דרוש וחידוש ב נד

לתירוץ הא' והב' הגירסא דגט זה דהחידוש בפשוטו וכנ"ל. ויהיה פירכת הש"ס דלתני תנו גט ושטר שחרור זה דהא בהכי חידוש דבעי למסתם כר"מ או להורות דבלא נתן מיד ליד ל"א תן כזכי זהו בודאי ל"ש בגט. כנלענ"ד ברור בעזה"י

תד"ה לא יתנו אצטריך לאשמעי' דאע"ג דמינה המגרש. לכאורה קשה לפי תירוצם הב' הנ"ל דמיירי בלא נטלו השליח עד אחר מיתה דלפי תירוצם דאף בלא מסר לו מיד ליד אמרי' תן כזכי ואלו נטלן בחיי האדון היה זוכה מיד להעבד. א"כ בעבד ליכא שום חידוש שלא יתנו לא"מ דהא לא מינהו כלל שליח במקומו דהא האדון היה דעתו לזכי דהיה סבור שיטלנו מיד בחייו וא"כ נעשה רק שליח לזכות להעבד והיינו שלית לקבלה וכשמת האדון פשיטא דלא יטלנו ויתנו להעבד כמו שאין העבד עצמו יכול ליטול אח"ז ואיך ס"ד דיהיה במקום האדון לשחרר להעבד דאטו בשביל דמת האדון יהיה לו דין שליח הולכה כיון דבשעה שאמר לו תנו היה דעתו לזכי. ואולי אף דתנו הוי כזכי. מ"מ סובל ב' פירושים והאדון נתן לו ב' כחות להיות שליח הולכה או קבלה. גם י"ל דהחידוש דלכ"ע אף לר"מ דהשחרור הוי חוב ותנו לא הוי כזכי ומינהו במקומו, אף דתוס' לא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"מ היינו דגוף הדין יהיה לר"מ דוקא ולא לרבנן אבל אם הדין נכון לכ"ע שפיר י"ל דהחידוש דאף לר"מ לא יתנו לאחר מיתה. ובעיקר דברי תוס' ק"ל דהא מ"מ כבר שמעי' דין זה ממתני' דלקמן (דף כח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים הרי מבואר דלאחר מיתה לא יתנו לה אף דמינהו בחייו, וצע"ג

תד"ה תנו מנה. ואשמעי' דלא תקנו מעמ"ש בשטר אלא בממון. נראה הא דס"ל ללמוד דגם בשארי שטרות לא נקנים במע"ש. היינו מכח שטר שחרור דהוי זכות. ואפ"ה לא תקני מע"ש אבל בודאי מגט אשה ליכא ראיה די"ל דלא תקנו מע"ש רק במידי דזכות דהוי כמו זכיה בבעין. וכעין מ"ש תוס' לקמן דלנכרי כיון דזכי לא מהני גם מע"ש לא מהני. א"ו דראייתם רק מן שטר שחרור. והיינו די"ל דמתני' אתיא גם לרבנן דשחרור הוא זכות. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה הא אף אי רישא לא מיירי מזה. מ"מ לכאורה מוכח הדין דבשטרות לא מהני מע"ש מדלא מפלג מתני' בדידיה. דבגט שחרור אם היה ביד אחר ואמר תנו דיתנו לא"מ. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דמתני' בפלוגתא לא מיירי. מש"ה לא נקט בשחרור מע"ש דלר"מ דהוי חוב לא מהני אבל אי רישא מיירי מזה בודאי משמע דאף לרבנן לא מהני ומוכח דאף בשטרי זכות לא מהני מע"ש. כנלענ"ד נכון

תד"ה אית ספרים דגרסי. אכן קשה לר"י כו'. ולענ"ד לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים הגירסא והיינו דבאומר תנו מנה לפלוני אנן מספקינן אם דעתו למתנה או שמודה שיש לחבירו מנה בידו ולא מהני אלא היכא דמהני בממנ"פ. ומש"ה מוקמי' מתני' בשכ"מ ובצבורין דבבריא חיישי' דמתנה קאמר ולא מהני בלא קנין, וכן בשכ"מ בלא צבורים חיישי' דלמא הוא הודאה ויש לחוש דעל מנה קבור קאמר ולא מהני אלא בשכ"מ ובצבורין ומונחים דממנ"פ מהני אי למתנה קאמר דברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי. ואי להוראה מהני ג"כ כיון דצבורים ואמר זה וליכא למימר דלמא הודאתו שחייב לפלוני מנה בתורת הלואה וממילא כיון שמת מטלטלים דיתמי לא משתעבד די"ל דבחוב אמרי' תן כזכי ובנטלו בחיים אמרי' מיד זכה לו, אבל בבריא חיישי' דלמא למתנה מכוין ובמתנה ל"א תן כזכי. וק"ל

ע"ב תד"ה ד"ה קס' ר"פ. וא"ת ולר"פ כו'. ולענ"ד י"ל למ"ש תוס' דאי רישא מיירי דומי' דסיפא במע"ש מוכח דבשטר לא מהני מע"ש, ויעויין בתוס' ב"ב דסתרי לה משום דאין גופו ממון ואינו בעין, וא"כ י"ל דתלי בזה דאם תקנו מע"ש רק בפקדון שפיר י"ל דלא תקנו רק בבעין אבל לא בשטר אבל אם תקנו גם במלוה דליכא דבר בעין מכ"ש בשטר דעכ"פ שייך הקנין לגבי השטר, וא"כ י"ל דה"ק קסבר ר"פ דמע"ש בין במלוה ובין בפקדון א"כ א"א לאוקמי במע"ש דא"כ גם בשטר מהני מע"ש וא"כ אמאי קתני ברישא דל"י לא"מ. וק"ל

עוד נלענ"ד ליישב קושייתם דלכאורה קשה למאי דכ' הרא"ש שצריך שיאמר בפירוש מנה שיש לי בידך תנה לפלוני. אבל אם אמר סתם תנה לפלוני מנה לא מהני דדלמא לא על מנה שבידו קאמר אלא דעתו שילוה לו מנה. א"כ איך אמרי' קסבר ר"פ מע"ש בין מלוה ובין פקדון הא מ"מ בעי שיאמר זה דנדע דעל מנה שבידו קאמר. ולזה נראה דדוקא בפקדון מהני שיאמר זה כיון דהמנה זו הופקד אתו ואומר שיתנו לפלוני מהני. אבל במלוה אף שיש מנה בעין ביד הלוה ואמר מנה זה תנוהו לפלוני לא מהני כיון דמלוה להוצאה נתנה והמנה זו לאו דמלוה אלא של הלוה, י"ל דאמר שילוה זה המנה, וא"כ י"ל דה"ק קסבר ר"פ ל"ש מלוה ול"ש פקדון, וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' מדין מע"ש דהא במלוה לא מהני זה ובעי דוקא שיאמר מנה לי בידך וזה לא נזכר במתני', וא"כ נצטרך לאוקמי בפקדון ויקשה הא גופא אמאי נקט לה בפקדון ולא אשמעי' יותר רבותא דאפילו במלוה מהני ובאומר מנה שיש לי בידך אע"כ דלא מיירי מדין מע"ש כלל ומיושב קושי' תוס'. ואי דעדיין קשה גם אי מיירי בשכ"מ אמאי נקט באומר זה דל"ש כז על מלוה ואמאי לא נקט יותר רבותא דאם השכ"מ אמר מנה שיש לי ביד פלוני תנוהו לפלוני דמהני, דזהו הוי רבותא טפי דאפי' במלוה דליתא בבריא דמהני משום דכיון דיורש ירשו כדמשני ר"פ בעצמו ב"ב (דף קל), דס"ל לר"פ דלא תלי כלל בדאיתא בבריא, ועיקר דין מתנת שכ"מ הואיל ויורש ירשו ואין רבותא בין מלוה לפקדון

ועדיין ק"ק דא"כ מאי פריך ר"ז מ"ט ל"א כר"פ הא אף לר"ז מוכח דס"ל כר"פ הואיל ויורש יורשו דהא ר"ז ס"ל לרב דמע"ש רק בפקדון ולא במלוה ואעפ"כ ס"ל לרב דמתנת שכ"מ מהני במלוה כדקאמר רב ארכבי' אתרי רכשי שאם אמר הלואתי לפלוני והא ליתא בבריא כיון דמע"ש לא מהני במלוה. וע"כ צ"ל כשינויי דר"פ הואיל ויורש ירשו, מ"מ דלמא ר"פ ס"ל דזהו ג"כ סברא טובה דאיתא בבריא, אלא אף במלוה דליתא בבריא מהני הואיל ויורש ירשו. א"כ לא מצינו לאוקמי בשכ"מ דיקשה אמאי נקט בפקדון דשייך איתא בבריא ולא נקט יותר רבותא במלוה לאשמעי' הואיל ויורש ירשו. אע"כ דמיירי בבריא ובמע"ש דמהני דוקא בפקדון. וק"ל: בסוגיין הוכיח הרשב"א דמצוה לקיים דברי המת ל"א רק במושלש ליד אחר מסוגיא דב"ב דפרכי' אי דליכא שטר הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ אינו גובה מן היורשים ע"ש. וקשה לי דלמא פירכת הש"ס לשמואל לשיטתי' דס"ל ספ"ו דכתובות דהלכה דאינו מצוה לקיים דברי המת וצ"ע

תד"ה גופא. ועוד אף כשאין בפקדון וכו'. ע' מהרש"א מבואר מדבריו דהודה שלא בפני עדים בעצמותו לא הוי קנין אף דשניהם מודים שהודו זה לזה. וזה נסתר מדברי תוס' בב"מ ר"פ הזהב גבי היה עומד בגורן דהקשו שם דלקני באודית' ולא מתרצי דלא היה שם עדים מצויים. מוכח דס"ל דאודיתא הוי כמו כל קנינים דמהני בלי עדות. וכבר כתבנו שם בב"מ מזה ע"ש

תד"ה תנוהו לפלוני, ואי יכול למחול אמאי מקודשת. ולענ"ד יש לסתור דלכאורה קשה למה דאמרי' בדשמואל קמיפלגי הא אף אי ליתא לדשמואל דלמא לא ירצה הבעל לישבע שאינו פרוע, ומזה מוכח כמש"כ הש"כ (רסי' מז) דהא דקיי"ל דבמוכר שט"ח ואינו רוצה לישבע המוכר דאינו גובה הלוקח היינו לפי האמת דאלו טען פרוע היה נאמן במגו דאי בעי מחיל מש"ה מוטל עליו חיוב שבועה והיכא דאינו רוצה לישבע הוי כמודה דפרוע, אבל היכא דאינו נאמן לומר פרוע אף דאינו נשבע מ"מ גובה ע"ש, ולפ"ז י"ל דהא דפליגי אם סמכה דעתה י"ל דודאי בזה סמכה דעתה דהבעל לא יעשה כן למחול לאחר דודאי יתבייש לנגדה לעשות כן, אלא דחכמים סברי דמ"מ לא סמכה דעתה דשמא יאמר אין רצוני לישבע, דכיון דקיי"ל כשמואל ממילא בלא שבועה לא תוכל לגבות, ור"מ סבר דגם בזה סמכה דעתה. וכיון שכן במע"פ ובמע"ש. דכיון דהוי במעמ"ש ולא טען הלוה פרוע הוי כהודה דאינו פרוע וליכא כאן שבועה לכ"ע סמכה דעתה. וק"ל

תד"ה לדבר שאינו בעולם. ור"נ הוי איפכא מר"ה: ע' פ"י דהקשה דא"כ לפי פסק ההלכה דס"ל לכמה פוסקים דקיי"ל כר"נ דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אמאי אמרי' דמ"ג הוא הלכתא בלא טעמא הא יש לקיים כס"ד דהטעם משום דהוי כאלו משתעבדנא, ובפשוטו לק"מ דהא אף לר"נ דוקא המזכה לעובר קנה דהוי קצת בעולם. אבל במזכה לכשתתעבר ותלד בודאי לא מהני, וא"כ עדיין