דרוש וחידוש ב סה

גם לרש"י אינו מיושב כ"כ דהא ע"כ מדמשני בחולין בפושע ולא משני בשותפות על כרחך דהנך אוקימתות כהדדי נינהו ואין באוקימת' דמומר דוחק יותר מאוקימתא דשותפות. אם כן עדיין קשה כי היכי דפריך הש"ס מ"ט ל"א מנסך דלוקי בשותפות כמו כן קשה במסקנא לוקי במומר ובנגעו בו. ונלענ"ד ליישב סוגיין דמסכת ע"ז (דף, נט ע"א) א"ר אשי ההוא נכרי דנסיך לחמרא דישראל בכוונה שרי לי' למשקל דמי מההוא עכו"ם. א"ר אשי מנא אמינא לה כו' ע' בהר"ן שם דמפרש דמנא אמינא לן היינו מנ"ל דמקלי קלי דלמא רבנן משום גזירת בנותיהן אתי עלה נמי לאיסור הנא' נמצא דעכו"ם לא קליי' דמותר מן הדין אלא דחכמים אסרוהו פי' ולא נקרא מזיק. וכי שקיל דמי יי"נ קא שקיל ומוכח לה מפלוגת' דר"י ב"ב ורבנן. דהא לר"י ב"ב משום דלית לן למיחוש לניסוך גמור שרי לי' בהנאה אלמא משום בנותיהן לחוד לא אסרו בהנא'. ומינה לרבנן דלא אסרו בהנא' אלא משום דמחמרינן וחיישי' לניסך אותו לע"ז. וכיון דמה"ט מיתסר פשיטא דשרי למשקל דמי חמרא מיניה דאי לא נסכיה הא שרי. ואי נסכיה הא מקלי קלי ע"ש. ביאור דברי הר"ן שכ' להתיר רק מטעם ממנ"פ נראה דס"ל דאין העכו"ם מחוייב לשלם דשמא לא נסכו. ואף דבאמת דחכמים אסרוהו. מ"מ כיון דהוא לא עביד מידי כמו אם הטעם משום בנותיהן. ולזה רק דמותר למשקל דמי היינו אם העכו"ם רוצה לשלם דאם באמת קמי שמיא גליא דלא נסכו הרי דבאמת שרי. ואם באמת נסכו א"כ הוא מזיק וחייב לשלם. ועדיין צריך ביאור דמה ממנ"פ היא זו, דלמא באמת ניסך היין ואעפ"כ אינו מחוייב לשלם היין דקלב"מ דהא לא הוי שם מידי דאגבה ליין בתחילה, וצ"ל דס"ל להר"ן כתי' א' דתוס' בעירובין (דף יב) דבעכו"ם ל"א קלב"מ. או דסברת הר"ן כי הא דאמרינן ב"מ (דף צא) אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ע' ברש"י אף דקלב"מ אם משלם מקרי תשלומים ולא מתנה דבאמת מחוייב הוא אלא שאין הב"ד מחייבים שניהם דכדי רשעתו כתיב ע"ש, וה"נ כיון דהעכו"ם רוצה לשלם אם נסכו הוי דמי היזק ולא דמי היין

וידידי עמיתי האמתי הרב מו"ה ישראל וורעשנער פקפק בזה דהר"ן לשיטתיה בחידושיו לסנהדרין (דף עב ע"א) ד"ה אהדרינהו מבואר דס"ל דדוקא בההוא דאתנן כיון שהבטיח ליתן הוי תשלומין. אבל בעלמא לא. ע"ש בתוס' שם, ורש"י ל"א כן, וא"כ להר"ן לשיטתיה א"א לפרש כדברי אלא כדרך הראשון דבעכו"ם ל"ש קלב"מ. (ועדיין יש לפרש דמ"מ יש לחוש שמא בתחילת נגיעה לא כיון לנסך ובאותו שעה נאסר היין מחומרת חכמים מחששא דניסוך. והעכו"ם לא נתחייב לשלם דהוא לא עביד מידי ואח"ז כיון לנסך וכיון דהיין אסור בהנאה מחמת הניסוך של עכשיו הוי דמי בי"נ דלא מקרי מזיק בניסוך כיון דבלא"ה קודם ניסוך לא הוי חזי למידי מחמת מגעו, ואף דקמי שמיא גליא דלא נסכו בתחילה והיה מותר. מ"מ לפנינו לא גליא והיה היין אסור ולא אפסדי' מידי ואפשר דל"ח כולי האי)

ומצאתי לי לפרש דשרי למשקל היינו אם העכו"ם רוצה לשלם והוא מדברי הרשב"א בתה"א (דף קלח ע"א) שכ' מ"מ לפי גירסא זו דוקא במנסך בכוונה הא אם היה סבור שהוא שלו ונסכו אסור דהא בישראל בכענין זה פטור כדאמרינן המטמא והמדמע בשוגג פטור וליתא דהא מ"מ קלייה נהליה ע"ש. והוא תמוה לכאורה דהא מ"מ פטור לשלם, אע"כ דכוונתו להוציא מדעת היש סוברים דאסור למשקל דמי מעכו"ם כיון דבישראל פטור דמי יין קשקיל. וע"ז כ' דליתא דאם העכו"ם רוצה לשלם דמותר כיון דרוצה לשלם היזקו. והא באמת אזקיה מקרי דמי היזקו, הרי דשרי היינו ברוצה לשלם (ובאמת דברי הרשב"א תמוהים לי דסותר דברי עצמו למשמרת הבית (דף יא ע"ב) דאי הוי עיקר איסור הנאה משום בנותיהן לא הוי שרי למשקל דמי, דמשום נזק לא מחוייב ליה דאמר ליה מה עבדי לך, ואי משוה דאתון אסריתון משום מגע לא ידעתי ושוגג הייתי ובישראל בכה"ג לא משלם דמנסך יין בשוגג פטור ע"ש. הרי דס"ל דבנותיהן דמי לשוגג וכיון דבישראל בשוגג פטור הוי דמי יי"נ, א"כ ה"ה בניסוך ממש אם היה בשוגג הוי דמי יי"נ וצע"ג), והנה נחליט כדברי הר"ן ממילא אזד' לה קושית הפ"י דהא בנגע באמת אינו מחוייב לשלם כלל דשמא לא נסכו ולא עביד מידי, ולשמואל ממנ"פ פטור דאם נסכו קלב"מ, אך באמת ממ"ש תוס' חולין דהנהו אמוראי הו"מ לאוקמי בנגע בו. מבואר דס"ל דגם בנגע בו חייב לשלם, וכן מבואר בהרמב"ם ספי"ג מהל' מאכלות אסורות דגם בנגע חייב לשלם. אף דהרמב"ם ס"ל דמגע אסור מחמת חשש ניסוך. וע"כ י"ל כיון דחכמים אסרוהו מחמת חשש ניסוך אף אם לא נסכו מקרי מזיק, וגם ל"ש קלב"מ דמסתמא לא נסכו דמה"ט מותר מה"ת, אלא מ"מ הוי מזיק כיון דחכמים אסרוהו. וע"ז הקוטב קושית הפ"י קמה וגם נצבה, ולזה נראה דמ"מ לק"מ ע"פ היסוד שייסד הר"ן דמוכח מהא דר"י ב"ב דלמ"ד א"א אוסר דשא"ש אין מגע עכו"ם אוסר בהנאה דליכא חשש ניסוך. דהנה יש לע' בהא דמשני הש"ס חולין דאית ליה שותפות ואסור מחמת התערובות, וע"כ הא דאין שותפו נוטל חלקו הוא מטעם דאין ברירה וא"כ ק"ל לכאורה דתקשי קושית הש"ס אברייתא המטמא והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ כו' דתיפוק ליה דא"א אדשא"ש דל"ש לשנויי דאית ליה שותפות בגויה דהא ר"מ סבר בההוא דהלוקח יין דיש ברירה, וא"כ לא הפסיד מידי דיכול לחלוק וליטול חלקו

ונ"ל דלק"מ לפ"מ דמצינו ביבמות (דף פג ע"א) המסכך גפנו ע"ג תבואה של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו דברי ר"מ ור"י ור"ש אומרים אא"א דשא"ש, בתוס' שם כ' דלא דמי למשך חבירו חלב בקדרתו, דבכלאים בעי מחשבה שיהא נתייאש מלגדור ודמי לע"ז דתלי במחשבה סברי ר"י ור"ש אא"א דשא"ש. מבואר מזה דר"מ דס"ל קידש סובר א"א דשא"ש א"כ ר"מ לשיטתיה גבי ניסוך יכול לאסור גם חלק חבירו וא"ש. אך לשיטת הר"ש פ"ז דכלאים שהשיג על התוס' דע"כ אף דתלי במחשבה דומה לחלב דאל"כ בפרת חטאת דבעי ניחותא דמלאכה ניחא ליה דעושה מלאכה נימא אא"א דשא"ש כיון דתלי במחשבה, אע"כ דל"א אא"א דשא"ש אלא בע"ז דלאו כל כמיניה לעשות תקרובת לעכו"ם דבר שהוא של חבירו. והא דסבר ר"י ור"ש אא"א דשא"ש בכלאים. היינו מגזה"כ כרמך ולא של חבירו, נמצא לדעת הר"ש לא מצינו דר"מ סבר א"א דשא"ש דשאני כלאים דהוי כמו איסור חלב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנימא לר"מ דיש ברירה וצ"ל דהר"ש ס"ל כסברת תוס' לעיל פי"ג דר"מ לא סבר דיש ברירה אלא במברר דבריו שאומר מה שאני עתיד להפריש, אבל בעלמא לא וא"ש, והנה בסוגיא דיבמות שם מבואר דשמואל פסק כר"י במסכך גפנו לדעת הר"ש הנ"ל דדמי ממש כלאים לע"ז סבר שמואל דאא"א דשא"ש, ונקדים עוד הא דמצינו בביצה (דף ל"ח) שמואל אמר אף חבית אסור דס"ל בדרבנן אין ברירה, וע' שאגת אריה שהמתיק הא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה, וע"כ הטעם כמ"ש הר"ן דאנן מספקי' הלכתא כמאן אם י"ב או א"ב, ובדרבנן ספיקא לקולא, א"כ אמאי אמר שמואל בדרבנן א"ב הא נהי דסבר דעיקר הלכתא דודאי א"ב מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, אף דא"ב נימא שמא הגיע לו חלקו והוי ספיקא דרבנן, וכ' לפרש דבאמת התם בתחומין הוי דשיל"מ וספיקא להחמיר רק בספיקא דדינא גם בדשיל"מ ספיקו להקל ומש"ה קיי"ל להקל, אבל שמואל דסבר ודאי א"ב אף דהוי ספק שמא הגיע לו חלקו הוי ספק במעשה והוי דשיל"מ וספיקו להחמיר עכ"ד ודפח"ח, נמצא באיסור דרבנן באין לו מתירין גם לשמואל בדרבנן מקילים שמא הגיע לו חלקו, ומעתה מיושב קושית הפ"י והיינו דשמואל לשיטתיה דסבר אא"א דשא"ש לא הו"מ לאוקמי בנוגע דהא אינו אוסר במגעו של חבירו כמ"ש לשיטת הר"ן הנ"ל והוי צריך לאוקמי בשותפות ובמומר ונגע ואוסר חלקו ואסור ממילא מחמת התערובות, ובאמת בזה דגם חלקו אסור רק מחמת מגעו והוי דרבנן לא הפסיד דיכול לחלוק עמו ונימא שמא הגיע לו חלקו וספק דרבנן לקולא, וא"א לאוקמי אלא במנסך ממש ובשותפות ובמומר דאסור חלקו מדאורייתא וא"ב, ובזה שפיר משני דקלב"מ, ונסתלק קושית הפ"י, וכ"ז לשיטת התוס' סוף פרקין דלמ"ד א"ב בשותפין שחלקו הוי ספק אם הגיע לו חלקו או לא, אבל לשיטת רש"י שם דבכל מעט ומעט הוא מעורב בודאי חלקו וחלקו חבירו. א"כ שפיר הו"מ שמואל לאוקמי בשותפות דמומר ונגע בו ואסור חלקו מחמת מגע וחלק חבירו מחמת תערובות (והחידוש דלא נימא דל"ש שלא יהא כיון דלא משכחת רק בשותפות כמ"ש בעזה"י). אמנם באמת מדאתינן להכי גם לרש"י לק"מ והיינו כיון דמומר לחודיה ליכא לאוקמי לשמואל לשיטתיה דאא"א דשא"ש ואין מגע עכו"ם אסור בהנאה והוי צריך לאוקמי בשותפות ומומר, וא"כ י"ל דזהו דוחק לאוקמי בדרך רחוק דוקא במומר ושותפות. והא דפריך