דרוש וחידוש ב קז

דף קיב תד"ה קטנים. וליכא לאוקמי כגון שהניח להם אביהם נכסים כו'. ולענ"ד הי' נראה ליישב כיון דר"פ הוא המשיב ה"ק הניח לפניהם וכו'. ומסתמא גם הוא בעל אתקפתא כמ"ש בכללי הפוסקים. ור"פ דאזיל לשיטתי' בערכין (דף כ"א) דלעולם אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דפריעת בע"ח מצוה וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. וא"כ שפיר י"ל דבגדולים אפשר לאוקמי בהניח אחריות נכסי' חייבים לשלם חוב אביהם. אבל בקטנים שפיר קשה דמטעם אכילתם אזוקי מזיק ומטעם חוב אביהם הא אין נזקקין. וק"ל: ומתוך הסוגיא קשה לי מאוד לשיטת הרשב"א והר"ח הובא בהר"ן פ"י דכתובות דכופין ליתומים גדולים לשלם מטלטלי שירשו מאביהם והא דמטלטלי' דיתמי לא משתעבדי היינו בקטנים. וכ"ה במרדכי ובהגהת אשר"י פ' הכותב. וכיון שכן קשה מסוגיין דפריך ממתני' נימא תהוי תיובתא דר"ח. ומשני כי תני' ההיא לאחר יאוש כו' וק"ל מ"מ אף בלא הניח אחריות נכסים רק מטלטלי' נכפיי' ליתומים לשלם חוב אביהם. ואם מיירי בקטנים א"כ גם לר"ח לא פריך מידי דהא קטנים שהזיקו פטורים. וצע"ג

בבא בתרא

דף לה ע"ב תד"ה אי לפירות אחתי' וכו' ע"ש, לענ"ד יש ליישב ב' קושייתם. והיינו דבאמת לרבנן דחזקה מדין לתקנו תקנה כ"ע דנאמן המחזיק וליכא תקנה להבעלי' היכא דלפירות אחתי'. אבל לר"י דהחזקה מכח שור המועד כיון דלא ממח' ג"פ. מה"ת נימא דלפירות אחתי' אינו נאמן הא ל"ש דהו"ל למחות שלא יסברו ששלו הוא דהא ענין מחא' ל"ש אלא בגזלנא

ולפ"ז י"ל דר"א לשיטתי' דסבר לקמן (דף לו ע"ב) דניר הוי חזקה וממילא ס"ל דלא בעי מיום ליום עיי"ש בסוגי'. ושפיר קאמר דלפירות אחתי' מאי הו"ל למעבד ומה"ת יפסדוה להבעלים כיון דאינו מכח תיקון הלוקחים. ומשני ליה דמ"מ הו"ל למחות דמחא' כה"ג הוי ג"כ לישנא דמחאה. ולזה אמר תדע היינו דמ"מ עכ"פ מודית דלרבנן דמטעם תקנתא דמזדהר בודאי א"נ לפירות הורדתיך. ויקשה לרבנן ממשכנתא דסורא. אע"כ מוכח הסברא דמחא' כזה הוי ג"כ לישנא דמחא'. א"כ ממילא גם לר"י כן

דף פד ע"ב רשב"ם ד"ה מימרא בעי. בתמי' הא אפי' ברשות מוכר קני לו כליו של לוקח. ונ"ל ליישב מה שמקשים העולם. דהא הגמרא (דף פו ע"א) משני שם דרב ושמואל איירי באמר לי' זיל קני. והא זה האיבעי' כליו דלוקח ברשות מוכר. ועוד צריכים לדקדק מה בעי הגמרא אם קבל' מיניה או לא, הא בודאי קבל' מיני' משום קושית רב אסי מדד לתוך קופתו מימרא בעי. ועוד בל"ז הו"ל להקשות מכח מתני' מדד ולא משך לא קנה, מאי לאו בסמטא. ועוד מאי בעי בזה דמקשה עוד פעם ממתני'. ורוצה להוכיח דר' יוחנן איירי בסמטא הא בלא"ה מוכח, מבר ה"נ מסתברא. ועוד צריכי' לבאר פי' רשב"ם דפי' על ת"ש ממתני'. קושי' לרב אסי ומשום הכי לא קבלה. דאמאי משני בלישנא. הו"ל לפרש. וש"מ נמי דלא קבלה ועוד באיזה סברא קמיפלגי ר"ז ור"א, וי"ל חדא בירך חברתה, דהנה מוכרח דע"כ דר"א ל"ל דרב פפא. אלא סברי דר"י איירי אפילו ברשות הרבים ממש. דאלת"ה הו"ל לאשמעינן רבותא טפי. אפילו מדד קנה בסמטא. אלא ודאי איירי אליבא דר"א ברשות הרבים ממש וזהו רבותא טפי ע"ש. אך קשה לי על פי' רשב"ם דא"כ דאפי' ברשות הרבים קנה כליו של לוקח מכש"כ ברשות מוכר כמ"ש תוס' ד"ה כליו של לוקח וכו', וא"כ צריכים לומר דלדידי' באמת ליכא איבעי' כלל, והאיבעי' הוא אליבא דר"ז, וא"כ קושי' מהוכחת תוס' דע"כ צ"ל דר"י גופא הי' מסופק בכליו דלוקח ברשות מוכר, מדמשני ר"י אהא דתנן זרקו לתוך חיקה. מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה, ובזה מוכח דהוא עצמו מסופק הי'. וי"ל דתוס' גיטין (דף ע"ח) משני תירוץ אחר על האי קושי' משום דלרחקנה קאתי ל"ק. אבל בעלמא יכול לומר דפשיטא ליה דקני כליו של לוקח ברשות מוכר. ועפ"ז נוכל לומר בהאי סברא דקמיפלגי ר"ז ור"א, והשתא שפיר קאמר מדד לתוך קופתו. מימרא בעי דאפילו ברשות מוכר קנה כליו של לוקח משום דמשמע לי' דר"י איירי אפילו ברה"ר ממש כדמשמע בפשוטא. ומכש"כ בכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה. והא דמשני ר"י מקום קלתה קנוי לה. היינו משום דלרחוקה קאתי, וזהו כוונת הרשב"ם דאפילו ברשות מוכר קנה משום דלדידי' לא איירי באמר לי' זיל קני. אבל לר"ז הי' לפניו נמי אידך דר"י דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות. יש לו רשות קנה, אבל ברה"ר לא קנה. וא"כ מוכח נמי מהך דר"י דגיטין דמשני מקום קלתה קנוי לה. דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. משום דלדידי' לא מוכח הך סברא כיון דלרחוקה קאתי, וכיון דרה"ר לא קנה. יכול לומר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ לדידי' ל"ק כלל מימרא בעי. דיכול לומר דקושית העולם לפני תירוץ דרב ושמואל איירי באומר זיל קני, וא"כ שפיר בעי קבלה מיני' או לא. משום דלדידי' לא מתחיל קושית ר"א מימרא בעי, והא נמי שפיר דפריך עוד ממתני' לר"א משום מכח הנ"מ לא קשה כלל לר"א משום די"ל הא דאמר ר"י מדד והניח על גבי סמטא לא קנה. איירי בכליו של מוכר ולא הניח על גבי סימטא. והא דאר"י קנוי מיירי בהניח על גבי סימטא. אבל ממתני' פריך שפיר. ועפ"ז יהי' מתורץ קושית תוס', וא"ת דילמא בכליו של מוכר איירי. דהנה ע' בת"ח שכ' על קושית תוס' אך סיפא דקתני ואם הי' פיקח שוכר את:

מקומו איירי נמי בכליו של מוכר. וא"כ הי' יכול לפשוט האיבעי' דכליו של מוכר כרשות לוקח קנה. וא"כ ממילא איפשוט נמי דכליו של לוקח קנה ברשות מוכר דזה בזה תלי' כמו שכ' הר"י ז"ל דכיון דחזינן דרשות הוא עיקר, וע"ש בתירוצו שכ' דסיפא היא מלתא באנפי נפשי' ולא איירי בכליו של מוכר. וזה אין לו הבנה דהא מקשה מסיפא ואי ברשות הרבים ממאן אגר. משום דס"ל דסיפא הוי ודאי דומי' דרישא רק י"ל דאין זה קושיא. די"ל דלמא לר"א באמת הא ליכא איבעי' כלל דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. והאיבעי' הוא אליבא דר"ז. אבל לפי דברינו הנ"ל הוי שפיר משום כיון דפריך דאי מדד לתוך קופתו מימרא בעי הא אפילו גם ברשות מוכר קנה. וא"כ ממילא מוכרח נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. וא"כ לא יוכל לשנוי' בכליו של מוכר איירי. א"כ דסיפא דקתני ואם היה פיקח איירי נמי בכליו של מוכר וש"מ. וזהו כיון המקשן שהמתין עד השתא ליפרוך ממתני' משום בל"ז היה יכול לומר דאיירי בכליו של מוכר. ובאמת ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. אבל השתא מכח תשובתו מימרא בעי. מקשה שפיר. ובזה צדקו דברי הרשב"ם ומש"ה לא קבלה, פי' דקשה לר"א ממתני'. וצ"ל כנ"ל דאיירי בכליו של מוכר. דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. וא"כ שמעי' מיני' דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. או דלדידי' נמי הוא ספק. ומש"ה לא קבלה. ממילא כיון דסלקה מיני' קושית ר"א מימרא בעי. משום הא דאמר רב ושמואל אפילו רשות מוכר קנה איירי באומר זיל קני'. וע'

הרי"ף בסוף מסכתא כתב אהא דר"ה דש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני. דמיירי במע"פ והקשה עלי' המאור הא מע"פ אינו טורף מלקוחות. ולכאורה לק"מ למ"ש הר"י מיגש בפ' י"נ (דף קלג) דא"ר שם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונית מהם. מתנת שכ"מ דרבנן מכ"ש. וכ' הר"י מיגש דמיניה יש ללמוד דמע"פ גובה ממתנת שכ"מ דמתנת שכ"מ הוי רק כמו ירושה. וכן מבואר דעת תוס' בפ' נערה. וא"כ ה"נ בשכ"מ שהקדיש הוי כמו מתנת שכ"מ. דהקדש הוא כמו מתנה. וכמו שמבואר בתוס' בסוגיין. ומש"ה מע"פ גובה. וצ"ל דקושית הרז"ה ע"כ ר"ה מיירי בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו. היינו שבשעת הקדש הוי בריא רק שהוא שכ"מ כשאמר מנה לפלוני בידי, וכן הוכיח התוס' מדמסקנא בפ' י"נ באיבעי' דלא איפשטא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא ע"ש. ולא פשטי' מדר"ה דאינו חוזר מדלא קאמר דנאמן במגו, אע"כ דר"ה מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא. וא"כ שפיר הקשה המאור על הרי"ף. אמנם י"ל דהרי"ף מיירי כפי המסקנא. דאיבעי' לא איפשטא אם עמד חוזר או לא והדין מספיקא לא הדר וכדעת הרא"ש שם דא"י לבטל הדיבור מספיקא. וא"כ לדינא לא הוי מגו ושפיר מיירי ר"ה שהקדיש כשהוא ש"מ. דהש"ס לא רצה לפשוט האיבעי' דהיה אפשר לומר שהקדיש כשהוא בריא