דרוש וחידוש ב קכח

דישראל סכרי. אע"כ דקאי לאוקימתא ב'. וממילא לכ"ע לא תלינן בנכרי רק יניח. וא"כ הא דקיי"ל כרשב"א בר"נ היינו משום יאוש לחוד דאף דהמוצא לא יתלה בנכרי מ"מ מייאשי דסובר דהנכרי ימצאנו. ומש"ה הוצרכו לומר דישראל כרו ומוכרח דקאי באוקימתא דיניח ומדוקדקים דברי רש"י. ולפ"ז מוכח דרש"י ס"ל כפי דרך הא' שכתבנו בכוונת תוס' בתירוצם לחלק בין היכא דיניח דליכא יאוש. ובין היכא דזוכה לעצמו דהוי יאוש. דאל"כ דליכא הפרש ע"כ עדיין כמו דיקשה לאוקימתא קמייתא דבטמון. דדלמא ס"ל דהוי יאוש דהמוצא יתלה בר"נ. והיינו בצירוף דימצא נכרי וכנ"ל. זהו קשה גם לאוקימתא ב' דדלמא אנן קיי"ל דבר"נ הוי יאוש מכח צירוף דימצא נכרי. וגם אם ימצא ישראל לא יכריז אלא יניח. משא"כ בישראל סכרי דהמוצא יהיה חייב להכריז ליכא יאוש. אע"כ דס"ל לרש"י כדרך הא' הנ"ל. והכי מוכח ג"כ לפי שיטת הראשונים דיתבי בה נכרים היינו מיעוט נכרים דלא כמאן דמפרש דהם שומרים מחפשים יותר. והרי ע"כ מדמוקמי' רק כרשב"א היינו דהך סברא דהשומרים ימצאו לא עדיפא מר"נ. א"כ מוכח דאף לפי הצד דרשב"א ס"ל רק בר"נ מ"מ הוי יאוש משום זה לחוד. ודלא משום צירוף תרווייהו. דהא ביתבי נכרים אם ישראל ימצא הא מחוייב להכריז כיון דלענין הנפילה הוי רוב ישראל

וביותר נראה דגם רש"י סובר כפי דרך הב' הנ"ל. והיינו דוקא לאוקימתא קמייתא דבטמון דפלוגתא יהיה בב' דברים הא' בר"י לענין יאוש. והב' בר"נ לענין תלי' בנכרי. בזה שפיר קשה די"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ לענין סברת תלי' לחוד'. אבל לא מדין יאוש כלל. דאף דהמוצא יתלה בנכרי. מ"מ ליכא יאוש אף בצירוף החשש שימצא נכרי וכנ"ל. ואם כן בישראל סכרי לחוד סגי כיון דליכא למתלי' בנכרי. אע"כ דקאי ללישנא ב'. ואהך לישנא הוי רק חד פלוגתא לענין יאוש. מש"ה למאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ. היינו דבר"נ קיי"ל לענין סברת יאוש. וכמו דסברת רשב"א דר"נ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי לחוד. בלא צירוף דסברא דמוצא לא יכריז. דהא לדידי' אף בר"י הוי יאוש מכ"ש דבר"נ הוי יאוש משום הך לחוד שימצא א' מר"נ. וא"כ אף דאנן קיי"ל דבר"י לא הוי יאוש וכנ"ל. מ"מ בר"נ דקיי"ל כוותי' דרשב"א לענין יאוש לגמרי קיי"ל כוותי' דאפילו היכא דהמוצא לא יתלה בנכרי. מ"מ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי. ומש"ה אצטריך לישראל כרי לה. והוא נכון בעה"י

ובדרך פלפול אמרתי הא דבאמת נקט הגמרא ישראל כרי לה והיינו ללישנא בתרא הנ"ל. ולא נקט ללישנא קמא ובישראל סכרי לחוד סגי והיינו כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יהודה ולדידיה מוכח דס"ל כלישנא בתרא למה דאמרי' בסמוך רב יהודה הוי אזיל בתרא דמר שמואל וכו' שהקשה למר שמואל תרתי וכו'. ולכאורה קשה מה סתירה בזה הא י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ דתלינן בנכרי מש"ה אמר תחילה הרי אלו שלו. אבל מ"מ לענין יאוש לא קיי"ל כוותי' דאף דהמוצא תולה בנכרי מ"מ לא הוי יאוש וכנ"ל. מש"ה בבא ישראל ונתן סי' חייב להחזיר לו. וצ"ל דר"י ס"ל כלשון הב' הנ"ל וממילא גם לרשב"א ס"ל דלא מצינו דתולין בנכרי ורק בענין יאוש פליגי. א"כ במה דפסק תחילה הרי אלו שלו. ע"כ משום יאוש הוא. מש"ה שפיר פריך לי' תרתי. כיון דהוי יאוש מה מהני נתן בה סי', וא"כ מוכח דר"י ס"ל כלישנא ב', וק"ל

תד"ה לבתר תריסר ירחי שתא. דהאובד אינו מתייאש וכו' נראה כוונת דבריהם לחלק בין האי דלעיל גבי כופר' בי מעצרתא כיון דקדחו ביה חלפא דהוי יאוש, ובין הכא דלאחר תריסר ירחי שתא לא הוי יאוש, דהחילוק דדוקא בדבר שדרך חתייאשי דקדחו בי' חלפא. א"כ המוצא יכיר שזמן מרובה נאבד. בזה הבעלים מתייאשים וסוברים שהמוצא לא יכריז דהא יראה דמזמן מרובה נאבד. ואף דלפי הדין צריך להכריז כמו דהכא במוצא ויודע דנאבד זה תריסר ירחי. מ"מ הבעלים סוברים דהמוצא כשרואה ויודע שזמן מרובה נאבד תולה דמתייאשו הבעלים, ולא יכריז. אבל באבידה דעלמא דאין ניכר בין חדש לישן לא מתייאשו הבעלים דמה שעבר זמן רב ולא הוכרז. אולי מקרוב מצאן המוצא ויסבור דמקרוב נאבדו ויכריז כך ביאור דברי תוס': אבל לא אדע דמי הכניסם לזה דהבעלים סוברים דהמוצא יטעה בדין ויסבור דמהני יאוש. הא בפשוטו י"ל דדוקא לעיל בכופרא דמיירי בהנוח דמסתמא נזכרו הבעלים בזמן קרוב להנחתן וכבר בקשו ולא מצאו כמ"ש תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א) ד"ה בכותל חדש וא"כ כשעבר זמן רב משעה שבקשו ולא מצאו סוברים דודאי מאז שבקשו ולא מצאו כבר לקחם אחר. א"כ מדעבר זה זמן רב שלא החזיר בודאי אין דעתו להחזיר או שמצאן נכרי. אבל בדרך אבידה שלא בהנוח י"ל דגם בקדמו ביה חלפא לא מהני דלעולם חוששים הבעלים דעדיין לא נמצא מש"ה לא הוכרז. וכשמצאן יכריז. וצ"ע

גמרא תרתי. לכאורה יש לדקדק דא"כ אמאי שאל לו בא ישראל ונתן בו סי' מה. כיון דכבר אמר לו הרי אלו שלו ממילא אפילו נתן בו סי' לא מהני. וכן הקשה לו בעצמו תרתי. ונלענ"ד לפמ"ש לעיל בתחילת פרקין דמתניתין דמעות מפוזרות הרי אלו שלו לא מוכח דסברת דאדם עשוי למשמש הוי ודאי. דיש לומר דמכח הסברא דמרגיש וידע אתרע חזקת מר"ק ממילא הוא שלו מספק. ורק מברייתא דהמוצא מעות בבה"כ דכיון דיש בו סימן ויבוררו הבעלים ואפשר שיטענו הבעלים ברי דלא ידעו דנפל. מש"ה מוכח דהוי כמו ודאי עשוי למשמש, וגם כתבנו לעיל דללישנא ב' דיניח ליכא קושי' כלל מברייתא, די"ל דמיירי בל"י דמישראל נפל, רק בלא טעמא דיאוש הי' מדין דיניח דלהך לישנא דגם לרשב"א לא תלינן בר"נ להיות שלו. מש"ה הוצרך לטעמא דיאוש, ממילא ליכא קושי' הא ל"י, דהוי ס"ס. ס' נכרי. ס ידע, כמ"ש לעיל בארוכה וכיון שכן י"ל דמש"ה שפיר שאל לו בא ישראל ונתן בו סימן והיינו די"ל דאדם עשוי למשמש אינו ברור כ"כ לודאי. ומגרע רק לחזקת מר"ק. ומה דפסק מתחילה הרי אלו שלו. אף ביש בו סי'. ואפשר שיטענו הבעלי' ברי. מ"מ מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס. ס' נכרי' וס' ידע דנפל ול"ש ביה דיניח משום דאיכא לברורי. הא לא יבוררו לעולם ב' הספיקות. דאף אם יטענו ברי מ"ח ליכא שם בירור עליו. דבזה אף דברי ושמא ברי עדיף. כיון, דלא הוי מוחזק גמור רק משום חזקה דהשתא. אבל מ"מ כיון דליכא ברי גמור רשאי להחזיק לעצמו מכח ס"ס. וא"כ כל שבא ונתן בו סי' ואמר ברי דל"י דנפל. י"ל דחייב להחזיר. ולא השיב לו החילוק בין טען ברי דל"י דנפל, ובין דלא טען. משמע דבכל ענין חייב להחזיר. ולזה הקשה לו תרתי דכל כמה דלא טען דל"י אמאי חייב להחזיר, דהא עכ"פ מכח עשוי למשמש ליכא חזקת מר"ק. גם י"ל דשאלת ר"י הי' ג"כ בלא טען דל"י. היינו אף דליכא חזקת מר"ק. מ"מ י"ל דהלכתא כסומכוס דאף במוחזק יחלוקו, אבל אחר שהשיב דיחזיר היינו דצריך להחזיר כולו שפיר הקשה לו תרתי כיון דעכ"פ ליכא חזקת מר"ק מה"ת דיחזיר לו כולה עכ"פ בחולקין סגי. וק"ל וע' היטב כי נכון הוא בעזה"י

דף כ"ה גמרא ורמינהו מצא דבר שא"ב סי'. נראה הא דנקט הש"ס, תנינא להא דתנו רבנן, ולא פריך בל"ז אמתני' דהדיוק דהכלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. די"ל דודאי אף דלפניו פירות תולי' הפירות בכלים, והטעם דהא"ש היינו משום דהבעלים מתייאשים דחוששים דהפירות נפלו מהכלי וסוברים אולי נפלו ויגלגלו מרחוק או שיתגלגלו מאחורי הכלי שלא יהא מהדר אפי' דכלי לגבייהו ואזי לא יתגלה המציאה בכלי, והא דבתוכם פירות חייב להכריז אף דהוי יאוש, י"ל כיון דהכלי נשאר בחזקת הבעלים דהא מהכלי לא מייאשו ושוב הוי פירות כמונחים בחצירו דל"מ יאוש לשיטת הרמב"ן וסייעתו אף דהכלי הוי חצר שאינו משתמר לענין קנין, מ"מ י"ל לענין זה מהני דלא יצא מרשות בעלים ע"י היאוש, וא"כ י"ל דהברייתא מיירי בדברים שאינם חשובים דהוי יאוש של"מ, ולזה הקשה תנינא להא דת"ר דמבואר בברייתא דמקצת פירות בכלי גם מה שבחוץ הוי לבעלים, ובזה אם איתא דהבעלים מתייאשים אלא דהפירות בכלי משום דלא מהני יאוש כיון דהם בחצירו, מ"מ באותן מקצת דבחוץ לכ"ע מהני יאוש.