דרוש וחידוש א פא

דף יט ע"ב גמרא אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב. ור"מ נמי מיירי במודה הלוה שכתבו, וא"ת לפלוג בלא עדים ובלוה גופיה אי נאמן, וי"ל דבעדים הוי רבותא טפי וכדאיתא לקמן (סוף דף כג) דאי תנא מודה ר"י משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, הרי דעיקר חדושים דמתני' דגם בעדים אמרינן מגו, ומש"ה גם הברייתא נקט פלוגתייהו בעדים ובתוס' נתקשו בזה ואנכי לא אדע. ובהכי מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן שם בשם הרשב"א דהא אצטריך בל"ז גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אף דר"מ פליג בסיפא מודה ברישא, והיינו דלאפוקי מדר"מ יקשה דליתני באיהו גופיה לזה קאמר כיון דליכא דררא דממונא

שם גמרא אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן. עיין בר"ן שכתב דמהכא מוכח דאין ב"ד מגבי שטרות דאין גופן ממון, דאל"כ ממילא הוי חב לאחרים ול"צ לדר"נ: ותמוה לי הא מיד אח"ז כתב הר"ן לתרץ הא דא"נ אמנה במגו דמחיל, דשיעבודא דר"נ א"י למחול עיי"ש, א"כ ממילא ליתא לראייה זו דאלו מטעם גביית ב"ד היה נאמן במגו דמחיל דלא היו הב"ד יכולין להגבות כיון דמחיל וצע"ג

שם ע"ב גמרא אמר רב ששת זאת אומרת, הכחשה תחלת הזמה. פי' דמוכח כמ"ד בב"ק דהכחשה תחלת הזמה היינו דאם מזימים אותם אחר שהוכחשו יש להם דין הזמה ולא אמרינן דהעדות כבר נתבטל בהכחשה אלא דהכחשה תחלת ההזמה, מש"ה צריך לפניהם כמו בהזמה. וקשה לי התינח דאם אפשר לבא לידי הזמה דעתה הכחשה הוי התחלה להזמה, אבל הכא דמתו ולא אפשר לבא לידי ההזמה איך שייך לדונם בדרך הזמה

דף כ ע"ב גמרא אוקי תרי להדי תרי כו' מידי דהוי אנכסי דבר שטיא. תמיה לי דלאיזה ענין מביא ראיה מבר שטיא וכי עדיין לא ידענו דמספק לא מפקי' ממונא והרי פרכינן בפשיטות ומגבי' ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו הרי דמפשט פשיטא ליה דבתרי ותרי אין גובין, ואי דהראיה על הא דמקרע לא קרעינן והיינו דאם תפס מהני ומביא ראיה מבר שטיא דמהני תפיסה, הא באמת בבר שטיא לא מהני תפיסה ונהי דהטעם דבקרקע ל"ש תפיסה אבל במטלטלין מהני עכ"פ ליכא ראייה משם על תפיסה דמהני, וזהו תמיה עצומה לכאורה. ואף דנראה דרש"י ד"ה ואוקי ממונא נזהר מזה. ודקדק לפרש ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ועל זה קאי הראייה מנכסי דבר שטיא, אבל מ"מ אין זה תעלה דהא זה ל"ש להאוקימתא דאין נאמנים דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרים דזה פשוט דבספק אין מוציאין ממוחזק ובקרקע מי מקרי מוחזק זה אינו שייכות להאוקימתא, וזה ענין ודין בפני עצמו בקרקע מי מקרי מוחזק. וי"ל למה דמבואר ביבמות (דף לא) דההיא דבר שטיא הטעם דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא בכל תרי ותרי מוקמי אחזקה מש"ה מוקמי הקרקע בחזקת מרא קמא אבל למ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא דתרי ותרי מסלקין לכל החזקות ה"נ לא מוקמי הקרקע בחמ"ק, והנה בפשוטו היה נראה כיון דאסתלק חזקת מ"ק מוקמי הקרקע ביד המוחזק דא"א להוציא מהמוחזק אבל בכדי ליישב קו' הנ"ל י"ל דלמ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא מסלקין לכל החזקות ואפי' חזקת מוחזק ולא אלים חזקת המוחזק כלל במקום תו"ת והדין דיחלוקו, ולזה בתחלה פרכי' ומגבי' ביה כבשטרא מעליא היינו דמגבי' ביה כולא הא תו"ת נינהו, דעכ"פ אין גובה כולו, ור"נ הו"מ לשנוייה דבאמת לא מגבי' ביה כולו אלא יחלוקו אבל ר"נ ס"ל לקושטא דמלתא דבתו"ת אין מגבי' כלל דקיימי' חזקת ממון דתרי ותרי ס' דרבנן ועל זה מביא ראיה מבר שטיא דבתו"ת לא מסלקין החזקות

דף כא ע"א גמרא מהו דתימא ספוקי מספקא ליה, ונ"מ היכא דמת חד מנייהו, לבעי שנים מן השוק. הומ"ל נ"מ בפשוטו בשובר כה"ג דאם הוי ספק אין מוציאין ממנו דשמא על מנה שבשובר הם מעידים, גם נ"מ דלכאורה לר' מ"מ מחייב שבועה דמצרפין עידותן ויש לב"ד ב' עדים דיש ע"א בשטר שאינו מזויף וכמו הלואה אחר הלואה דמצטרפין והוי כאלו ב' מעידים בקיום ע"א שבשטר וצריך לישבע להכחיש העד ואף במקום דהוי שיעבוד קרקעות צריך לישבע מדרבנן אבל אם ספוקי מספקא א"א למסור לו שבועה דשמא על כתב ידם הן מעידים וא"א ליתן שבועה להכחיש עדים דהוי ודאי שבועת שקר

שם גמרא אמר אביי לכתוב חתימת ידו אחספא אבל אמגילתא לא, הריטב"א כתב דהחשש במגילתא שיגבה בו תוך זמנו: ותימא הא אביי עצמו אית ליה בריש בתרא דאדם פורע תוך זמנו

שם גמרא אבל אמגילתא לא כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו', גובה מנכסים ב"ח. מזה מבואר דהחשש שיעשה עליו שט"ח וכ"כ רש"י, ותמוה לי הא זהו רק דרך עצה טובה לחוש לעצמו שלא יבא לידי הפסד, ואמאי לא ניחוש ביותר שיעשה שט"ח על אחד ויהיה שט"ח בע"א לחייב שבועה, ועיין בתוספות דעכ"פ בב' עדים על השטר ונתקיים רק א' הוי עד אחד לחייב שבועה וא"כ החשש שיזייף ויחתום עוד א' ויחייב להאחר שבועה. וביותר דאם יהיה רשאי לכתוב אמגילתא יש לחוש שמא כבר היה עובדא כזה בשט"ח שמת א' מהעדים וליכא אלא איש אחד לקיים החתימות וחתם העד שמו אמגילתא למשדי בבי דינא, ואולי שמא משכח שני השטרות האלו אינש דלא מעלי ויוציא על אחד שני שט"ח כל אחד חתום ממנו ויגבה ממנו. ומה"ט מתפלא אני על מעשים בכל יום שמדרך בעת קישור שידוכים לחזק הדבר חותמים שני המחותנים בלאנקע על מגילתא ומוסרים ליד שליש, ואיך רשאים לעשות כן הא יש לחוש שהשליש יכתוב ע"ג שט"ח על אחר ואם הם מאמינים אותו על עצמם האיך יכולים להאמינם על אחרים וצלע"ג

שם ע"ב תד"ה האמר כו' מיהו איכא לתרץ דאלישנא דאמרי לה משמיה דרב הונא פריך. קשה לי דמה הרוויחו בזה הא למה דאמרינן אלא אימא עד שלא כתבו וכו' קשה בהיפוך על לישנא דאמרה לה משמיה דרב הא רב לא ס"ל למחזי כשקרא וזהו בודאי ל"ש לומר דללישנא דאמרה לה משמיה דר"ה אמרו עד שלא כתבו וללישנא דא"ל משמיה דרב אמר עד שלא חתמו דזה אינו במשמע כלל דפליגי הלשונות בהא. וגם מנ"ל להש"ס לדחוקי בזה יותר טוב היה לומר דר"ה ס"ל כרב דל"ח למחזי כשקרא וקיימא המימרא דעד שלא חתמו לב' הלשונות גם מ"ש תוס' שם אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים, לא ידעתי למאי הוצרכו לכך הא במה שרצו לומר דפירכת הש"ס כיון דאמר משחתמו משום מחזי כשיקרא ה"נ בכתיבה היינו לא דפרכינן כן מסברא דאין חילוק בין כתיבה לחתימה, דא"כ לפרוך סתם מ"ש חתימה מכתיבה ולמה ליה למפרך מדר"פ, אע"כ דאפשר דהיה מקום לחלק אלא דפרכי' כיון בדר"פ דמחזי כשיקרא שייך ג"כ בכתיבה ראוי לומר דכתיבה וחתימה שוים לענין מחזי כשיקרא וסתרו זה דא"כ קשיא דרב אדרב, וא"כ ל"נ לתוס' לתרץ דבר מענין נגיעה אלא לסחור סברת דאין לחלק, דע"כ יש חילוק לרב דס"ל בגיטין דבכתיבה לא חיישינן למחזי כשיקרא והכא ס"ל דמשחתמו אין מעידים וצ"ע. גם מ"ש תוספות דדרך הש"ס להקשות אפי' מדבר דלאו הלכתא תמוה דזהו שייך לומר דמתרץ לכ"ע אבל לא בהיפוך דמתרצינן אימא עד שלא כתבו והוי שלא אליבא דהלכתא דהא להלכה לא אמרינן למחזי כשיקרא, וכ"ז צ"ע

שם תד"ה וש"מ כו' דכשאין מעידין בפניהם אין נראה אלא כעד מפ"ע. ק"ק איך נראה דעמפ"ע הא הם כותבין אנו מכירים וא"כ הם בעצמם מקיימים החתימות ומה לי שמקיימים באמירה אנו מכירים או שכותבין כן והו"ל לתוס' לומר כיון דלא נראה שהם ב"ד הוי רק כעדות בעלמא ושייך ביה מפיהם ולא מפי כתבם, וצ"ל דכוונת תוס' דאם יבא השטר בפני ב"ד שאין מכירים לחתימת הדיינים וחתימת הדיינים דומה ג"כ רק לעדות שהם מכירים לחתימת העדים שבשטר

דף כב ע"א גמרא מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' לאיש אסרה הזה התירה. אבל בלאו מגו מחמת פירוש לדבריו אינו נאמן דמיירי דקאי האיש שקידש לו קמי' דמשמע שאינו מכירו מדלא אמר את בתי נתתי לזה, כ"כ בתוס'. וקשה לי נהי דמצד פירוש לדבריו אין ראוי להאמינו מ"מ יהיה נאמן עתה מדין עדות, דהא בבא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט, כיון שבא רק לברר ע"א נאמן (וכמ"ש הר"ן בארוכה בקידושין) והעיקר בידנו דכ"מ דע"א נאמן קרוב נאמן, וא"כ להימניה לאב מדין עדות וי"ל דקרא אתי אף דאותו פלוני מכחישו שלא קדשה לו דמדין עדות היה ע"א בהכחשה ועדותו במה דאומר לזה נתבטלה