דרוש וחידוש ב נא

קיום וליכא הכירא דאינו משום קיום ושייך אחלופי. א"כ גם לרבה ניחא דהא באמת גם לרבה לבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי וזהו מהני רק היכא דמעיד בפנ"ח כולו ואע"פ כן אמר בפנ"כ יאמרו העולם דהאמינו משום קיום דל"ש זה על כתיבת סופר. אבל באומר בפנ"ח חציו ולמחשב כתב הסופר לעד ממילא יאמרו העולם דהוא משום קיום ואתי לאחלופי

תד"ה דתנן. ועוד דתנן רפ"ב דאי לא אמר בפנ"כ פסול. לכאורה תמוה דהא מבואר בסוגיין דרפ"ב דלבתר דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי ולא סמכו על ההיכר דהתם בפני והכא ידענו דמש"ה בעי דוקא שהשליח האומר בפנ"ח צריך שיאמר בפנ"כ ולא מהני אם ב' אחרים מעידים על הכתיבה לשמה וכמ"ש תוס' שם ד"ה אלמא קסבר, וא"כ עדיין קשה דדלמא תקנו בפנ"כ משום דלכתחילה בעי לשמה. וכיון דתקנו כן משום לשמה תקנו ג"כ משום אחלופי. ומש"ה בלא אמר בפנ"כ דיעבד פסול משום אחלופי. ואפשר דכוונתם דפירכת הש"ס מסיפא דמתני' ב' אומרי' בפנינו נחתם וא' אמר בפנ"כ כשר דמשמע דאם לא אמר בפנ"כ פסול ובזה דב' אומרי' בפנ"ח ליכא אחלופי בזה יקשה דאמאי פסול בלא אמר בפנ"כ הא דיעבד לא בעי כתיבה לשמה. ואף דלרבא ע"כ בפנ"כ ל"ד דהא במקוים ל"צ כלל לומר בפנ"כ. וכמ"ש תוס' לקמן להדי' (רפ"ב דף יז ע"א) א"כ דלמא גם לרבה הוא ל"ד. די"ל דבשלמא לרבא דאין מציאות לאמירת בפנ"כ היכא דמקוים הגט שייך שפיר לומר ל"ד נקט דדבר פשוט הוא דא"צ כלל לאמירת בפנ"כ. אבל לרבה כיון דבאמת גם בזה צריך שיאמר בפנ"כ משום לשמה לכתחלה. וא"כ אם איתא דבדיעבד כשר בלא אמר בפנ"כ, היה להתנא דמתניתין לאשמעי' רבותא יותר דאפילו לא אמר בפנ"כ כשר. ומה שהקשו תוס' אח"כ מברייתא דלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דלר"מ הולד ממזר דלר"מ בפנ"כ ל"ל. ולא ניחא להו דגם לר"מ צריכי' בפנ"כ משום לכתחלה לשמה וממילא תקנו ג"כ משום אחלופי, ומש"ה בלא אמר בפנ"כ הולד ממזר, ובאמת היכא דב' מעידים על החתימה ולא אמר בפנ"כ כשר לר"מ ומתני' דלקמן רפ"ב דמוכח מסיפא דאף כה"ג פסול. וצ"ל בזה באמת דלא כר"מ כדמסקי' הכא דמתני' ר"א או ר"מ. י"ל דקושית תוס' דהא באמת למסקנא אף לכתחילה לא בעי כתיבה לשמה לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה חתמו ונתנו לה. וא"כ א"צ כלל לתקן לומר בפנ"כ לר"מ. כנלענ"ד

רש"י ד"ה ואם נשאת. אלמא ת"ק גופא לא פסל אלא מדרבנן ומדפליג עלי' ר"א כו'. מבואר דרש"י מפרש הא דפרכי' והא ג' גיטין פסולים מדרבנן ולא בעי ר"א חתימה היינו כיון שת"ק פוסל רק מדרבנן א"כ במאי פליג עלי' ר"א. אע"כ דר"א מכשיר אפי' לכתחלה, ולא זכיתי להבין דהא בפשוטו י"ל דבהא פליגי דת"ק חשיב ג' דברים והייני או כ"י דכמאה עדים דמי. או דיש באמת עדים. או דיש ע"א עם כת"י. או בצירוף הסופר. באלו כיון דיש עדים הולד כשר. אבל בליכא עדים הולד ממזר. ובא ר"א להוסיף דאפילו אין עליו עדים כלל הולד כשר והיינו ע"י ע"מ. ועדיין י"ל דר"א מכשיר רק בדיעבד ופליגי רק לענין דיעבד דלת"ק לא מתכשר רק ע"י עדים ולר"א אף בליכא עדים רק בכתב סופר. ולולי פי' רש"י היה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס כיון דת"ק קורא פסול מה דלכתחלה פסול. א"כ מלישנא דר"א דאמר כשר משמע כשר לגמרי דמה דכשר בדיעבד קורא ת"ק פסול, אבל על פירש"י קשה. וצלע"ג

תד"ה ר"א. וא"ת דלמא דוקא כת"י כו'. לכאורה נ"ל ליישב דס"ל להש"ס דר"א ע"כ על יש עליו עדים וא"ב זמן קאי. דאי על כת"י גם לר"א פסול כמו דפסול לר"א מטעם חיפוי או פירי, ומה בכך דלר"א ע"מ כרתי הא בפשוטו גם לר"א בגט החתומים עליו עדים פסול בא"ב זמן אף שמסרה בע"מ מ"מ קאי החשש שיתן לה בצנעה ויחפה עלי', דהא עליה (דהא) ל"צ להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ ה"נ בכ"י פסול לר"א מדין מחוסר זמן דהא גם בכת"י אמרי' נמסר כהלכתו דמ"ש כ"י מחתימת עדים. וכ"כ להדי' המהר"ם שיף בסוגיין, ועיין ב"ב (דף קעב ע"ב) בהא דאמרי' דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וע' ברשב"ם שם דלר"א גט שאין בו זמן. מ"מ י"ל דדוקא בלא חתימת עדים דתצטרך להביא ע"מ שיש על יום המסירה, וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מהל' גירושין, שכ' וז"ל גט שיש עליו עדים וא"ב זמן פסול דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן. וא"כ כמו בעדים פסול בלא זמן ה"נ בכ"י פסול לר"א וע"כ לא קאמר ר"א רק על יש עליו עדים וא"ב זמן ועלה קאי דאפי' שאין עליו עדים (ה"נ הל') וא"ב זמן אע"פ שאין עליו עדים כשר לכתחלה. ולשון אע"פ דנקט אף דדוקא באין עליו עדים כשר לכתחלה היינו דמ"מ הוי רבותא דלת"ק אין עליו עדים הוי פסול דאורייתא ולזה קאמר דאף בזה כשר, ומ"מ מה דכשר לכתחלה אף דא"ב זמן היינו מכח דאין עליו עדים. וא"כ מיושב קושי' תוס', וק"ל

דף ד תד"ה חתמו ונתנו לה כשר. דבפרק כל הגט. והכותב מוכיח כו'. לכאורה תמוה דהיא גופה קשיא מנ"ל להש"ס בהכותב להוכיח דלמחזי כשקרא לכתחלה ל"ח. דלמא ר"נ בדוקא נקט חתמו ונתנו לה כשר בדיעבד. ואם נימא דס"ל להש"ס מסברא דאין לחלק א"כ אזדא לה הוכחת תוס' דשפיר י"ל דר"נ דוקא קאמר משום דלכתחלה בעי לשמה כמו מחובר, ומ"מ דייק הש"ס שפיר דלמחזי כשקרא ל"ח. היינו כיון דמוכח מדר"נ דעכ"פ בדיעבד לא פסלינן משום מחזי כשקרא ממילא גם לכתחלה ל"ח. וע"כ ל"ק ר"נ דוקא דיעבד אלא משום לה לשמה. אבל בעלמא דליכא משום שלא לשמה אף לכתחלה כשר. אע"כ דהוכחת תוספות דדלמא גם לענין מחזי כשקרא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. וא"כ קשה כנ"ל דדלמא באמת ר"נ דוקא דיעבד קאמר. ובהכרח צ"ל דקים ליה להש"ס דר"נ אף לכתחלה קאמר. (וכיוצא בזה מצינו בשבת (דף קנו ע"ב) תוס' ד"ה ותרגמא זעירי. וברשב"ם פסחים (דף קא ע"ב) ד"ה לקבע קמא הדר עיי"ש). אמנם לפ"ז יקשה דמה הקשו תוספות לעיל ד"ה ורבנן. דמאי פריך הש"ס דדלמא תקנו משום לכתחלה. וגם למאי הוצרכו לפ' דהא דאמרי' וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדרבנן בעי היינו דחתמו קאי אתורף, הא בפשוטו י"ל דכוונת הגמרא באמת לקושי' התוס' דדלמא מדרבנן בעי היינו דלכתחילה בעי לשמה כמו מחובר. ופריך מהא דאמר ר"נ אומר היה ר"מ כתבו וחתמו, והיינו מכח דידעי חז"ל דר"נ אף לכתחלה קאמר. א"כ מוכח דלכתחלה לא בעי לשמה כמו דפרכי' בהכותב מכח הקבלה שהיה בידם דר"נ אף לכתחלה קאמר. ה"נ י"ל דפרכי' הכא מכח זה, ואפשר דדחיקא להו לפרש בלישנא דהש"ס כי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה דהו"ל לומר כי לא בעי ר"מ דיעבד אבל לכתחלה בעי עכ"פ מרווחנא בזה ליישב מה דקשה לכאורה על הרשב"א בחי' להוכיח דלר"א אפי' לכתחלה לא בעי ע"ח מדפרכי' אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי, ודלמא תקנו כן משום לכתחלה ע"ש. ולכאורה יפלא דא"כ יקשה קושי' התוס' ד"ה דתנן דדלמא משום לכתחלה תקנו. ולפי הנ"ל י"ל דהרשב"א מפרש כן לקושטא דמלתא בכוונת הש"ס במה דאמרי' מדרבנן בעי היינו לכתחלה גם אף אם לא נפרש כן בכוונת הש"ס אין קושי' כ"כ די"ל דהו"מ לדחות כן אלא דעדיפא מיניה פריך דדלמא אפי' דיעבד מדרבנן בעי לשמה וחתמו אתורף קאי. ודחי מהא דר"נ מצאו באשפה וממילא מוכח דאף לכתחלה לא בעי לשמה דקבלה הוי בידם דאף לכתחלה קאמר ר"נ כנ"ל

בא"ד משום תקנת עגונות משמע דבמצאו באשפה כו'. תמוה לי על ראייתן דלמא להך מ"ד באמת מוכח ממתני' דבמצאו באשפה אפי' לכתחלה כשר ומוכח באמת דגם במחובר כשר לכתחלה ול"ג כתיבה אטו חתימה. דכי היכי דל"ג בלשמה ה"נ במחובר. ומתני' דאין כותבין במחובר באמת כר"א לענין טופס דגזרינן טופס אטו תורף כיון דהכל כתב סופר, אף דמתני' דאין כותבין כר"א מ"מ מוקי מתני' דהכותב טופסי גיטין כר"מ דאין בזה קפידא כמ"ש תוס' לקמן (דף כז) ד"ה אבל סיפא, אבל מאן דמוקי מתני' דאין כותבים כר"מ דחתמו חתימה ממש י"ל כי היכי דמבואר דמתני' במחובר פסול לכתחלה דגזרינן כתיבה אטו חתימה ה"נ לענין לשמה, וא"כ י"ל דה"נ דוקא דיעבד וס"ל דחתמו ממש וכר"מ. וא"כ מנין לנו להמציא חילוק בין לשמה ובין מחובר, הא י"ל דכהדדי נינהו ובהא תליא דאם מפרשי' מתני' דאין כותבין כר"מ ה"נ בעינן לכתחלה לשמה ואם מוקמי כר"א לא מצינו לר"מ פסול לכתחלה בכתיבה לא במחובר ולא בלשמה וצע"ג

ולכאורה היה נראה דהוכחת תוספות דע"כ קים ליה להש"ס דהך מימרא דר"נ אומר היה ר"מ היא הלכה פסוקה ולא תליא כלל בפלוגתא בפירושא דתלשו וחתמו, דאל"כ מה פריך הש"ס והאמר ר"נ אומר היה ר"מ דלמא ר"נ סבר כמ"ד תלשו וחתמו דהיינו