דרוש וחידוש א פו

שם תד"ה הכ"מ כו' ובקונ' פירש דאמתני' קאי כו' ותימא מנ"ל דמפקא מני'. משמע דלפירושם דלאפוקי קאי על ר"ח ניחא דבאמת מתני' לא מפקא דרנב"י, ותמוה לי הא להדיא אמרינן (דף לה ע"ב) אי רנב"י קשיא אחותו, אח"ז ראיתי דתמה כן בתוס' ישינים. ונראה במה דכ' התוס' ישינים ליישב קושי' התוס' דבהדיא איתא בתוספתא וכן היה רנב"ה פוטר באחותו מקנס, ולזה נראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה דלקמן אמרינן סתם אי רנב"י קשיא אחותו י"ל דהיינו מכח הסיפא דתוספתא הנ"ל דרנב"ה פיטר באחותו אבל הכא דאמרינן לאפוקי מדרנב"ה דתניא רנב"ה היה עושה את יה"כ כשבת בזה קשה להו דהא מזה אין ראיי' דדלמא הכא גלי קרא דנערה נערה, והו"ל לאתויי הסיפא ולומר ולאפוקי מדרנב"ה דתניא רנב"ה פוטר באחותו, (אב"ה עיין להלן מ"ש אבא מארי זצוק"ל על רש"י שבעמוד ב' ד"ה ואי דלא מצי)

שם בתוס' וחד לחייבי כריתות, במהרש"ל הקשה אימא חד לעשה ולאוין וחד לנדה דתפסי קידושין אבל ח"כ דלא תפסי קידושין לא, והמהרש"א הקשה דחד ללאוין וחד ליבמה לשוק אף דלא תפסי קידושין אבל ח"כ י"ל דקלב"מ עיי"ש מה שמתרץ בדוחק. ונלענ"ד דקושי' מהרש"ל ומהרש"א חדא מתורצת בחברתה דכיון דאפשר לאוקמי הקרא לנדה וגזה"כ דכרת לא פטרי' מתשלומין או ליבמה לשוק וגזה"כ אף דאין בה הוי' אמרינן דשקולין הן, הי מנייהו מפקת ומרבינן לתרווייהו ליבמה לשוק ונדה וכיון דל"צ שתהי' בת הוי' וגם הכרת אינו פוטר מתשלומין ממילא גם באחותו חייב קנס. ומה שכ' תוס' דלרע"ק ניחא אף דג"כ י"ל כיון דהקרא אתי אי לחייבי לאוין אי לנדה שקולים הם ומרבינן לשניהם, בזה י"ל לענין דההכרעה יותר לומר דהקרא לחייבי לאוין כולהו. ממה דנוקמי רק לדבר א' לנדה ורק לרבנן דקאי על חדא ליבמה לשוק או לנדה בזה אמרינן דשקולין הן, ואולם יש לפקפק לומר דאין שקולים הם דאם קאי ליבמה לשוק אין זה סתירה לשום כלל ול"צ לומר דהוי גזה"כ אלא דהי' ס"ד למעט ולמדרש ולו תהיה לאשה שיש בה הוי' ואשמועינן הקרא דל"צ שיהי' בה הויה ואינו בגדר גזה"כ אבל אי קאי לנדה כיון דכללא הוא דכרת בעלמא פוטר מתשלומין דקים לי' בדרבה מיני' מוכרח לומר דהכא נפקא מכללא וגזה"כ שלא לדון בי' קלב"מ

שם ע"ב גמרא ולאביי פטור והאר"ח מודה רנב"ה כו' שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. מיהו לא הוי מצי לאקשויי על מתני' דהאוכל תרומת חמץ אמאי פטור במזיד דאפשר לומר דמהתם ליכא קושי' דאם נאמר דחייבי מלקות פטורין מתשלומין א"כ בשעה שהגביה עבר על בל יראה ויש בו חיוב מלקות כמו בקנה חמץ להרמב"ם ופטור מתשלומין וכשאכלי' דאזדא חיוב מלקות דבל יראה בא חיוב כרת מש"ה פטור

שם ע"ב גמרא ה"נ בעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשיה לא הוי עד דאכיל. קשה לי דהא משכחת שכהן אחר הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש ולא ידע מהפקדון והיה הכל בחזקת אביו דבזה לא מחייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה, כדאיתא לקמן (דף לד ע"ב) היתה לו פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קים לי' בדרבה מיני'

שם גמרא היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדרי. פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון דנטלי' ותחבו לתוך פיו של זה נעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן במס' בבא קמא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמ"ג. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מהאי שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום, ואיני מבין כלל, דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב. והתוס' (ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי) כתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' רמ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלו, אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל. וגם זה תימא בעיני דמה להם להקשות מבב"ק, והא זהו ממקומו מוכרח מדקאמר אי דמצי לאהדורי, והו"ל למנקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו'

שם תד"ה ואי כו', דדוקא לענין הגט (אב"ה עמ"ש אאמ"ו לתמוה בזה בחלק א' מפסקי' סי' צ"ז)

שם רש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא. היינו דגם לאביי יהא חייב בתשלומין כיון דאינו מחויב מיתה, ואפשר דרש"י כ"כ לשיטתיה דדוקא חייבי מיתות שוגגים פטורים אבל לא ח"כ שוגגים כמ"ש המהרש"א בפסחים (דף לב) בכוונת רש"י עיי"ש (ולפי דבריו מיושב דברי רש"י דלעיל במה דאמרינן ולאפוקי מדרנב"ה דקאי על מתני' ולא ניחא לפרש כפי' תוס' דקאי על ר"ח דאמר הכ"מ בבא על הנדה, היינו דדלמא מיירי בשוגג דבכה"ג חייב גם לרנבה"ק אבל על מתני' דייקא שפיר כיון דקתני שהן בכרת משמע אפילו מזיד), או די"ל דאף אם ח"כ שוגגים פטורים מ"מ באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, ונ"מ לדידן בחייבי מיתות אם עושה באונס וקרע אז שיראי' של חבירו, וצ"ע לדינא

, שם תד"ה ר"א אמר, א"כ תקשי לרבא הא דתנן בהמניח והוא שהדליק את הגדיש כו'. קשה לי איך הי' ס"ד לתוס' לפרש כוונת רש"י דכל מיתה לשמים מקרי ממון לזה ומית' לזה אף בחד מעשה, הא רש"י עצמו לא כתב הכי, רק על אוקימתא דר"א באוכל תרומה וקרע שיראין אבל באוקימתא הראשונה דמיירי בתשלומי דאכילת תרומה לא כתב רש"י הכי דסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, וע"כ משום דבחד מעשה מקרי מיתה ותשלומין לחד. וי"ל דהי' ס"ל לחלק דדוקא באכילת תרומה על שנהנה גרונו דבהך חפץ דהיינו התרומה לא משכחת הנאת גרונו בלא חיוב מיתה וכיון דתמיד בהדדי נינהו מקרי לחד אבל בהדלקת הגדיש דתשלומי דליקת זה הגדיש משכחת בלא מיתה במדליק בחול זה לא מקרי לחד, ועיין בהרא"ה. בא"ד שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת. תמוה לי הא בסוגי' דסנהדרין מבואר דבארוסה דכתובה לאביה נהרגין ומשלמין אבל בנשואה דכתובה לה נהרגין ולא משלמין א"כ מיירי דמעידין שהתרו אותה, ונתחייבו מיתה עבורה, ובזה מקשי דכה"ג בארוסה אמאי נהרגין ומשלמין הא מ"מ העדות לחייב אותה מיתה עם ההפסד ממון לאביה הוי מעשה חד דכל שמעידים דזינתה ברצון לחייבה מיתה ממילא נפסד הכתובה, וצריך תלמוד

דף לא ע"א תד"ה שעקירה וכו' והשתא ר' ירמיה וכו' וה"ה דלית ליה עקירה צורך הנחה היא. עדיין אינו מספיק כ"כ דמנ"ל למפרך על שינויא דר"פ דאמר זרוק גניבותיך דלמא ס"ל כר' אבין דאמרי' עקירה צורך הנחה. ולענ"ד לולי דברי התוס' הי' נ"ל לומר ברווחא ובסוגיין כך דהיינו מה דפרכינן בסוגיין דלעיל אי דמצי לאהדורי נהדריה, והא מ"מ אי אפשר לחייב מיתה דהיינו בבית הבליעה בלי שיהיה המאכל תחילה בפה במקום שיכול לאהדורי והוי כזורק חץ, וצ"ל דקאי ללישנא ב' דתליא במצי לאהדורי, וכיון שכן י"ל דר"פ דאמר לעיל כגון שתחב לו משקין וכו' דבאוכלי' ל"א קלב"מ דנתחייב מקודם דלא אהדרי' במקום שיכול לאהדורי, א"כ ללישנא קמא דאינו מחלק בין מצי לאהדורי ע"כ ר"פ לא ס"ל כלל לדר' אבין דעקירה צורך הנחה וא"כ י"ל דסוגיא דבב"ק קאי ללישנא קמא ופריך שפיר על ר"פ לשיטתיה דמוכח דלא ס"ל לדר' אבין (אב"ה עמ"ש אאמ"ו בארוכה בדרשותיו)

שם ע"ב גמרא ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקיי"ל דאין לוקה ומשלם. הקשה לי חכם אחר לפמ"ש תוס' יבמות (דף נט) בחד תירוצא דלא מחייב קנס על העראה אפי' למ"ד העראה זו הכנסת עטרה א"כ נימא דהמלקות על העראה והממון על גמר ביאה, וכבר כתובה קושיא זו בהקדמת פ"י בשם חתנו ז"ל וכתב שם לתרץ דמ"מ על גמר נמי מחויב מלקות ולא פקע מניה המלקות עד גמר ביאה וכדאיתא כה"ג בירושלמי גבי מדליק גדיש בשבת דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה עיי"ש. ולא מתחוור לי תירוצו דגבי מדליק גדיש כיון דיש עליו חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת, נהי דאין הב"ד דנין על שבולת השניי' דכבר נתחייב על שבולת הראשונה מ"מ הוי כמו חייבי מיתות שוגגין משא"כ הכא גבי מלקות לר"י דסבר חייבי מלקות שוגגין חייב למאי צריך לאוקמי הכא בלא אתרו הא אף באתרו ה"ל כמו לא אתרו דהא מיד בהעראה חל המלקות שעל ההתראה ושוב הוי גמר ביאה כעובר בלא התראה. אבל בעיני אין התחלה לקושיא זו דהרי