דרוש וחידוש ב נו

כו' הניחא לריש לקיש משום פירי וארוסה לית לה פירי אבל למ"ד משום ב"א הו' הא גם לר"ל חיישי' לזנות בארוסה

אמנם זהו טעות ושבוש דודאי אין לעשות קושי' ולומר שמהראוי לתקן זמן ולפסול מוקדם משום ב"א כי היכי דתקנו בתולה נישאת בד' דאטו החיוב מוטל על החכמים לעשות תיקון בכל ענינים כאשר באמת לא תקשה על ר"ש דס"ל משום ב"א ל"ח דאמאי לא חשו על ב"א כההוא דכתובות דחזינן דחיישי' אלא דעיקר קושי' על ריש לקיש דבא לדון בטעמא דחכז"ל בתקנת הזמן דאמאי לא אמר כר"י דטעמא היה משום ב"א דזנות ל"ש. ע"ז הקשו תוס' לר"ל דלמא באמת הטעם משום ב"א כדחזינן בההוא דכתובות דתקנו בתולה נישאת בד', וע"ז תירץ הרשב"א דס"ל לר"ל דעכ"פ בנשואה ודאי ל"ש ולא היה לחכמים לתקן זמן בשביל זה. אע"כ דהטעם משום פירי, אבל ביבמות שפיר אמרי' בשלמא לר"ל דס"ל משום פירי) א"כ י"ל דלא רצו חכז"ל לתקן כלל זמן משום ב"א אף בארוסה דודאי אין לעשות קושי' על חכז"ל דאמאי תקנו בזה ולא בזה. אלא לר"י כיון דתקנו זמן בגיטין משום ב"א ה"נ לתקנו בקידושין דזהו הכל ענין א'. דמ"ש זמן בגט ומ"ש זמן בקידושין. והוא נכון ופשוט למאד

אמנם אי קשי' הא קשי' מסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין. אלא למ"ד משום פירי כו' מה פריך דלמא גם לר"ל תקנו זמן בגיטין משום ב"א אלא דבנשואין דל"ש זה הוצרך ר"ל הטעם משום פירי, וזהו תמי' עצומה ונשגבה לכאורה, והנלענ"ד בהקדם דברי תוס' (דף כ"ו ע"ב) דהא דלא פריך קפסיק ותני על מתני' דנכתב ביום. די"ל דבאמת מיירי רק בנשואין. אבל הכא דייק משום יתורא, ונראה להוסיף דאפילו למסקנא צ"ל הכי דמה דמשני משום גיטה קודם לבנה וזהו שייך התם דהסופר צריך שיניח מקום הזמן דשמא לא יגרש הבעל עד אחר הנשואין ויהיה גיטה קודם לבנה. א"כ הכא דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה אם מיירי גם בארוסה תקשה באם נתגרשה קודם הנשואין בגט מוקדם אמאי פסול, אע"כ דמיירי באמת רק בנשואין. ואולם אף דמתני' מיירי רק בנשואה. מ"מ נראה דר"ש דמכשיר מיירי גם בארוסה דאין מקום לומר בהיפוך דמיירי רק בנשואה אבל בארוסה לכ"ע פסול דבארוסה שכיח זנות וס"ל לכ"ע חשש דחיפוי דהא מדקאמר שהיה ר"ש אומר כל הגיטין שנכתבו ביום פסולי' חוץ מגיטי נשים משמע דבגיטי נשים ליכא מקום לפסול בשום אופן א"ו דלר"ש לא חייש כלל לחיפוי אף בארוסה. ועל ר"ש ודאי ליכא להקשות דאמאי לא תקנו לפסול מוקדם משום חיפוי כמו דתקנו בתולה נישאת בד' דאין לדמות תקנות זו לזו וכמ"ש לעיל. ולפ"ז ניחא דפרכי' ר"ל מ"ט ל"א כר"י היינו בפשוטו דאף דלר"ש ל"ח לחיפוי מדמכשיר מוקדם מ"מ דלמא בהא פליגי ר"ש ורבנן אם חיישי לחיפוי ומנ"ל לר"ל דפליגי בפירות דלמא פליגי רק בחיפוי ולזה משני זנות ל"ש היינו דס"ל לר"ל אף דמצינו דתקנו דבתולה נישאת לד', מ"מ בזנות דנשואין ל"ש וליכא טעם לרבנן בנשואה רק משום פירי וכיון דעכ"פ מוכרחי' לומר דפליגי בפירי ממילא מה"ת נעשה ב' פלוגתות וקיימי' בפשוטו דכמו דלר"ש לא ס"ל כלל לחשש חיפוי אף בארוסה דזהו מוכרח מדמכשיר מוקדם גם בארוסה וכמ"ש לעיל בודאי גם לרבנן אמרי' דלא חששו לחיפוי ועיקר טעמם רק משום פירי כיון דבלא"ה עכ"פ מכח נשואין מוכח דפליגי לענין פירות, וא"כ שפיר פרכי' קפסיק ותני. דלא ניחא להש"ס לומר לר"ל דפליגי גם בחיפוי ויהי' ב' פלוגתות בארוסה בחיפוי ובנשואה בפירי, והוא נכון מאד בעזה"י

גמרא ור"י מ"ט ל"א כר"ל קסבר כו' אליבא דר"ש לא קאמינא כו' ע' מהרמ"ש שהקשה מנ"ל לר"י להמציא ב' פלוגתות בין ת"ק ור"ש לימא דכ"ע סברי עד שעת חתימה אלא דר"ש סובר דל"ח לחיפוי ותקנת זמן משום פירות, ות"ק סבר דחיישי' לחיפוי. ויש ליישב דהנה תוס' ד"ה עש"נ הקשו לר"י האיך כותבים גט לאיש ניחוש לחיפוי. ותי' דלא מקדים אינש כו' ועוד הקשו ניחוש לשמא כ' ליתן בניסן ולא רצו לתרץ דלא מקדים, ע' פ"י דמשום חשש הרווחת פירות ע"י איחור הנתינה בפירות אשר תטרוף מהלקוחות מקדים ומקדים. ולכאורה קשה ניחוש דלמא יארע דיקדים הכתיבה לנתינה למען ירוויח בפירות ובתוך הזמן בין כתיבה לנתינה יתרמי שתזנה ויתן לה הגט בינו לבינה בלא ע"מ לפי' המהר"מ שיף ויהיה תרי קלקולים שתטרוף גם בפירות שלא כדין. אלא דבאמת דז"א כיון שהוא יודע שימסור לה אח"כ בע"מ כיון דעד השתא בשעת הכתיבה לא זנתה וכונתו שכותב הגט אינו אלא להרויח בפירות ומשום חשש טריפת פירות ודאי דעתו למסור לה בע"מ דאינו חשוד לקלקלה, א"כ כיון דדעתו ליתן לה בע"מ ממילא לא ירוויח בפירות דע"מ יפקיעו קול דנתאחר הנתינה ולא תוכל לטרוף מיום הכתיבה וממילא לא יקדים ולפ"ז שפיר הוכיח ר"י דע"כ רבנן סברי דיש לבעל פירות עש"נ. דאי יסברו משעת חתימה יקשה האיך כותבין גט לאיש דלמא יזמין גט משום חשש פירות דעתה אינו מועיל מה שימסור לה אח"כ בע"מ דכיון דס"ל משעת חתימה. עדים לא יפקיעו קול דכדין תטרוף ועכ"פ אם יארע שתזנה ימסור לה בצנעה ויחפה עליה. אלא ודאי דסברו יש לבעל פירות עש"נ ולא יקדים דעדי מסירה יפקיעו קול וממילא לא ירוויח

דף יח גמרא והלכתא משעת כתיבה. יש להסתפק אם משעת כתיבה ממש או משעת חתימה, כדאמרי' לעיל מאימת מוציאים לפירות ח"א משעת כתיבה דפירושו חתימה. ונלענ"ד דמוכח שעת כתיבה ממש מדמכשיר ר"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי ניחוש דשמא תנשא ע"י גט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דשמא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ל"ק די"ל דע"מ מפקי' לקלא דלא נמסר ביום שנכתב וממילא תצטרך לברר יום מסירת הגט, אבל למה דקיי"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה שפיר יקשה דהא אף אם יהיה קול דלא היה המסירה ביום הנתינה מ"מ מתירין לה להנשא בכלות ג' חדשים מיום הכתיבה דאמרי' מסתמא ביום שנכתב נחתם. אע"כ מוכח מדר"ש דמונין ג' חדשים מיום הכתיבה ממש ובזה לא מצינו חולק על ר"ש

אמנם לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי"ף כ' בסוגיא דלעיל דאיכא מ"ד דקיי"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג' חדשים דמיום הכתיבה. א"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דס"ל דמשעת כתיבה דהכא היינו ג' חדשים משעת חתימה ובזה לא מצינו דחולק הרי"ף על שיטה זו אלא דמחלק בין פירות לזה. וקמ"ל בפירות עד שעת נתינה. אבל ביסוד זה מה דס"ל להנך פוסקי' דמשעת כתיבה היינו חתימה לא מצינו דפליג הרי"ף

אמנם נראה דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי להדדי פירות להבחנה שפיר י"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה. ואי דתקשה מ"ט דר"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש להבחנה וכנ"ל. די"ל דבאמת ס"ל לר"ש דמונין משעת כתיבה ממש לענין הבחנה והא דאנן קיי"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר"ש בזה דכמו דס"ל בפירות משעת חתימה ה"נ לענין הבחנה. וא"כ ליכא פליגתא חדשה דכי היכי דפליגי ר"ש ורבנן לענין פירות פליגי נמי בהבחנה. וכ"ז להנך פוסקי' דהבחנה דמי לפירות, אבל למה דביאר הרי"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דאף דקיי"ל בפירות עד שעת נתינה, מ"מ קיי"ל בהבחנה משעת כתיבה ממש, מוכח דכתיבה ממש קאמר דאל"כ תקשה מדר"ש דאמאי מכשיר מוקדם וכנ"ל, וכיון דמדר"ש מוכח כתיבה ממש קאמר מה"ת נפסוק דלא כר"ש דהא לא מצינו חולק דממה דפליגי רבנן לענין פירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דהוא עד שעת נתינה, ובהבחנה לא בעי עש"נ ממילא ס"ל דמשעת כתיבה ממש כדי"ל לר"ש, והוא נכון לכאורה בעזה"י

והנה לכאורה קשה דלפי ההלכה דקיי"ל משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינא דכשתרצה להינשא נדע זמן הכתיבה. ואחר כלות ג"ח מיום הכתיבה תנשא שלא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד שעת חתימה, ואפשר לומר דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג"ח מיום הנתינה דשיעור ג"ח מתחילים מיום דמוכח מתוכו הכתיבה כדאמרי' ביה גיטא זמן מוכח עלה. אבל אם לא יהא מוכח בגט זמן הכתיבה מדינא מתחילים הג"ח משעת הנתינה, ואי דמ"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב"ד מלהנשא בטענה דשמא לא ניתן לה הגט עד עתה ובממנ"פ אם נאמנת להתיר עצמה דהנתינה היה מכבר וכלו הג"ח. א"כ צריך הזמן בכדי שלא תשקר ותאמר דנתגרשה מכבר וכלו הג"ח. ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי"ז מותרת אחר ג"ח. וי"ל דבאמת אינה נאמנת ומ"מ ל"צ להזמן דהא יכולה לילך להב"ד ביום הנתינה והיינו לשיטת תוס' דלעיל בפי' דעד שעת נתינה. אבל לשיטת רש"י קשה. והנה לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאפילו