דרוש וחידוש ב יח

בסי' גרוע וכנ"ל אלא דהכרחתם היה מההוא דינתן לו דבזה ליכא צירוף ב' סברות וכנ"ל. ודברי תוס' חולין י"ל על קושיית' דס"ל בגיטין שם כמ"ש ב"י (סי' סה) בשם בעה"ת דחפיסה הוי סי' גרוע ומבי' ראי' מההו' דאמרי' מידע ידיע, א"כ מבואר דס"ל דמידע ידיע היינו דלאו דוקא דאשה יודעת בעניני בעלה, אלא דכ"ע ידעי הכי דדרך להניח שטרות בחפיסה, וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל הכי, ושיעור דבריהם כך הוא, דאם היינו מפרשי' דינתן לו אף היכא דאיכ' חשש ב' יב"ש א"כ הי' מוכח דמה דאמרי' מידע ידיע היינו דוקא אשה בעניני בעלה אבל לגבי דידי' לענין ב' יב"ש מהני סי', ויהי' מוכרח דאפי' סי' מובהק הוא, ולזה דחו דמיירי היכא דליכ' חשש ב' יב"ש, א"כ י"ל דטעמא דמידע ידיע שייך ג"כ בעלמא דמכח זה גופ' הוי ג"כ בעלמא סי' גרוע, ואף דתוס' ספ"ק לא כתבו כן. מ"מ נ"ל דבגיטין י"ל הכי וע'

ע"ב גמרא א"א בשלמא אבידה מכריז וכו'. לכאורה תמוה לי דאטו עד השתא לא שמענו דאין מחזירי' ע"י סי' גלימא דהא תנו לה בכל פרקי דדבר שא"ב סי' הא"ש, ואם איתא דמחזירי' ע"י סי' גלימא כל אבידות שבעולם חייב להכריז ואיך נפרנס משנה ראשונה דהך פ' אלו מציאות שלו, ונלענ"ד עפ"י מ"ש תוס' לעיל אי סי' לד"א האי דחייבה התורה להכריז דוקא ביש בו סי' היינו דע"י הסי' יוחקר על העדים שמכירים את שלו בטב"ע ואינו מתייאש, א"כ בא"ב סי' סובר שלא ימצא עדים ומתייאש, והנה לפי צד הזה בודאי אף דאם נידון דשם גלימא הוי ג"כ בכלל סי', מ"מ אי סי' לד"א הוי יאוש לענין הכרה לעדים בטב"ע, ולא מהני אלא ביש בו סי' בגופו דיכול לחקור להעדי' אם מכירי' גלימא שלו דיש בו אלו סימני', או כסברת הריטב"א דע"י הסי' יכירו העדים בטב"ע אבל בא"ב סי' בגופו ל"ש זה, וא"כ בדין דאוריית' ודאי גלימא לא הוי סי', ולפ"ז נ"ל דמתני' דאלו מציאות שלו הי' מקום לומר דגלימא הוי סי' לענין הבירור שהוא שלו אלא דכיון דסי' לד"א אלא דחכמי' תקנו להחזיר בסי' לא תקנו רק בסי' שבגופ' דאין מפסיד בזה להמוצא כיון דאף אם לא יחזיר עכ"פ לא יחזיק בו דלא הוי יאוש בעלי', אבל בא"ב סי' בגופו דסובר שלא ימצא עדי' ומה"ת זוכ' המוצ' ביאוש לא תקנו להפסיד להמוצ', והיינו כ"ז אם א"ב סי' בגופו אבל במוצא דבר שיש בו סי' בגופו י"ל דהדין אף אם יבוא א' ואומר רק שם גלימא ואין אומר סי' שבגופו דכיון דעכ"פ יש להחפץ זה סי' שבגופו ואין הבעלי' מתייאשי' וליכא פסידא להמוצא יהא הדין דיוחזר לו על סי' גלימא דהוי ג"כ בעצמו סי' מעלי', ולזה אשמעי' מתני' דהכא אף בכה"ג ל"י דגלימא אינו בכלל סי' כלל:

אמנם באמת קצרנו למעלה במקום שהי' ראוי להאריך קצת, דהנה לעיל גבי כלי אנפורי' במה דפריך הש"ס אי דיש בו סי' כ"ז שלא שבעתן עין מאי הוי, כתבנו יסוד זה דפירכת הש"ס דמכח סי' מקום ומנין מוכח דתקנת חכמי' הי' להחזיר בסי' אף היכא דאיכ' פסיד' להמוצא, אבל באמת עדיין צריך ביאור דלכאורה באמת מהיכן נשמע דמחזירי' בסי' מקום או מנין דמדין כריכות ברה"י דלרבא מדין סי' מקום הוא אין ראיה דשאני כריכות ברה"י דהוי דרך הינוח ואם הי' הדין דאין מחזירי' בסי' מקום ממילא הי' הדין דלא יטול דהינוח ברה"י דהוי משתמר קצת מדעת הרא"ש הדין דלא יטול באין בו סי', וא"כ אין פסידא בזה להמוצא ואי דהראי' ממתני' דציבורי פירות דהוי מכח סי' מקום או מנין דהדין דאף ברה"ר חייב להכריז ובזה שפיר מוכח דהא אם הי' הדין דלא יחזיר הי' זוכה בו המוצא דהינוח במקום שאינו משתמר כלל וא"ב סי' זוכה בו המוצא כדמוכח מדין כריכות ברשות הרבים והוי פסידא להמוצא, גם זה אין ראיה להסוברים דב' סימנים אמצעים הוי כמו סי' מובהק, אם כן י"ל בצבורי פירות דהוי סי' מקום וסי' מנין והוי סי' מובהק ומה"ת מחזירין, ואף דאמרי' לעיל דלרבא תני צבור היא גופ' תקשי מנ"ל להגיה דלמא צבור לא מהני דסי' מקום ברה"י לא מהני כיון דהוי פסידא להמוצא ובעי ב' צבורי' דהוי סי' מקום ומנין, וא"כ לא נשמע בשום מקום דתקנו חז"ל להחזיר בסי' להפסיד להמוצא, אמנם באמת דברינו הנ"ל נכונים דמברייתא דאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י חייב להכריז דהוי רק סי' מקום האלומות היינו אלומות דעלמא כמו שכ' תוס' לעיל בכל הני דמתני' זולת בצבורי פירות, מדלא תני פירות צבורות ואעפ"כ מחזירי' אף דברה"י דמפסידי' להמוצא דהא בהינוח ברה"י בא"ב סי' הוא שלו, וא"כ שפיר מוכח דחז"ל תקנו בכל ענין, ואף דלרבה דמיירי בריית' דאלומות ביש בו סי' בגופו, מ"מ הלא לרבה דס"ל מקום לא הוי סי' ממילא בצבורי פירות יש בו סי' מנין ומוכח מזה דבכל ענין תקנו חז"ל, באופן דלרבה נשמע מצבורי פירות, ולרבא נשמע מבריית' דאלומות דאף בסי' כזה דמפסידי' להמוצא תקנו חז"ל, ושפיר פריך הש"ס לעיל אי דאית בי' סי' כי לא שבעתו העין מאי הוי, א"כ נתקיימו דברינו הנ"ל בטוב בעה"י, ולפ"ז לרבא נשמע כן מבריית' דאלומות, אבל ממשנה עדיין לא נשמע כן, וא"כ שפיר יש לקיים דברינו דממתני' דאלו מציאות י"ל דלא תקנו חז"ל להפסיד להמוצא, אבל בחפץ דיש בו סי' דליכא פסידא להמוצא' הי' ס"ד דיחזיר גם בסי' גלימא אף דלא אמר הסי' שבגופו, והוא נכון בעזה"י

גמרא אלא א"א גלימא מכריז. תמוה לי הא י"ל דזהו לפי האמת דגלימא לא הוי סי' וליכא תועלת בהכרזת אבידה דהא סוף סוף ל"י אלא למי שיתן הסי' מש"ה טוב יותר להכריז גלימא לקרב הענין לבעל האבידה שיחפש חפצו וירגיש שאבד, אבל אם הי' הדין דמחזירים ע"י סימן גלימא, היינו מכריזים באמת כדי להחזיר למי שיאמר גלימא, וא"כ טובא אשמעי' מתני' דלא מחזירי' למי שאמר גלימא, ומכח זה נולד הדין דמכריזי' גלימא, ואפשר לדחוק דמסתמא ר"נ דאמר גלימא מכריז ס"ל כרבינא דאמר ש"מ כי מכריז גלימא וכו', וא"כ כבר מוכח ממתני' דגלימא מכריז, וצ"ע, ודו"ק

דף ל גמרא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו'. בנ"י הקשה אמאי לא פריך בלא"ה אף אם טומא' הוא רק ל"ת מ"מ הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיי' לעשה עד דמהדר לבית בעלי', ביאור הדברים אף דאפשר שקודם שהגבי' האבידה א"צ לטמא עצמו כגון שמונח בפתח הקברות, מ"מ גם שמגבי' עדיין לא מקיים העשה עד דמהדר למרי' ע"ש, ושמעתי אומרי' בשם ידידי מחו' הרב המאוה"ג מו"ה ישראל קאליש ליישב דמיירי בנאבד החפץ מיד שואל, והמשאיל בעל החפץ מצא חפץ זה בבית הקברות דמיד שהגביהו נפטר השואל מתשלומי' והוי השבה, ודפח"ח: ואולם עדיין יש לפקפק דכי היכי דאם מוצא אבידת עצמו צריך שיפסיד מעותיו מבלי לטמאו, ה"ה בזה החפץ שהשאיל לחבירו כשמוצא אותו הדין נותן שיאמר אין רצוני ליטמא וליקח החפץ בענין שהמניעה מצדו ולפטור את השואל מתשלומי' מ"מ אפשר להא צריך קרא שאין מהצורך לפטור את השואל מתשלומי' כי יוכל לומר שאינו מקבל בתורת חזרה, ואעפ"כ אינו מטמא כי רשאי להתעלם. אמנם לדידי נראה בפשוטו יותר דמשכחת לה בראובן שהפקיד חפץ אצל שמעון על משך שנה ונאבד החפץ משמעון באונס באופן שפטור מלשלם, ותוך השנה מצא שמעון החפץ דבזה במה שנוטל שמעון החפץ תיכף כשבא החפץ לידו מקיים מצות השבה, כיון דהוא שומר הבעלי' וידו כיד הבעלי' ולא כלתה שמירתו. ואף לפי האיבעי' דהש"ס ב"ק (דף קח ע"ב) בנגנב' באונס והחזירו הגנב לבית שומר ומת' בפשיעה אם השומר פטור מטעם דכלתה שמירתו היינו דאין עליו עוד חיוב שמירה, אבל בודאי אם רצונו לקבל עליו שמירה ניחא לי' להבעלי' בזה כיון דלא מעל ולא פשע בשמירה, א"כ במה דמגבי' החפץ של ראובן בתורת שומר אבידה מתקיים בזה השבה והוי בעידנא כנלענ"ד נכון בעזה"י

תד"ה הא אין עשה וכו' וכן לקמן גבי אביו אומר לו היטמא וכו', מבואר דהתוס' ס"ל דפירכת הש"ס לקמן על אומר אביו היטמא ולא על אומר לו אביו אל תחזיר אבידה כפירש"י לקמן, ואולי מטעם דעל אבידה ליכ' קושי' דשפיר הי' ס"ד דישמע לו לדחות ממון מקמי איסורא דמצות כ"א, וכן מצאתי בשיט' מקובצ' שהקשו הראשוני' כן על פירש"י דלקמן, ואול' לפי מה שפירשנו דקאי על אמר לו אביו היטמא, יש להקשות לכאורה לפמ"ש תוס' סוף חולין בשם ריב"א דהיכא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מכל מקום אם עבר ועשה עכ"פ נדחה הלאו, ולא קאי עלה, א"כ מאי פריך דאי לאו קרא היה ס"ד דאם שמע לאביו וטימא את עצמו דלא לקי דעכ"פ הלאו דטומאה נדחה מכח עשה משום הכי כתב קרא דאני ה' כולכם חייבים דבזה ליכא כלל מצות עשה דכ"א וממילא לקי על הטומאה, ולפי פירש"י דקאי על אביד' ניחא דבלא"ה לא לקי אלאו דלא תוכל להתעלם דהוי לאו שאין בו מעשה (ועדיין אינו מיושב כל צרכו דמאי פריך דלמא הברייתא ס"ל כר"י דלאו שא"ב מעשה לוקה והרי קרא דאני ה' בודאי לא מיותר דאצטריך עכ"פ לענין אמר לו אביו