א) וא"כ י"ל דהבעל סבר דהוא זכות והתקבל ממש קאמר ודלמא באמת לא הוי זכות גם במטא לידי' לא מהני ובאמת סתימת הפוסקים לא משמע כן

גמרא ר"נ אמר הולך ותן לה. ע' בחידושי הרשב"א דמסופק דדלמא מ"מ בעי דלימטי לידה דהוי כאומר מעכשיו אם יתן לה, והא דאמר רב חולצת היינו בהגיע לידה אחר שמת דמהני כיון דמגורשת למפרע והוי רק תנאי בעלמא דאפשר להתקיים גם אחר מיתה. ואולם לשיטת הרי"ף בפ"ק דבתן כזכי לא יתנו לאחר מיתה, א"כ הא דקאמר רב חולצת צ"ל דתן כזכי דהכא עדיף כיון דעשאתו שליח קבלה מסכים לדבריה, דדוקא אם הולך לאו כזכי הוי כעוקר דבריה אבל אם תן כזכי הוי הסכמ' לדברי' ממש ונעשה שלוחה ומתגרשת מיד וממילא בעי דלמטי לידה, והנה לשיטת הרשב"א לפי הצד דבעי דמטי לידה א"כ באומר א"א שתקבל אלא הולך אמאי א"י לחזור. נימא דכוונתו א"א שתקבל ותהא מגורשת מיד וא"צ להוליך לה, אלא דרצונו הולך היינו שתוליך לה הגט ואז תהא מגורשת למפרע ובזה ל"ש תירוצו דהר"ן במתני' דהוי רק גילוי דעת ולא מקרי זכות דהא לקושטא דמלתא בהולכה אקבלה בעי דלימטי' לידה הרי אף דאין שליחותה נתקיים מכל וכל. מ"מ אמרי' בי' הולך כזכי, וגם נסתר תירוצנו הנ"ל דכל שנעקר קצת שליחותה הוי כענין חדש והוי כמתנה דל"א הולך כזכי דהא באמת בהולכה אקבלה הדין דלימטי לידה הרי דלא מקרי כמתנה, וצ"ל דלהרשב"א גם בהולך כזכי הגירושין נגמרי' מיד ולא הוי ההולכה רק תנאי בעלמא, א"כ במה דאומר א"א שתקבל ל"ש לפרש דמ"מ רוצה בהולך כזכי דבזה כיון דמקבל עבורה ונגמרו הגירושין ממילא נתקיים שליחות הקבלה והוי רק כאומר שאין רצוני שיהיה בלי תנאי, אלא שאני מטיל תנאי שתוליך לה דוקא ואין זה בלשון א"א שתקבל דמשמע שיש הפרש בגוף הקבלה, ודברי הר"ן הן רק בשיטת הרי"ף וכמ"ש. ולשיטת הרי"ף דבהולך כזכי אין נגמרי' הגירושין לגמרי בקבלה דהא חזינן דלא יתנו לאח"מ. וא"כ יש הפרש בגוף קבלת הגט מש"ה שפיר י"ל כן בלשון א"א שתקבל, אבל להרשב"א י"ל כנ"ל

גם י"ל כיון דגם בלא אמירה א"א שתקבל אלא סתם הולך היינו מפרשינן דדעתו דלמטי לידה א"כ מיותר לשונו א"א שתקבל, מפרשינן דעוקר לגמרי ואין דעתו להולך כזכי, ולפ"ז יש ליישב היטב לשון דמתני' לפיכך אמר א"א שתקבל אלא הולך ותן לה והיינו לפי המסקנא קיימי' דבבא דאשה שאמרה התקבל קאי גם אהולכה דרישא והיינו או דאתי' כר' או דמיירי בהולך, וא"כ י"ל הא דקתני האשה שאמרה התקבל אם רצה לחזור לא יחזור ולא קתני סתם ה"ז מגורשת משום דקאי גם אהולך ובזה בעי דלמטי לידה מש"ה קתני לא יחזור דמ"מ בעי דלמטי לידה וע"ז אמר לפיכך, היינו דאם הי' הדין דבהולכה אקבלה מסכים לגמרי לדבריה ולא בעי דלמטי לידה היינו מפרשינן דבריו באומר א"א שתקבל, היינו דאין רצונו שיהי' שלוחה לענין דלא בעי מטא לידה אלא הולך דלימטי לידה, ומ"מ א"י לחזור, אבל השתא דמוכח מרישא מדקתני דלא יחזור דמשמע רק מיהדר הוא לא מהדר, אבל בעי דלמטי לידה לפיכך א"א שתקבל דייקי' מלישנא יתירא דעוקר לגמרי וגלי דעתי' דהולך דידי' לאו כזכי ויכול לחזור

ע"ב רש"י ד"ה עבידנא כו' ול"ח לחצירה הבא' לאחר מכן ע' במהרש"א. ודבריו דחוקי', ונלענ"ד בפשוטו דהרי בלשון רש"י ז"ל מה שאמר ול"ח לחצרה הבא' לאחר מכן, מבואר דס"ל דמה דאמרינן עבדינן עובדא. אין הפירוש דבא להשמיענו לאפוקי סברת דלא חזרה שליחות אצל הבעל, והיינו דהי' קשה לרש"י אם אית' דר"נ אמר שאינו חושש לסברת ל"ח הא כבר ידע ר"נ מזה הסברא ולא חש בה, והו"ל לרבא למימר מ"ט לא חש לסברת ל"ח, וע' ברשב"א. ולזה ס"ל לרש"י דר"נ לא בא כלל לדון על סברת לא חזרה אלא דבא להשמיענו דל"ח לחצירה הבלא"מ, וכיון שכן י"ל דהי' קשה לרש"י איך שייך לומר אם איתא לדר"ח עבדי' בה עובדא דהא פשיטא דהיא היא דאם הלכה כר"ח בודאי עבדי' כפי ההלכה. ולזה הוכרח רש"י דקאי לסברת חצירה הבלא"מ והיינו דהי' מקום לומר דאף ר"ח ס"ל דלא גזרי' אטו חצירה הבלא"מ היינו בשני שלוחים ששליח קבלה מקבל מיד שליח הולכה זה אינו דומה לחצירה הבלא"מ דבחצר זה נעשה שליח שלה, אבל היכא דהשליח הולכה בעצמו יהי' אח"כ שליח קבלה זהו דומה יותר לחצירה הבלא"מ, וי"ל דגם ר"ח מודה בזה. ולזה אמר ר"נ אם אית' לדר"ח דהיינו שהשליח קבלה יוכל לקבל מיד שליח בעלה ול"ג אטו חצירה הבלא"מ, ה"נ אף בכה"ג שהשליח הולכה בעצמו נעשה שליח קבלה דדמי יותר לחצירה הבלא"מ ל"ח, ולפ"ז ממילא לית' לקושי' מהרש"א דרש"י לא בא למנקט לענין בזיון דבעל דלענין זה לא הי' חידוש יותר דבהך מלתא מסרה ממש דאין חילוק בין שליח קבלה מיד שליח הולכה ובין שהשליח הולכה עצמו נעשה שליח קבלה, וא"כ מה חידש ר"נ דעבדי' עובדא, אע"כ דקאי ר"נ לענין חששא דחצירה הבלא"מ ואשמעי' ר"נ דאין חילוק, ופשוט וברור בעזר הבורא יתב"ש. אח"כ ראיתי שהר"ן כ"כ בקיצור בלשונו הזהב שהוסיף על רש"י וז"ל ול"ח לחציר' הבלא"מ אע"ג דבההוא עובדא דמי טפי דחד שליח הוא, עכ"ל

רש"י ד"ה כתבו ותנו, לשליח שלי שמניתי. דקדק בזה לשליח שלי שמניתי ולא מפרש בפשוטו שאמר תנו לשליח שהוא יעשה שליח, מזה דקדק הרשב"א בתשו' דס"ל לרש"י האומר לשליח שיעשה שליח יש כח ג"כ לשליח הראשון להוליך הגט בעצמו דבזה בודאי אמרי' לטירחא דידהו חייש, וא"כ ממילא הי' יכול לכתבו כיון דבעצמו יכול ליתן לא נגמר שליחות עד שנותן לידה כמו בכתבו ותנו, ומש"ה פירש"י לשליח שמניתי דבזה לא ניתן כח לעשות שליח אמרי' דנטל ממנו הכח מלהוליך בעצמו דמקפיד שיוליך השליח שמינה הוא בעצמו בזה מיבעי אם מ"מ לא סילק אותם לגמרי משליחותם לענין הכתיבה דמ"מ נמשך שליחות זה עד שיבא הגט לידה או שנסתלקו לגמרי ע"ש

ולענ"ד אפשר לומר דנראה בכוונת תוס' לעיל (דף כד ע"א) ד"ה וכי מטית להתם, וא"ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא כדאמר בפ' כל הגט כו'. דבריהם תמוהים דאדרבא מסוגי' דכל הגט משמע דאלו הית' נותנת לאבא בר מניומי להוליך הי' מהני אלא למסור להב"ד והם יתנו לאבא בר מניומי זהו לא מהני והיינו ממש כתירוצנו דשליח שלא ניתן לגירושין א"י לעשות אלא כמו שאמר הבעל, ואיך עלה על דעתם להקשות משם, ולזה צ"ל דעיקר סברת לא ניתן לגירושין כך הוא כיון דהראשון לא נעשה שליח לגרש וא"כ במה שהשליח עושה שליח אין המעשה שליחות השני מכחו שהוא מעמיד אחר במקומו דהא הוא בעצמו א"י ליתן אלא שעושה שליח בשביל הבעל. והיינו דזהו בעצמו שליחות הא' לעשות שליח במקומו של הבעל, דמה שמוטל על הבעל לעשות שליח זה עושה הבעל ע"י שלוחו. ומש"ה לא מהני כיון דנעשה שליח על מילי בעלמא דהבעל מוסר לשליח רק ענין עשיית השליח דהוי דברים בעלמא. וא"כ י"ל דאם הי' בידו ליתנו לאבא בר מניומי די"ל דאין השליח עושה לאבא בר מניומי שליח במקום הבעל אלא דהבעל בעצמו עושה לאבא בר מניומי שליח שלא ניתן בפניו ומודיע לו כן ע"י שליח דהוי מעשה קוף בעלמא אבל למסור להב"ד שהם יתנו לאבא בר מניומי לא מהני, ומש"ה הקשו תוס' בההוא דכי מטית התם שוי' את שליח להולכה דמשמע דהיא העושה שליח בשביל הבעל ולא בהודעה בעלמא דהבעל עשאו שליח כיון דאינו מזכיר לעשות לפלוני שליח להולכה ונמצא דאין הבעל עושה שליח רק ע"י