דרוש וחידוש א עח

ממון ואף לכשת"ל דאין ה"נ אלא דנקט טעם השוה בכל גם בטענת גזלתני מ"מ הא הביא הב"י מיד בסמוך דברי תלמידי רשב"א שחלקו בין טענת גזלתני דמשביעים את הנתבע לבין טענת מנה של רבית יש לי בידך דס"ל דאין משביעין וטרחו לחלק ואמאי לא בפשוטו דברבית מע"ר בטענתו וא"נ להוציא ממון וממילא אין כאן שבועה, גם הא בהג"א הנ"ל כתב דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות, וכן מורה לשון רש"י כתובות (דף יח ב' ד"ה אאמע"ר) דז"ל אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו, דקרוב הוא א"ע וקרוב פסול להעיד (וע' לקמן דף סג ע"ב על תוס' ד"ה אבל מ"ש אבא מארי מאורן של ישראל ז"ל ומ"ש שם בשם אחי) ובפ"ק דבב"מ (דף ג' ע"ב) הקשו בתוס' האיך נאמן לומר גבי אכלתי חלב מזיד הייתי והא אאמע"ר משמע דגם לאו לענין עדות אמרינן אאמע"ר עכ"ד אחי שי', ע' מ"ש לקמן (דף יח ע"ב) על התוס' ד"ה אין נאמנים ומ"ש שם בשם אחי שי'). תו י"ל דבממ"נ שאם תחתיו נאנסה הכשילתו בביאת איסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה

שם מתני' והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והי' מקחי מקח טעות. מכאן הוכיחו בתוס' (לעיל דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה) דמוציאין ממון בספק ספיקא, דהא איכא מאן דמפרש מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה, ואמאי אית לה מנה, דלמא אחר שנתארסה וברצון היה ולית לה כלום, אע"כ משום דהוי ס"ס ספק קודם שנתארסה וספק אונס. ויש להשיב דהא וודאי לפי הטעם דס"ס באיסור מהני משום דהספק ראשון מן התורה לקולא והוי ספק השני ספק דרבנן פשיטא דל"ש זה בממון, וע"כ התוס' אזלי בשיטת הסוברים דס"ס מטעם רוב, ולפ"ז קשה הא צריכים להבין ראייתם, דנהי דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מוכח כן הא מ"מ לאידך מ"ד וכדקיי"ל בנמצאת בעולה אין לה כלום לא מוכח ולא מידי, אך בפשוטו כוונתם כיון דעכ"פ מוכח כן לאותו מ"ד אף דלאידך מ"ד אינו מוכח מ"מ מהיכי תיתי להמציא פלוגתא חדשה ובזה קשה לי דהא אם נימא דלכ"ע מוציאין ממון בס"ס היינו ע"כ דס"ס עדיף מרוב, ומנ"ל זה דלמא באמת ס"ס הוא כרוב ולא יותר, ותליא בפלוגתא דרב ושמואל, אם הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ י"ל דמאן דאמר נמצאת בעולה יש לה מנה ומוכח ממתני' דמוציאין ממון בס"ס ס"ל באמת כרב דהולכין בממון אחר הרוב, אבל אנן דקיי"ל כשמואל גם בס"ס אין מוציאין ואין כאן פלוגתא חדשה

שם גמרא עד כאן לא אמר ר' גמליאל התם אלא דאיכא מגו. ובמכ"ע ג"כ הוי מגו דאי בעי אמרה מכ"ע אני תחתיך דהוי טענה מעולה שכתובתה מאתים והיינו לר"נ די"ל דס"ל כר"א דאמר טענתייהו במנה ולא כלום אבל לר"י דאמר במאתים ומנה ליכא מגו דהא גם עתה תובעת מאתים, וכ"כ תוס'. ומ"מ קשה כיון דטעם מגו אינו מספיק לכ"ע לימא רק מטעם חזקה דמספיק לי' לכ"ע ולמאי הלכתא נימא לר"נ טעמא אחרינא מדלר"י, וי"ל למאי דקשה אמאי נאמן פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה להאמין לדידה בתולה אני במגו דמכ"ע אני תחתיך ובתוס' הקשו כן (בדף ט' ע"ב ד"ה לא) וי"ל בזה באמת דהך מ"ד ס"ל לטעמא דמגו, ובמכ"ע אני תחתיך באמת א"נ אלא דמ"מ הוי מגו דהיא טענה מעולה ומהני בצירוף ברי ושמא, וזהו ל"ש בטוענת בתולה אני, וכיון שכן י"ל דמש"ה הוצרכו לומר לר"נ טעמא דמגו כיון דר"נ א"ש ס"ל לעיל (דף יוד ריש ע"א) דטוען פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ומדלא מהימנא במגו דמכ"ע אני תחתיך מוכח דס"ל דבמכ"ע תחתיך באמת א"נ ומוכח דלית לי' מטעמא דחזקה אלא מטעם מגו. ובנ"י בב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה כתב דמה דמשנינן רישא בב' פרות הא מרישא בלא"ה ליכא קושיא דהא הוי איני יודע אם החזרתי, היינו דלא בדוקא קתני דה"ה שכר חצי יום ושאל חצי יום דהוי א"י אם נתחייבתי עי"ש, וקשה לי הא בזה ליכא קושיא דהוי ברי וחזקת הגוף דהיינו חזקת חי דבהמה ומוציאין ממון כההיא דמשארסתני נאנסתי. ולפי דברינו ניחא דהא התם משנינן כן לר"נ ולדידיה מוכח דהעיקר משום מגו אבל משום ברי וחזקת הגוף אין מוציאין ממון מדלא מהימנא. ומיושב בהכי מה שיש לדקדק במה דנקטי' הפירכ' שם לימא תהוי תיובת' דר"נ ולא נקט לדר"נ ולדר"י והיינו דעל ר"נ הקושיא ביותר גם מרישא אבל על ר"י ליכא קושיא מרישא דאם בתחילה השכירות ואח"כ השאלה הוי ברי וחזקת הגוף דמוציאין ממון לר"י ואם בתחלה השאלה ואח"כ השכירות הוי א"י א"פ (אמנם אין בזה די ישוב בסוגי' דר"פ הבית ועליי' דאמרינן ג"כ לימא תהוי תיובתא דר"נ)

דף יג ע"א מתני' היא אומרת מ"ע והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. (אאב"ה עיין לאבא מארי זצוק"ל מ"ש בגליון המשניות)

שם ע"ב גמרא חדא לחורבה דמתא וחדא לחורבה דדברא קשה לי איך ס"ד למימר דר"י מיירי רק בחורבה דדברא ברוב נכרים א"כ איך אמר ר"י הר"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר, הא לחשש זה הוי רק מיעוט והו"ל למנקט בחזקת בעולה לנכרי, וי"ל דנקט כן לאורויי דאם נתעברה הולד פסול לקהל דשמא הוא מנתין וממזר, (אאב"ה ג"ז מצאתי בפ"י) והיינו דס"ד דחורבה שיש רוב כשרים מהני בצירוף חזקת כשרות, אבל בחורבה דדברא הולד פסול גם לקהל, דאף דלגבי פסול קהל הוי רוב כשרים דהא אם נבעלה לנכרי הולד כשר, מ"מ הא לולד ליכא חזקת כשרות, ומצד חזקת כשרות דאם נמי ליכא, דהא האם ממילא דנין אותה דנתחללה מחמת רוב נכרים, וכיון דליכא חזקת כשרות חיישינן גם למיעוט דנתין וממזר לפסול הולד. מיהו הא קשיא טובא, דמדקאמר עד שתביא ראייה לדבריה משמע לכל דבריה דוקא, היינו שהוא כשר, והא בראיה שהוא ישראל סגיא, וממילא נתיר אותה משום הרוב דרוב ישראלים כשרים. גם עדיין יקשה לר"א דס"ל דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה, וא"כ הברייתא לא מיירי כלל מדין הולד דגם ר"ג מודה דפסול (אב"ה עי' לאבא מארי בתשובותיו חלק א')

דף יד ע"א תד"ה אלמנת עיסה וי"ל דבת עיסה אין לה חזקת כשרות. תמוה לי הא קיי"ל כר"י דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ומבואר בתוס' לקמן בפרק ב' (דף כו ע"ב) דהטעם דחזקת אם מועיל להבת, ונ"ל דיש לחלק דר"ג מיירי היכא דאין שייך לדון הספק על האב בכשרות ופסלות כההיא דראוה מעוברת האב אינו בפנינו ואם הי' בפנינו היינו מכירים אותו ואיכותו, בזה מכשיר בבתה, דהבת גרירה בתר אמה וחזקתה דהאם מועיל לה משא"כ הכא באלמנת עיסה דהאב לפנינו ומחזיקין אותו לספק חלל בזה לא שייך לומר דהבת תגרור בתר אמה דהא יש לגררה ג"כ לאביה שהוא ספק חלל וממילא גם היא בספק, ובתשובה הארכתי בעזה"י

שם ע"ב במתני' אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה. קשה לי הא אם יש כ"א כשרים ועשרים נכרים מ"מ אם הכהן שבא לנושאה יודע בעצמו שהוא לא הי' הבועל וא"כ לגבי דידיה הוי מחצה כשרים ומחצה פסולים ואסורה ליה וצ"ל דבאמת אם רוב אנשי העיר היינו מבלעדי זה הבא לנושאה

דף טו ע"א תד"ה וספק נפשות להקל, אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור וכו'. לכאורה דבריהם אלו סותרים למ"ש תוס' חולין (דף יא ע"ב ד"ה וכ"ת כו') ושמא קסבר דשמה התראה, והא הוא א"י את מי יקטול אם טרפה אם שלם, ובעיקר קושית תוס' שם י"ל דהכי אמרינן דדלמא מכח רוב שם התראה מעליא הוי אבל מ"מ לא מוכח דקטליה מכח הרוב, ועמ"ש בחי' גיטין (אאב"ה ועיין בח"א מפסקים לאבא מרי ני' סוף סימן ק"ז מ"ש שם בשם אחי שי' בד"ה ויראה)

שם ע"ב גמרא מצא בה תינוק מושלך כו' מחצה על מחצה ישראל לנזקין דנגח תורא דידיה לתורא דידן משלם פלגא. וא"ת לוקמי גם רוב ישראל ישראל לענין נזיקין, דאם נגח דידן לדידיה משלמין לו נזק וי"ל דבאמת אין משלמין לו נזק גם ברוב ישראל דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת והא ע"כ ברובא דאיתא קמן שאני דמדקתני מחצה על מחצה ישראל לנגיחה, אלמא דברוב נכרים משלם לו נזק שלם, וע"כ צ"ל דרובא דאיתא קמן שאני, וי"ל דהא מטעמא אחריני הוא דחזקת ממון דנכרי לא אלים כ"כ וכמ"ש בהה"מ. ומהתוס' יש להוכיח ג"כ דגם באיתא קמן הרוב אין מוציאין ממון, מדכתבו בהא דקאמר להחזיר לו אבידה, ואפילו לשמואל דסבר אין הולכין בממון אחר הרוב וכן דייק מיניה בס' תה"ד. (וע"כ תמיהני, איך כתבו בד"ה לא צריכא