דרוש וחידוש ב ז

בקני ובאינו כפות והי' מסתבר יותר מהאיבעי' רק בכפות. וע'

דף י' תד"ה איתבי' רבא, אע"ג דלעיל דחי וכו'. לענ"ד נראה עפ"י מה שכתב הרא"ש עיי"ש, די"ל דרבא דדחי לעיל הראיה. וס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, היינו בלא עשאו שליח דוקא, אבל בעשאו שליח מהני וקשה מפועל, ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה, ומביא ראיה ממתני' דמיירי באומר תנה לי מכח דס"ל דאף בעשאו שליח לא מהני וק"ל. תד"ה יכול לחזור בו, וא"ת ומאי קמ"ל וכו'. קשה לי טובא לפי קושייתם האיך מצאו ידיהם ורגליהם באותו סוגיא גופא דהאומני' דפרכי' ומי אמר רב הכי, והאמר רב פועל יכול לחזור, ומאי פריך אדרבא הא רבי דוסא סבר דיכול לחזור רק דידו על התחתונה. ובעיקר קושית תוס' נלענ"ד דרב קמ"ל דאפי' בקנין יכול לחזור, וכמו שמסיק הש"כ לדינא (בסי' שלג ס"ק יד) דלא כהריטב"א עיי"ש, ומש"ה בלא רב לא הוי קשה אברייתא דמציאת פועל, די"ל דמיירי בקנין, ובסוגיא דפ' האומני' מקשה הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני, והתורה הקפידה שא"י לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקונסו לומר דידו על התחתונה, וק"ל

גמרא כיון דנפל עלי' גלי דעתי' וכו'. לכאורה יש להקשות אמאי קתני במתני' בא אחר והחזיק ואמאי לא קתני ובא אחר לתוך ד"א, וכיון דראשון לא ניחא ליה דלקני ליה ד"א ואין לו זכות בהם ממילא הם קנויים לשני שבא לשם. ולפמ"ש תוס' בקידושין לחד שינוי' דהוה מהפך בחררה והוי רשע אלא דבדיעבד זכה, י"ל דכיון דעביד איסורא לא תקינו רבנן ומ"מ עביד איסור, ע' בש"ע חו"מ (סי' רלה) בהגה, אבל לפמ"ש תוס' כאן דבמצא ליכא דין מהפך בחררה קשה, ואולי אף דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בקנין ד"א, מ"מ דלענין זה ניחא ליה דלא למקני אחר

ע"ב גמרא אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דהוי בר חיובא וכו' דאמרי' דדברי הרב וכו' לכאורה נראה דהך סברא היינו שהיה לו לשמוע לדברי הרב והוי שליחות באיסור ואין שליח בזה כדאמרי' בקידושי' רפ"ב דאשלד"ע היינו דא"י להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. אח"כ ראיתי להסמ"ע (סי' קפ"ב להסברא דאשלד"ע שיאמר שסובר דלא ישמע לי ע"ש ולפ"ז בישראל מומר לכה"ת כולה לא שייך זה, אבל לא ידעתי, מנ"ל להסמ"ע זה ואדרבא היה נראה לי להוכיח דלא כדבריו מדאמרי' לעיל (דף ח' ע"א) תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו' ואלו שותפים שגנבו וכו' וע' בתוס' שם דבשותפי' שגנבו נימא נמי אשלד"ע ויהי' זה כמו שמונח עג"ק וכו'. ולכאורה מה קושי' כיון דביחד גנבו והי' רואה שעושי' הגניבה לעצמו מה"ת לא ישמע לו להיות שלוחו להגבות בשבילו ול"ש בזה כלל אשלד"ע, אע"כ דכל עיקר, הסברא דאשלד"ע כיון שלא הי' לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל, ומש"ה פריך דגבי שותפי' שגנבו נמי נימא הכי, זולת שנאמר דרבא כר' סמא דאי בעי עביד וזהו שייך גם בשותפי' שגנבו, ונוכיח מזה דהלכה כר' סמא, ואמאי פסק הג"ה כרבינא, אע"כ דלא כהסמ"ע. ובאמת לא הבנתי אמאי השותפי' שגנבו חייב מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' הלא זכיי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כדאמרי' פ' א"נ דאין זכיי' לקטן מה"ט כיון דאין שליחות לקטן, וכי נימא היכא דזכי לנפשיה מצי לזכהו לקטן ולהיות שלוחו, אם לא מפני דרכי שלום לבד דיש להם זכיי', וצ"ע

גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לא זכיתי להבין כראוי דמה בכך דלא הוי בני חיובא לשלם, הא מ"מ הוי בני חיובא דעוברים על לאו דגזילה ומצד זה מקרי בני חיובא כמו עבירה דעלמא. לכאורה להפוסקים וזה דעת הנ"י בגיטין דבצרור וזרקו ודעת אחרת מקנה הוי קנין דאורייתא, מוכח כהפוסקי' דבמתנה לא תקנו ד"א, מדמוקי לעיל (דף יא) פלוגתא במציאה, אי ילפי' מציאה מגט, ומוכח לדחוק דהאי ילפי' הוא מדרבנן. ואמאי לא מוקי הש"ס פלוגתא במתנה והוי לימוד גמור, אע"כ דבמתנה ליכא קנין ד"א

שם תד"ה ר"י אומר יש לה, תימה דלקמן מסיק ילפינן מציאה מגט וכו', ותימה על קושייתם הא אנן ילפינן רק מציאה מגט לפי היסוד דחצר הוי מטעם יד, וממילא כיון דתקנו רבנן במציאה לגדול דהוי חצירו, גם לקטן קונה, משא"כ ק' אמה דגם בגדול לא הוי חצירו, ובגט הוא דתיקון דאפילו אמה הוי חצירו ובזה ל"ש למילף מציאה מגט כיון דגם בגדול חולק. וצ"ע

שם תד"ה דאמר לישראל וכו' דאי מקדשה לעצמו לא מחייב ל"מ בר חיובא. בפשטא דמלתא נראה דכוונתם דכללא הוא דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מקרי בר חיובא, וכ"כ להדיא בשטה מקובצת בשם הגליון: ותימה הוא מאד דאמאי הוצרכו התוס' לדחוק דה"ה דהו"מ לומר דאקפי לי גדול, הא י"ל בפשוטו דבאקפי לי גדול אלו היא עשתה כן בלא שליחות הבעל עוברת ג"כ אלפני עור דמכשלת להניקף, א"כ במה שאמר להאשה אקפי לי גדול הוי בשליחות ב' עבירות, היינו לאו דלא תקיפו, ולאו דלפ"ע להכשיל הניקף, ולגבי לפ"ע מקרי בר חיובא כיון דבלא שליחות עברה ג"כ ע"ז. וצ"ע

דף יא דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו במ"ש הנ"י דבנמצא בחצר המשתמר קונה מטעם יד, וכן למ"ש הרא"ש דבאינו משתמר ועומד בצד שדהו דמהני מטעם יד, תמהני דהא מסקי' לעיל דלא ילפי' קטן מקטנה. או דלא ילפי' ממונא מאיסורא, וא"כ בגברא דלא איתרבי חצר משום יד הוי רק מטעם שליחות, וצ"ע

דף יג גמרא משום דקשיא ליה, ע' במהרש"א, היינו דקשיא ליה מתני' דנמלך הא אין כותבים ולאקרי וכ' ל"ח. ולענ"ד אינו דהא בגט ושחרור בלא"ה ניחא דהא באמת כותבים ולאקרי וכתב ל"ח מטעם דמסתמא ימסור בפני עדי מסירה ונפקא לקלא, ובדייתקי כותבים, דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכה, ומתנה הא לפמ"ש תוס' דלקמן מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור, ג"כ הדין דכותבים, דהא בתרא זכה, והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיקא ליה לפרש באם לא אחזור ומה דקאמר אביי בעצמו לקמן איזה מתנת בריא וכו' היינו במהיום ולאחר מיתה ממש, א"כ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל דאקרי וכ' ולא כפשטא דהיה קשה ליה לאביי אמאי אמר תנו נותנים. אע"כ דעב"ח זכין לו, וע"כ משום דהיה אפשר לפרש במהיום אם לא אחזור, א"כ ממילא הדין דכותבים, והשוברים גם כן ליכא ראיה דהא באמת איתא לדשמואל דחזר ומחלו מחול, א"כ יכולים ג"כ לכתוב, ואביי דאמר לקמן אפילו תימא ליתא לדשמואל, היינו דליכא ראיה לשמואל, אבל מ"מ משמע דלא פליג, ונדחו דברי המהרש"א בזה, וע' לקמן בסוגיא דשובר (דף כ) מה שכתבתי שם על המהרש"א

דף יד תד"ה דינא הוא, א"נ כגון דבע"ח חייב שבועה דאוריי' תמהני אמאי לא נקטו בפשיטות דנ"מ דראובן רוצה לגלגל שבועה על טענה אחרת

דף יח גמרא אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות ואפי' במקום וכו' והוא שהוחזקו. יש לע' היאך מתוקמא מתני' דמצא גיטי נשים אף בהוחזקו נותנים בתנו אפי' לזמן מרובה כיון שאין שיירות מצויות. ואמאי ל"ח בשובר לקנוניא מלוה עם הלוה שמא הלוה חייב ליב"ש שהוחזק כאן. אבל באמת ליב"ש זה שמצוה לחזור השובר לא לוה מעולם. רק מטעם זה מצוה לחזור כדי שיהיה לו כשיבוא יב"ש זה שהלוה לו באמת לתבוע את חובו יוציא את שובר זה ויראה לו שכבר פרוע. ול"ל שראינו אצל לוה זה שובר. פשיטא דיחזיר ואמאי חיישי' לנמלך, ואפשר לדחוק דבאמת כשב"ד רואין שהוחזק כאן עוד א' ישליש זה השובר ויכתבו עליו ששייך ליב"ש בן יעקב

רש"י ד"ה מצאו לאלתר, התם מפרש כדי שתעבור שיירא לכאורה קשה אמאי פירש"י שלא אליבא דהלכתא דהא שם בגיטין איפסקא הלכתא שלא שהה, ונ"ל לתרץ עפ"י מה דאיתא ברשב"א בפרק כל הגט מה טעמא דמ"ד שלא עבר שם בודאי, לתלות באדם שעבר שממנו נפל, ז"א דהוי נפילה דיחידאי, ואי חיישינן לשיירות שכבר עברו, מה נ"מ באדם שעבר, אפילו בלא עבר ניחוש לנפילות הראשונות. גם על מ"ד כדי שתעבור. הקשה הרשב"א אמאי לא ניחוש לשיירות שכבר עברו דהא לכ"ע איירי בשיירות מצויות, ותירץ הרשב"א דמ"ד שלא עבר סובר דודאי חיישי' לנפילות הראשונות אלא דבלא עבר אמרי' גיטה של זה להיכן הלך אבל בעבר אדם תלינן שזה שעבר מצאו או דרסו ברגלו. ומ"ד כדי