דרוש וחידוש ב סח

מערב כה"ג הו"ל למפטרי' בכדי שיודיעו מש"ה הוצרך לשנויי השתא לאזוקי קמכוין ול"ש כדי שיודיע. ולפ"ז גם לפי האמת דצריכים אנו להך טעמא השת' לאזוקי קמכוין תקשי גם לפי האמת הא במנסך ל"ש לאזוקי. וצ"ל כמ"ש לעיל דבמזיד ולא פלגי דיבורא בתרי גופי דחזקיה סבר אא"א דשא"ש ול"ש פלגי' דיבורא וכנ"ל. נמצא ממילא מוכח דחזקיה סבר לחלק דלגבו' אמרי' א"א דשא"ש אבל לא להדיוט. וא"כ שפיר פריך הש"ס לחזקיה דבד"א נמי לחייב ול"ש למפטרי' בכדי שיודיע דהא ל"ש שלא יהא (ול"ל) דהך ברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא ז"א דהא לחזקיה הוכחנו דס"ל באמת אא"א דשא"ש ואפ"ה ס"ל בע"ז דאדם אוסר. וע"כ היינו דלגבו' חמיר א"כ ממילא לענין גבו' לא מצינו תנאים. דהנך תנאים (חולין דף מ) בעכו"ם שניסך לא מיירי אלא בהדיוט. וא"כ כיון דלגבוה חמיר ממילא לכ"ע א"א. וא"כ פרת חטאת שהיא לגבוה לכ"ע א"א משכחת אף בלא שותפות ושפיר קשה בד"א נמי לחייב מטעם שלא יהא. אבל לר"י לא הו"מ למיפרך. דר"י לשיטתיה דסבר א"א אף בהדיוט כמ"ש תוס' חולין ואין חילוק בין גבו' להדיוט ממילא אתי (הסוגי') בחולין דסבר בעכו"ם שניסך וא"א דשא"ש לגבוה. וא"כ שפיר י"ל דהברייתא סבר אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ול"ש שלא יהא. והוא נכון בדרך חידוד אך עדיין קשה דמ"מ מנ"ל להש"ס למיפרך לחזקיה דלמא גם חזקיה סבר דאין חילוק בין הדיוט לגבוה. והא דפטור במנסך במזיד היינו דבאמת סבר מערב. וצ"ל דס"ל להש"ס דא"כ תקשה לחזקיה מערב היינו מדמע. אע"כ דסבר מנסך ממש וק"ל

והנה בהך סוגיין שכתבנו בשם מהרי"כ דפריך לחזקיה דגם לחזקי' במזיד פטור אף במקום דשייך כדי שיודיע. בזה הדרך נ"ל ג"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דהא דלא פריך לר"י קנסא מקנסא ל"י ג"כ דמ"מ לחזקיה פריך שפיר דהש"ס מדמה מסברא דאם לר"י קנסו במעשה שבא לפניהם מחמת שלא יהא ממילא אלים הך סברא דלחזקיה עכ"פ אין לעשות תקנה לפטרו במזיד כיון דל"ש שלא יהא וממילא במזיד אוקמי אדינא ול"ש קנסא ושייך כן בכל מילי ושפיר פריך לחזקיה. וק"ל. באופן שכתבנו תמצית דברינו קיימא כפשטא דחזקיה סבר מנסך ממש והא דחייב במנסך במזיד אף דל"ש כ"כ לאזוקי קמכוין היינו דל"ש כדי שיודיע דסבר חזקיה להדיוט אא"א דשא"ש והוי חד גופא דלא פלגי' דיבורא. ונ"ל דיש להביא ראיה לזה דקשה לכאורה בסוגיין דמנ"ל להמציא מחלוקת חדשה בין רב לשמואל בענין קנסא מקנסא ילפי' דלמא גם רב סבר ילפי' אלא דס"ל כחזקיה דהוא דינא וכאשר ניקום ליישב דברי חזקי' כן ניקום ליישב דברי רב גם היה מרויח בזה שרש מחלוקתם דרב ושמואל אי במנסך קלב"מ. אלא דהיינו טעמא דשמואל דל"א מדאגביה קני' דעל הגבהה יכול לומר הש"ל ורב סבר כחזקיה דהוי היזק והוי שינוי וא"י לומר הש"ל ומתני' דקתני גזל חמץ אומר לו הש"ל היינו כתנאי כדמוכח לומר לחזקיה] אע"כ כנ"ל דעד כאן לא פטרי חזקי' במנסך במזיד אלא דסבר להדיוט אא"א דשא"ש ול"ש במזיד כדי שיודיע. וא"כ רב לשיטתי' דמסקי' בפ' הערל דסבר כר"מ במסכך גפנו דא"א אף להדיוט ע"כ ל"ס כחזקיה דא"כ אף במזיד לפטור כדי שיודיע ויהא נאמן מחמת פלגי' דיבורא אע"כ דסבר דהוי קנס. וא"כ ראיה לדברינו והם בעזה"י ישרים ונכונים, ומעתה בהצטרפות כל דברינו נבא ליישב קושי' המ"ל (באות ו') בדרך חידוד והיינו דס"ל להרי"ף מסברא דראוי לפסוק קנסא מקנסא ילפי' כפשטא דסתמא חולין (דף מ') ולזה ס"ל בדעת הרבוואת' דס"ל קנסא מקנסא ל"י היינו מחמת הוכחת הרמב"ן מדלא פריך מפרת חטאת גם לר"י ע"כ קנסא מקנסא ל"י אף דסוגי' בחולין מורה בהיפוך ממילא קיימי' כשמואל בדינא. ולפ"ז קשה הא י"ל דלר"י לא פריך דדלמא הברייתא סבר כמ"ד אא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות ולא שייך שלא יהא כו' וצ"ל דא"כ גם לחזקיה לק"מ דטעמא דפוטר בכדי שיודיע ואי משום שלא יהא דלמא ס' הברייתא דאא"א דשא"ש ולא משכחת אלא בשותפות אע"כ דגם בשותפות שייך שלא יהא והו"ל למיפרך גם לר"י אע"כ דקנסא מקנסא ל"י וא"ש לר"י. אבל לחזקי' מכח שלא יהא קם דינא ושפיר פרכי'. ולכך ס"ל להרי"ף בדעת הנך רבוואת'. אך לפ"ז דגם בשותפות שייך שלא יהא ממילא יכול להיות דגם רב סבר כחזקיה ובמזיד חייב מחמת שלא יהא וע"כ הא דקאמר הש"ס קנסא מקנסא ילפי' היינו בס"ד. אבל לבתר דמצינו דחזקי' סבר דהוי הדין ממילא קיימי' דגם רב סבר כשמואל דלא ילפי' ומה"ת נמציא פלוגתא חדשה ואי משום רב דיליף בפ' החובל בשור להריגה מושפך וכיסה יותר י"ל דהוי דינא וגם רב סבר קנסא מקנסא ל"י. א"כ הן הן דברי הרי"ף דאם איתא להנך רבוואת' דקנסא מקנסא ל"י ע"כ דס"ל מפירכת הש"ס דפרת חטאת. וע"כ דס"ל גם בשותפות שייך שלא יהא. וא"כ ממילא קיימי' למסקנא גם רב ס"ל קנסא מקנסא ילפי' וסבר כחזקיה. א"כ קשה האיך יליף רב מושפך וכיסה. אע"כ דהוי דינא היינו דיותר י"ל דהוי דינא, אבל באמת יותר י"ל דרב לא מצי סבר כחזקיה דבשותפות ל"ש שלא יהא וכנ"ל. ופריך שפיר מפרת חטאת וקיימי כסוגיא דחולין דקנסא מקנסא ילפי' ודוק

פ"ו דף. סב ע"ב מתני' לפיכך כו' ע' בר"ן ועדיין צריך תיקון דאיך ס"ד לומר דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מכח שליחות אלא שמזכה בו מיד מחמת הבעל הא גם ענין זכי' היינו שנעשה שלוחה. בפרט לכל הפוסקים דס"ל דזכי' מטעם שליחות אתרבאי. וא"כ מה הפרש יש בין בתורת שליחות ממנה או בתורת זכי'. וגם מה נ"מ לו לבעל בזה בענין הגירושין כיון דבין כך וב"כ מתגרשת מיד. אמנם לשיטת הרי"ף בפ"ק דבתן כזכי. מ"מ בעי דלמטי לידה ואם מת לא יתנו לאחר מיתה מרווח טפי די"ל דכוונת הבעל דאין רצונו שיקבלנו מטעם שליחות ותהי מגורשת מיד ולא בעי דמטי לידה אלא דיזכה מכח הבעל ובעי דלמטי לידה מ"מ א"י לחזור, והנה הא דבאמת לא מפרשי' כן כ' הר"ן דאפי' גלי' דעתה לא מקרי זכות דלמא חזרה בה כדאיתא בירושלמי ע"ש. ובאמת יש לדון דדוקא בההוא דירושלמי דצווחת להתגרש בזה אמרי' שמא חזרה. אבל בעשאתו שליח במפרש שיקבל לה הרי דרצונה בכך שיקבל לה. י"ל דודאי הוי זכות הוא לה. דהא אלו קבל השליח בשליחותא היה מהני ולא חיישי' לחזרה כ"ז דלא ידענו דחזרה במפורש. וא"כ חזינן דעדיין ניחא לה שיקבל לה וא"כ ממילא מקרי זכות. דמה לה שיקבל לה בשליחותה או ע"י זכות. ולפי מה שביארנו בדברי הר"ן לשיטת הרי"ף די"ל דגם זה ניחא כיון דיש שינוי ביסוד הגירושין בין זכי' לשליחות. דמדין שליחות מתגרשת מיד ולא בעי דמטא לידה, ומדין זכי' בעינן דלמטי לידה. י"ל דעל אופן זה לא ניחא לה, אלא דהיה ראוי לדון כיון דעכ"פ חזינן דניחא לה בגירושין ממילא מקרי זכות. ודמי לדברי הירושלמי דגלי' דעתה בזה לא מהני. ואין אנו דנין רק על מה שעשתה מעשה במפורש לשווי' שליח שעל אופן זה מרוצית ודאי כל שיש איזה שינוי אין לדון על עשייתה ומקרי רק גילוי דעת ולא מהני. ולפי דברי הר"ן היה נראה הדין אם עשאו המקבל שליח לקבל והנותן אמר א"א שתקבל אלא הולך ותן. דמדין דאם רוצה לחזור לא יחזור דיש לפרש דבריו א"א שתקבל השליחות אלא שיזכה בו מחמת הנותן דהא מתנה בעצמותו הוי זכות. אמנם באמת יש לדון ביה טובא די"ל דגם בגט הוי זכות גמור כיון שעשאתו שליח במפורש. והא דלא מפרשינן דבריו א"א שתקבל אלא שתזכה היינו לפמ"ש התוס' והר"ן לתרץ הא די"ל לרבי במתנה הולך לאו כזכי דמי. ובגט הולך כזכי. היינו כיון דעשאתו שליח לקבל עדיף. וא"כ י"ל דעיקר הסברא דכל דאפשר בשום אופן לפרש הולך כזכי כדחזי' בחוב. י"ל בודאי היכא דאמר השליח אשתך אמרה התקבל דמסכים לדבריו ומה דאמר הולך היינו כזכי דמסתמא לא בא לעקור ולבטל השליחות. והיינו הכל אם מסכים לשליחותה. אבל באומר א"א שתקבל לה כיון דאינו מסכים בשליחותה ממילא הוי ענין חדש והוי כמתנה דהולך לאו כזכי. וא"כ י"ל דגם במתנה כה"ג באומר א"א שתקבל אלא הולך ל"א הולך כזכי דכל שאמר א"א שתקבל הוי כלא עשאו וממילא הולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש מה דאמרי' בסוגיין א"א אתא לאשמעי' היינו דפליגי באי אפשי דת"ק אפשר דסבר דגם במתנה הולך כזכי. א"כ אף דאמר א"א שתקבלנו מ"מ דעתו להולך כזכי וא"י לחזור. ור' לשיטתי' דס"ל במתנה הולך לאו כזכי אלא דהכא עדיף כיון שעשאתו שליח לקבל ממילא כל שאמר א"א שתקבל ועקר שליחותה שוב הוי כמתנה והולך לאו כזכי. ובזה יש לפרש הא דאמר שליח מתנה כשליח הגט להולך לאו כזכי דנדחקו תוס' והראשונים. דגם לפ"מ דפירשו הראשונים דמיירי בעשאתו שליח הוא דוחק דהא בגט לאו פשיטא