דרוש וחידוש ב סג

הרמב"ן דא"י לחזור דאלמוה רבנן לשעבודא יותר ממכר לר"מ. א"כ ממילא גם לר"מ בשעבוד א"י לחזור מתקנת חז"ל דבהא לא פליגי ר"מ ורבנן. וא"כ יקשה דלחשוב במתני' שיעבוד דאקני דא"י לחזור קודם שקנה. אע"כ כרשב"א דיכול לחזור. וק"ל

תד"ה אין נפרעים. ואפי' למ"ד שעבודא דאורייתא כו'. לכאורה י"ל דמיירי בעשאו שדה בינונית אפותיקי לב"ח דלוה עצמו א"י לסלקו מזה הקרקע וליתן לו קרקע אחרת. אבל מ"מ אם מכר האפותקי אין נפרעים מלוקח אם יש זיבורית בנ"ח כדפסקי' בש"ע דבאפותקי סתם יכול לומר הנחתי. אמנם הא בלא"ה קשה על תוס' דהא י"נ בפשוטו דנ"ח לענין נזקין דמדינא בעידית ומפני ת"ע אין נפרעים מנכסים משועבדים, וצ"ל או דקושי' התוספות אינו בדוקא מבבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים. אלא דקושייתם ג"כ אבבא דאין נפרעים מנכסי יתומים בזה שפיר ק"ל לרבא דס"ל לקמן דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא מזיבורית היינו דזיבורית דמזיק כעידית דניזק וא"כ יקשה מאי מפני ת"ע הא גם מד"ת אין לו יותר, או דס"ל לתוס' כהפוסקים דלרבא גם בהך בבא דאין נפרעים מנכסים משועבדים ג"כ הכא דא"י לומר הנחתי על הזבורית דנזקים. אא"כ דשייר זבורית שהם כעידית דניזק. בין כך וב"כ אזדא תירוצא הנ"ל דמיירי באפותקי דכיון דשיעבד בפירוש להבינונית באמת לרבא נפרעים מהיתומים מהם. וכן אפשר א"י לומר הנחתי כיון דשיעבד להבינונית בפירוש ומדאורייתא משועבד לו. וק"ל: אמנם נלענ"ד ליישב קושי' תוס' באופן אחר כי אני מסתפק לדינא בלוה שיש לו נכסים בשעת הלואה ויש לו ג"כ נכסים שקנה אחר ההלואה ולא כתב לו דאקני והבע"ח בא לטרוף מהנכסים שהיה לו בשעת ההלואה דא"י לדחותו להנכסים שקנה אח"כ. כיון דבאותן הנכסים לא נשתעבדו כלל. אלא דיכול לגבותם בתורת מיניה וכו' י"ל דכל כמה דאין הלוה מסלק לו בזוזי יכול לומר אני אקח שעבודי היינו נכסים שנשתעבדו לי ולא אקח נכסים אחרים שאינם משועבדים לי. א"כ י"ל דמתני' דאין נפרעים מנכסים משועבדים וכן אין נפרעים מנכסי יתומים מיירי דהזיבורית הם דאקני והלוה שיעבד להמלוה דאקני ובזה מהראוי דיגבה המלוה הבינונית מדינא דהא מצד דאורייתא כיון דהזבורית לא נשתעבדו לו דהא מה"ת א"י לשעבד דשלב"ל ממילא א"י לדחותו להזבורית דיכול לומר שעבודי אני נוטל כנ"ל. ומצד דרבנן הא מגיע לכל בע"ח בינונית א"כ יכול הבע"ח לבא מב' צדדים לגבות מבינונית ומש"ה צריך ת"ע. ואף דעדיין יש לפקפק קצת דהמשמעות דבבא דאין נפרעים אתי' ג"כ לר"מ ולדידיה מדינא משתעבד דאקני. וא"כ מדאורייתא יכול לדחותו לזבורית. מ"מ לר"מ בלא"ה משכחת להך בבא דהיינו בכתובה דמיניה גבי בבינונית וזהו מדרבנן דהא מדאורייתא מגיע לה אפי' עידית אלא משום דלא תקנו תקנתם בבינונית א"כ מהראוי לגבות ממשועבדים ומיתמי בבינונית. ומש"ה צריך לתיקון עולם, וק"ל

גמרא המוציא מחבירו ע"ה. לכאורה קשה דלמא מיירי בניזק ברי ומזיק שמא וחייב מטעם דהוי כחמשים ידענא וחמשים לא ידענא דהוי מחוייב שבועה וא"י לישבע והיינו לשיטת הראב"ד דס"ל דחפר בה בורות שיחין ומערות ותובע לשלם לו לא מקרי כפירת קרקעות. אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן. ותי' כיון דפשטא דקרא דמיטב שדהו ישלם היינו ממיטב דהאיך דקא משלם. והיינו אי דלהך ס"ד גם לר"י בדמזיק או דס"ל דבדניזק הא מ"מ צריכים לקרא ג"כ פשטא דקרא וכדמסקי' וכיון דמיירי דיש להמזיק קרקעות ממילא ליכא ש"ד דהוי כפירת שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא עיי"ש. ועדיין יש לפקפק דלמא מיירי דהמזיק קנה קרקעות אחר שהזיק קודם העמדה בדין דכיון דהוי דאקני אין עליהם שום שיעבוד. אלא דצריך לשלם מדין מיני' ולא מקרי שיעבוד קרקעות כמו למ"ד שיעבודא ל"ד. ואולי י"ל באמת לדינא דמה דשיימי' בדמזיק היינו לגבי אותן נכסים שהיה לו בשעה שהזיק דחלה החיוב לשלם ממיטב שלו. אבל למה שקונה אחר שהזיק אף דצריך לשלם מהם בתורת מיניה אבל ליכא עלייהו דין תשלומי מיטב וכמו למ"ד בדניזק שיימי'. דנלענ"ד פשוט דהיינו רק מנכסים שהיה לניזק בשעת ההיזק דאטו אם ילך הניזק אח"כ קודם העמדה בדין ויקנה מובחר נכסים שבעולם יצטרך המזיק לשלם כפי המיטב ההוא א"כ ה"נ י"ל למ"ד בדמזיק שיימי תליא הכל בשעת הנזק. אף דגוף קושי' פ"י אינו קושי' כ"כ דלענ"ד פשוט דלהראב"ד לא הוי כפירת קרקעות. י"ל דמיירי בניזק ברי ומזיק שמא לזה ל"צ קרא דכבר שמעי' מקרא דשבועת ד' תהי' בין שניהם דאמרי' מחוייב שבועה ואי"ל משלם, ואף דעדיין י"ל דלמא ר"י ס"ל כר"ט דשבועת ד' אתי' לדרשה אחרת דכ"ז שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ומ"מ ס"ל מתוך שאיל"מ ונפקא לי זה מקרא דהכא דמיטב שדהו. מ"מ אינו קושי' כ"כ לומר דרש חדש דלא מצינו. ובלא"ה יש לדחות קושי' הפ"י בכמה אופנים ואך כתבתי זאת בשביל ההערה לדינא הנ"ל אם מה דאמרי' בדמזיק. אזלינן בתר העמדה בדין. או בשעת הנזק. וצ"ע לדינא

דף מט גמרא אהני קרא כו'. תמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דאהני קרא דאם אין לניזק נכסים כלל דמ"מ צריך לשלם מעידית דבכה"ג בדמזיק שיימי' דבלא קרא מהיכן ידעי' זה דמסברא דאם א"א לשיימי' בדניזק אין כאן דין מיטב כלל. ומה שכ' תוס' ד"ה ועוד מאי ק"ו בשם הר"ר שלמה מרודוש דבהקדש כיון דליכא לשער בדניזק ע"כ בדמזיק שיימי' היינו דעל כרחך ק"ו להקדש היינו לומר בדמזיק שיימי' דהא בדניזק ל"ש בהקדש. ובאמת מוכח דרע"ק סבר בכל פעם בדמזיק שיימי'. או דמוכח דמצינו ג"כ מיטב דהאיך דקא משלם ממילא מסתבר היכא דל"ש בדניזק הדין בדמזיק שיימי' ומה דאמרי' ותו מאי ק"ו להקדש כיון דעכ"פ בהקדש הוי בדמזיק משמעות דדומי' דהכא בהדיוט דלישנא דרע"ק משמע דחד דינא אית ליה. אבל בודאי אי לא מצינו כלל מיטב דמזיק מה"ת לן לומר דהיכא דליכא נכסים לניזק דנשיימי' בעידית דמזיק, וצע"ג

גמרא מאי ק"ו להקדש. ע' ברש"י ותוספות, ובדרך פלפול היה נלענ"ד ע"פ מה דהקשה הרשב"א דלמאי צריך ק"ו בלא"ה נימא דקרא מיירי בסתמא בכל ענין בין בהדיוט בין בהקדש ע"ש. ולענ"ד י"ל דהוי מקום לומר דקרא מיירי רק בהדיוט והיינו דיש ללמוד שדה שדה מגז"ש היינו ובער בשדה אחר מקרא דמיטב שדהו דהיינו בדמזיק לרע"ק דמיירי בודאי בשדה דהדיוט דהא הקדש המזיק פטור מקרא דרעהו ה"נ ובער בשדה אחר מיירי בהדיוט. וכ"ז אם אמרי' בדמזיק שיימי' אבל אם אמרי' בדניזק שיימי' וקרא דמיטב שדהו היינו דניזק ממילא אמרי' סתמא כתיב בין דהדיוט בין דהקדש (דאף דאמרי' נמי דהאיך דקא משלם. מ"מ עיקר מיטב שדהו היינו דניזק) ואם כן י"ל דהכי קאמר ותו מאי ק"ו להקדש דאם איתא דבדניזק שיימי' מה ק"ו להקדש דיקשה כקושי' הרשב"א הנ"ל

ע"ב גמרא אמר רבא ת"ש כו'. אילימא מיתמי בהא אמר ר"מ. מבואר דס"ל לרבא אליבא דר"מ דכתובה מיתמי בזבורית. ותמוה לי מאד דהא רבא לשיטתיה דס"ל לקמן דנזקין גובה מיתמי בעידית ומתני' מיירי בזבורית דמזיק כעידית דניזק. וא"כ לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ומדאורייתא בעידית ומשום דלא תקניטנו תקנו בבינונית. וממילא מדינא היה ראוי לומר ביתמי תגבה עידית דהא לענין גביה בתורת אלמנה ל"ש שמא תקניטנו אלא דל"ש לגרע כח יתומים מכח מיני' וכיון דפקע שיעבוד עידית מיניה ממילא פקע גם מיתמי. אבל עכ"פ בבינונית מיהת תגבה ומה"ת לגרע כחה לגבות מיתומים בזבורית וזהו לכאורה תמיה עצומה ונשגבה, ואפשר לדחוק דסתמא קתני מתני' כתובה בבינונית אפילו כתובת אלמנה דאינה מה"ת. ובזה יקשה דמיתמי יהיה בזבורית מ"מ הא כ' תוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) דהשוו חכמים כתובת אלמנה לכתובת בתולה כיון דשם כתובה דאורייתא לענין מתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל ה"נ לענין גביית בינונית. ואפשר דלענין זה ס"ל לרבא לא מהני שם כתובה דאורייתא ועדיין צ"ע. והיה נראה לענ"ד ליישב ע"פ מה דכ' הרשב"א בחידושיו להסתפק למסקנא דקיימי' דכתובה מיני' בזבורית אם נדוניא בכלל כתובה דמתניתין או דנדוניא בבינונית דהוי כמו בע"ח. וכ' להוכיח דאם איתא דנדוניא בכלל כתובה דמתניתין מה פרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד. דלמא מיירי בנדוניא דמשתעבד דהא מידי דחסרה וכ' לדחות די"ל דנדוניא בכלל כתובה מ"מ בודאי גם כתובה במשמע ושפיר פרכי' מערב דכתובה עיי"ש. לכאורה דברי הרשב"א הם תמוהים מאד דאיך רצה להביא ראיה דנדוניא בבינונית מדפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא מוקי בנדוני'. והא זה עדיין קשה אף אם נדוני' בבינונית מ"מ לפום הך אוקימתא דמיירי בערב עיקר הכתובה ג"כ בבינונית אלא דמערב גובה מזבורית דכלאחר מיתה מגבי וזהו שייך ג"כ בערב. א"כ עדיין קשה דלמא