דרוש וחידוש ב יא

י"ל דהכי פרכי' אם יהיה הדין דל"י ממילא ישאר השטר ביד הלוקח, ואפשר שבמשך הזמן ימצא ראיה להלוקח שהשובר הזה פסול וגובה בשטר שבידו, אבל אם נחזור השובר לבעל, ילך הבעל בשובר שבידו ויוציא השטר כתובה מיד הלוקח, דהלקוחות לא יאמרו אייתי ראיה דסברי קמו רבנן למלתא, ואם אח"כ ימצא ראיה שהשובר פסול במה יגבה כיון דאין שטר כתובה בידם, וזהו במקום שכותבי' דאין גובי' בלא כתובה, ומרווחנא טובא בזה, מה דמקשי' על שנוי' דאביי שט"כ יוצא מת"י דניחוש שהקנה בקנין אג"ק והיינו כיון דכתוב' בידה ויכול לחזור לו ממילא אין הפרש בין נחזיר לו השובר או יהיה מונח כיון דכתוב' אינו ביד הלוקח דעיקר החשש רק שיוציא הכתוב' מיד הלוקח, וא"כ ממילא מיושב קושי' תוס' דאם מכרה ביום שנכתב, ממילא אם יהיה השובר ביד הבעל לא יהיה בכחו להוציא הכתובה מיד הלוקח כיון דשניהם ביום א', ואפשר בלא שיטת הרי"ף י"ל לפירכת הש"ס דסתמא קתני אף לענין תוס' כתוב' דליכא תנאי ב"ד וכסוגי' הנ"ל. גם בלא"ה אני מסופק די"ל דגם בעיקר כתובה אם מכרה, לגבי הלוקח לא הוי תנאי ב"ד והוי רק בע"ח דעלמא דא"י לגבות בלא שטר, ואף דבא מכחה ולדידה הוי תנב"ד, הרי חזינן דבדידי' גופא דעת המרדכי דאם נשאת לאחר אינה גובה בלא כתובה כמו שכתב בהגהת ש"ע אה"ע (סי' ק') ולגבי הלוקח ל"ש לחלק, דעד שתנשא יהי' לו דין תנב"ד, ואח"כ לא מסתבר יותר דפקע כח מעב"ד ממנו מיד, ועדיין בזה צריך חיפוש ובדיקה בתלמוד, עכ"פ לשיטת הרי"ף מרווח היטב בעזה"י, הנ"י הקשה בשם הר"ן בסוגיין, דאמאי במתנת בריא אמר תנו אין נותנין הא הדין דאין כותבי' ולאקרי וכתב ל"ח, ביאור הדברים תמצא בשטה מקובצת דס"ל להר"ן כיון דנקט בכל הסוגיא דהקנאה בטעם דחיישי' לקנוניא נשמע דס"ל דלא כרב אסי, ול"ח לאקרי וכ', והמציא הר"ן בזה חידוש דין דמתנה כותבים דלא שכיח שיחזור ויתן לאחר: ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהא בברייתא קתני איזה מתנת בריא כו' שנכתב מהיום ולא"מ והיינו אם לא אחזור, וא"כ מנ"ל דהפירוש דבמתנה דעלמא אפי' אומר תנו א"נ אימא בהיפוך דבעלמא גם בלא אמר נותנים דל"ח לנמלך כיון דא"כ, ורק במהיום אם לא אחזור דהדין דכותבי' בזה חיישי' לנמלך

מתני' תכריך של שטרות. הפ"י וקצות החושן כוונו לדבר א', דהא דמהני סי' דהוי ריעותא דנפילה דסמך על הסי' וא"ח לשמרו ולא הוי נפילה ריעותא כלל, ובקצות החושן הוסיף לבאר דבזה ניחא הא דבעי כרוכים דוקא ולא מהני סי', דמנין בלא כרוכים לשיטת החכ"צ דלא מהני יאוש בחוב, והיינו דבליכא כרוכי' לא הי' אפשר לו לסמוך אסי' וקיימא ריעותא דנפילה עיי"ש, ועדיין צריך לבאר לשמואל דל"ח לפרעון, א"כ ע"י הסי' דמנין ידעי' דמן המלוה נפל וכבר הלוה לו, וממילא ליכא חשש, דלשמא לא לוה עד תשרי ל"ח, כמ"ש תוס' ובפרט לאביי. וצ"ל דמיירי ג"כ באין חייב מודה דטוען מזוייף כמו מתני' דמצא שט"ח, ולז"א מספיק בירור הסי' דגם אי זייף יודע הסי', ורק בכרוכי' כיון דיכול לסמוך על כרוכי' וא"ח לשמרו ליכא ריעותא דנפילה ל"ח לדומ' וזייף ומהני קיום כמו בשטרא דעלמא, אבל בלא כרוכי' ל"מ סימן דמנין, דמדלא חשש לשמרו דשמא לא ימציאם ביחד, ויהי' החשש דלא לוה כלל, ולגמרי חיישי' לזיוף. ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בסוגיא דשטרא הקנא' דשמואל בא"ח מודה וטוען מזוייף, מוכח דל"מ קיום במקום ריעותא דנפילה, א"כ במצא שטר הקנאה ניחוש למזויף, והמציאו החילוק בין טוען מזוייף בין דלא טען ואינו בפנינו, ולפי הנ"ל ניחא דוקא בשטר דעלמא חיישי' לזיוף דהוי ריעותא דנפילה, דהא בלא חששא דזיוף היה צריך לשמרו דשמא יטעון הלוה לא לויתי לגמרי, משא"כ בשטרי הקנאה דכל מי שמוצא השטר יודע דהוא של המלוה, דהא ליכא חששא דלא לוה, ולפרעון ג"כ ל"ח, מש"ה לא נזהר ול"ח למזוייף, ודמי ממש ליש בו סי'. ובעיקר קושי' תוס' הנ"ל הי' נ"ל לתרץ דודאי חשש דזיוף הוא רחוק מאוד, ואי איכא לתלות ריעותא דנפילה בדבר אחר תלינן, וא"כ בשלמא בשטר דעלמא דהלוה טוען מזוייף מש"ה ל"י, דאם נידון דמדלא טען הלוה לא לויתי לגמרי אנן לא טענינן ליה, א"כ אנו דנין דלוה, וממילא אין לתלות טעמא דנפילה משום דבר אחר, מש"ה ל"א דטענתו אמת דמזוייף, ואם באת לומר דלא הוי מזויף, ולתלות הנפילה דעדיין לא לוה, ממילא הדין דל"י, עכ"פ בין כך וב"כ ל"י, משא"כ בהקנאה דתליא ריעותא דנפילה דעדיין לא לוה, והלוה א"ח לשמרו ומה"ת להמציא חשש זיוף, דתליא יותר דלא לוה ומהדרינן למלוה מחמת הקנאה. ובאמת לפ"מ דנקטו לעיל הקושי' גם במעב"ד דיחזור ליתא לדברינו, דהא גם בהיפוך יש לתלות דלא לוה, אבל לפ"מ דתירצו בכתובות חד תי' דהנפק עדיף דמסתמא הב"ד דקדקו היטב, ולזה ל"ח דדמה וזייף גם חתימת ב"ד שפיר א"ל כדברי'

פ"ב דף כא תד"ה אלו מציאות שלו, וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ א"י היכן נפלו. לכאורה אמאי נקטו קושייתם בדרך סברא דעל הספק מתייאש, דבזה יש לפקפק דאימא מס' אינו מתייאש דסובר דלמא דרך רה"י נתלו ויהי' לו סימן (והא דסימן העשוי לדרוס אינו סימן ומתייאש מספק, דשמא נדרס הסי', י"ל דמצוי יותר שיהא נדרס, וגם אולי הכא בספק אם נפלו ברה"י י"ל כיון דהוי ב' ספיקות, דשמא נפלו ברה"י, ואף אם ברה"ר שמא לא יהא נדרס. אמנם בזה יש לפקפק דלא הוי ב' ספיקות כיון דהדין דהמוצא ברה"ר אף במוצא הסי' קיים בו מ"מ הוא שלו משום דהבעלים מייאשי' דחששו שמא יהא נדרס, א"כ ממילא הוי רק ס' א' דשמא נפלו ברה"ר ובזה אף אם לא נדרס הסי' מכל מקום יחזיק המוצא לעצמו) ועדיפא הוה ליה להקשות בדרך ממנ"פ אם אינו מתייאש מספק גם ברה"ר אמאי הוא שלו, הא הבעלים לא נתייאשו דחוששי' שמא נפל לרה"י, ואם מתייאשו מספק ברה"י אמאי חייב להכריז הא נתייאשו שמא נפלו ברה"ר. ואפשר לומר משום די"ל דרבה ס"ל בהא כרבא דישל"מ הוי יאוש, מש"ה ברה"ר הוא שלו, דאף דהבעלים חוששים שמא ברה"י נפלו מ"מ כיון דבאמת נפל ברה"ר אמרי' אלו ידעו הבעלים דנפל ברה"ר הוי מייאשו ממילא הוי יאוש, מש"ה הוצרכו להקשות רק מסברא. אולם י"ל לפ"ז עדיין אין מקום לקושייתם דהא י"ל דלרבא כל הנך דמתני' מחזקי' בכלל שלא מדעת, ולא מוכרחים לסברא דאיידי דחשיבי או יקירי מידע ידעי, וא"כ י"ל דמש"ה ברה"י חייב להכריז. דאף אם יודע דנפל ולא ידע להיכן נפל ומייאש דשמא נפלו לרה"ר, מ"מ אנן חיישי' דשמא לא ידע דנפל, (ובזה לא ידע) ואנו באים לדון היאוש מכח דאלו ידעו דנפל. ובזה כיון דבאמת דברה"י אלו הי' ידוע לו כל ענין הנפילה שנפל ברה"י לא היה מייאש מכח אלו ידע שנפל ולא ידע ברה"י נפל אז מייאשו, א"כ ס"ל דאין אנו דנין ידיעה לחצאין כיון דהשתא לא ידע כלל דנפל, וגם אלו ידע האמת שנפל וגם ידע שנפל ברה"י לא הוי מייאשו, בכה"ג לא הוי יאוש וע':

ובעיקר דבריהם שהניחו יסוד דלרבה מיירי כריכות אף בדרך נפילה, וע"ז הקשה דברה"י הוי יאוש דא"י להיכן נפל ותירצו מ"מ ידוע לו אם נפל ברה"ר כו'. יש לע' דמנ"ל לעשות יסוד ולבנות עליו דייק, דדלמא באמת גם לרבה מיירי כריכות בדרך הנוח דוקא כמו לרבא, ודלמא באמת בדרך נפילה גם ברה"י הוא שלו דמייאשו כיון דא"י להיכן נפל בודאי. אי היה הסברא נותנת דספק לא מייאשו, היה מקום להקשות דאמאי ברה"ר שלו הא לא מייאשו דחוששים שמא ברה"י נפל, ובזה לא היה אפשר לתרץ דבאמת דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, וכריכות ברה"ר מיירי רק בהניח, דא"כ מאי פריך מככרות של בעה"ב, הא ככרות דאיירי דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, והיינו מוכרחים לסברתם דמ"מ ידוע סתמא אם נפל ברה"ר או ברה"י. אבל לפ"מ דנקטו תוס' לסברא פשוטה דעל הספק מייאשו, לא ידעתי הכרח לתירוצם לדינא. ואולי מכאן יש ראיה דלא כמהרש"א שהעלה דתוס' ס"ל דלא כהרא"ש, וס"ל דלתוס' דרה"י אינו משתמר כלל, אלא דתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דרה"י משתמר קצת, ומה דכתבו בין בדרך הנוח, היינו בדין דברה"ר הוא שלו משכחת גם בהניח, וא"כ שפיר הוכיחו שיטתם ממה דאמרי' בסוגיא ככרות של בעה"ב חייב להכריז בין ברה"י ובין ברה"ר, דמשמע דעיקר הקושיא רק ברה"ר אבל ברה"י ניחא, ובזה יקשה דברה"ר דמיירי ע"כ בדרך נפילה, דאי בהנוח אמאי באין בו סי' הוא שלו, אלא ודאי מיירי בנפילה, ובנפילה מתייאשו גם ברה"י, דחושש דנפלו ברה"ר ונדרס, וע"כ בזה ידוע לו דנפל ברה"י, משא"כ לשיטת המהרש"א אין זה ראיה די"ל דמרה"י ליכא קושיא דדלמא מיירי בהניח

ע"ב גמרא הא י"ל דנפל מיני' וכו'. במהרש"א הקשה דדלמא