דרוש וחידוש א עו

דזה הוי במו בספיקא דאינה תחתיו דמצרפינן לספק גרוע ה"נ לצרף ספק פיתוי קטנה דהוי ספק מעליא לספק מכ"ע. ולפ"ז י"ל בכוונת הרי"ף דהקשה ג"כ קושי' תוס' אבל מדהפסיק בקושי' זו בין הפרקים לבתר שינוי' דא"כ משמע דהקושיא רק בא"כ ולא באוקימתא בא"י, והיינו דהרי"ף ס"ל דל"א פיתוי קטנה אונס וכמו שפסק הרמב"ם וא"כ באשת ישראל לא הוי ס"ס דספק אונס וס' מכ"ע שניהם גרועים. ובהכי מיושב קושית הר"ן על מ"ש לתרץ דמכ"ע פתחה סתום דהא מ"מ יקשה למה דמשנינן לא בטוען ט"ד דבזה יקשה הא הוי ס"ס, ומה שכתבנו דהתקנה הי' משום א"כ שנתקדשה פחותה מג', הא פשיטא דלא נעלם זה מעינו הבדולח ובודאי ס"ל לדוחק גדול שיתקנו משום מלתא דחיקתא כזה, ולפי הנ"ל ניחא דהתקנה משום אשת ישראל שנתקדשה פחות מג' דלא הוי ס"ס כיון דשני צדדי הספיקות גרועים. מיהו בלא"ה קושי' הר"ן אינה חזקה די"ל דהרי"ף ס"ל כרש"י דהתקנה הי' שמא יבורר בעדים דבטענת דמים דבקי יוצא הקול ויבואו עדים, ואולם בכוונת תוס' דחוק לומר כן דפשוטו משמע דס"ל דמכ"ע הוי שכיח וכן משמע מדבריהם לעיל (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב במה דהקשו דבמתני' היא אומרת מכ"ע אמאי ס"ל לר"י דא"נ הא הוי ס"ס ספק מכ"ע וס' תחתיו באונס ואם תרוייהו הוי ספיקו' גרועים דלמא בכה"ג אין מוציאין ממון, אבל מ"מ בדברי הרי"ף יש לומר כן

דף ט' ע"ב תד"ה אי למיתב לה וכו' דאי אמרת אפילו בס"ס מפסדה [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו זצלה"ה לקמן דף יב ע"ב]

שם ע"ב תד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ, נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמי' כו', נראה ביאור דבריהם דבשלמא במאי דאמר רב יוסף בסמוך על האי דבגליל מצי טעין מאי לאו דקטין פ"פ ליכא קושיא די"ל דמה דקתני דינא דמצי טעין משמע סתם בכל טענות בין דמים בין פ"פ, אבל הכא דלא קתני דינא דמצי טעין אלא דנשאת ליום הרביעי דיבוא לב"ד ולטעון דבזה ל"ש סתמא קתני דהא עכ"פ נשאת בד' דהא אנן לא ידעינן מה יטעון ושמא יטעון טענת דמים, ומהרש"א חנם נתקשה בזה

דף י' ע"א גמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וא"ת למה לי האי טעמא ואמאי א"נ מדינא לטעון פתח פתות, ותו דמה"ט דאין אדם טורח בסעודה נאמן רק אי כתובה דרבנן, והר"ן הביא דהרמב"ן הקשה כך וטרח לתרץ. [אאב"ה כתב ע"ז רב אחד בזה"ל אני לא מצאתי בגמרא שיהי' חזקה אאט"ב ומפסידה טעם למה שנאמן הבעל אלא שנתנו טעם זה בגמרא דלא תיקשי מה הועילו חכמים בתקנתן והראשונים ז"ל לא תלו קושייתם בחזקה דאאט"ב כמו שהקשה מרן אבא רב הגולה נ"ע אלא דדקדקו מלשון חכמים תיקנו כו' והם אמרו דמשמע דאלו הי' כתובה דאורייתא לא היה נאמן והר"ן בתירוצו שהרכיב הדברים הוא רק אחר שכתב דגם אם היה מדאורייתא סברא הוא שלא להאמינו הוצרך לומר מה דבאמת נאמן הוא מטעם חזקה זו ועל כן אני עני בדעת איני מבין למה הי' בעיני הראשונים ז"ל הדבר הזה מאומת כ"כ דאם היה דאורייתא לא היה נאמן מה שדחק להם מאוד מחמת מה שהקשו על זה, והא אפשר לפרש דמ"ש שמואל חכמים תיקנו כו' היינו דאם הי' כתובה דאורייתא ודאי היה נאמן מהדין וכסברת הראשונים בקושייתם, ולא היה מהפלא דא"כ כל אדם יטעון כן כיון דאינו תקנה אלא דין ויהיה לו מ"מ מציאות אם ימצא אחד במשך כל ימים שהעולם עומד שלא יטעון כן וכמה וכמה צווים ודינים יש בתורה שאינן בנמצא כ"א לעתות רחוקות מאד, אך כיון דחכמים תיקנו הי' להם לחזק שיאמנו דבריהם, ואמר דמ"מ הם האמינוהו והעמידו על הדין שיהא נאמן כאלו הי' מדאורייתא, וע"ז הקשו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כי ודאי לא ימצא כזה שלא יטעון כ"א לימים רבים ובאחד האדם, ועל זה השיב דאאט"ב עכ"ל. והשיב לו אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' בזה"ל. בנתי לרעי מרחוק כי לא בא לתפוס דברי אבי אבי רכב ישראל זצוק"ל, אחרי שדברי רו"מ עליו ז"ל איננם דקדוק בענין כ"א בלשון כי אלו כתב ז"ל להקשות מן מ"ש שמואל והם האמינוהו וכמו שהקשו הראשונים נ"ע כבר הי' נכון וכל כהאי אין חובה על כל אדם לדקדק, וכש"כ לאבי מאור הגולה נ"ע, אשר נודע כי מרוב טרדות למודו וטרדות הענינים במדינה וחוץ למדינה היו כל כתביו בחדושי דאורייתא ואף התשובות שהשיב רובן דרובן נכתבין אך בעש"ק יום דמפגרי ביה התלמידים אשר בישיבה וכמדומה אני שמ"ש רו"מ שי' על דברי אאמ"ו ז"ל כיון רק להוצעה אל קושיתו על הראשונים ז"ל, ובאמת גם לדברי רו"מ שי' שחז"ל העמידו דבריהם על הדין אף דהי' ראוי להם לחזק דבריהם מ"מ לא נופל היטב לשון והם האמינוהו דלא מטעם נאמנות שהאמינוהו הם ז"ל הוא נאמן, כ"א מצד הדין כיון דלא עשו חיזוק לדבריהם ממילא נשאר על הדין, ומ"מ מודינא ליה לרו"מ ני' שלולי דברי הראשונים ז"ל היה לנו אפשרות לפרש כן כי זהו אמת שעל דבר תורה אין קושי' אם יהיה הדין קשה המציאות, והרי יותר מזה מצינו דיש מאן דס"ל דעיר הנדחת ובית המנוגע ובן סורר ומורה לא היה ולא יהי' (פרק בן סורר ומורה דף עט ע"א) אך דעתנו קצרה להבין דבריהם כש"כ לחלוק עליהם, ומ"מ ההערה זאת אשר העיר כבודו שי' הביאה אותי לידי פלפול קצת בל אמנענו מהציגו בזה לפני מעלתו, דהנה יש להקשות במה דאיתא (בדף יג ע"א) אלא לר' יוחנן תרתי ל"ל כו' בתרייתא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מגו מהימנא, וקשה לי במה אשמע לן זה, הא גם בבתרייתא איכא מגו דהיתה מכחישתו וטוענת בתולה אני ואי דהוא נאמן לטעון פ"פ הא ר"י דסבר כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה מנה לית ליה דשמואל דלדידיה ליתא לחזקה אאט"ב וכמ"ש התוס' (דף י' ע"א ד"ה חזקה) וי"ל דמה שהולידו התוס' דר"י לית ליה דשמואל יש לדחות עפמ"ש מעלתו ני' דהאי החזקה אאט"ב באמת אינו טעם אל הנאמנות וי"ל דגם לר"י הבעל נאמן, אף דליכא חזקה אאט"ב מ"מ נאמן מדינא ככל כופר הכל, ואי משום קושי' הש"ס מה הועילו חכמים בתקנתן י"ל דזהו קושיא רק למ"ד כנסה כו' אין לה כלום אבל לר"י אין זה קושיא כלל דכיון דיש לה מנה א"כ יצטרך לשבע שבועה דאורייתא דהוה מודה במקצת הטענה דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בטוענת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך דחייב לישבע ש"ד ושפיר הועילו בתקנתם דודאי לא ישבע לשקר, אבל י"ל דמ"מ דברי התוס' דלר"י אין הבעל נאמן נכונים עפ"מ שהקשו התוס' (סוף דף ט) ע"מ דהבעל נאמן אמאי לא נאמינה לדידה במגו דמ"ע, ותירצו דהוי מגו במקום חזקה אאט"ב וא"כ לר"י דלדידי' ליתא לחזקה זו ממילא אין הבעל נאמן כיון דמגו דמ"ע שלה אינה נגד חזקה ונאמנת היא במגו ומעתה ל"ק קושייתי דלמא גם טעם דבתרייתא דמ"ע אני נאמנת הוא מטעם מגו דמכחשת, דהא מכחשת עצמו אינו כ"א מטעם מגו דמ"ע וע"כ דנאמנת בעצם טענת מ"ע בלא מגו:

ברם הדברים שאמרתי דלר"י דיש לה מנה ליכא קושי' מה הועילו חכמים בתקנתם כיון דיתחייב ש"ד טעות הם שע"כ לא כתב הרמב"ם דחייב לישבע בטוען אלמנה נשאתיך אלא אחר התקנה דגובי' כתובה ממטלטלין וכמ"ש הרא"ש והה"מ עכ"ד אחי ני'). ובשם הרשב"א כתב הר"ן כיון דאית לה רוב וחזקה היא נאמנת מדינא, ובאמת קשה לי על הרמב"ן הא לקמן רפ"ב מקשינן דניזל בתר רוב נשים בתולות נשאות ופירש שם הרז"ה דגם לשמואל דס"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב פריך משום דהוי רובא וחזקה וברי מוציאין ממון, והרמב"ן סתר דבריו מטעם דליכא חזקת הגוף דדלמא נכנסה לחופה ולא נבעלה עיי"ש א"כ הכא שפיר קיימא הסברא דברוב וחזקה וברי מוציאין ממון נגד ברי דהמוחזק וצ"ע

דף יא ע"א גמרא אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' וזכין לאדם שלא בפניו, דמה דקיי"ל אין שליחות לקטן, לא משום דקליש כחו דקטן, אלא משום דמעשה קטן אינו כלום והעשיה שעשה שליח לית ביה מששא, ומיהו זה דוקא במקום דצריך דעתו ועשייתו כגון בתרומה, דמאיזה טעם שהוא, או משום דדלמא רוצה לפטור במעוט או במרובה, או משום טעם אחר עכ"פ הדין מוסד דצריך לעשותו שליח אמרינן דקטן אין לו מעשה, אבל היכא דא"צ דעתו שיעשה לשליח, גם לקטן יש שליחות. (אאב"ה אמר לי אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' שדברי הרמב"ם (ריש פרק ב' משלוחין) בטעם א"ש לקטן משום דקטן לאו בר דעת הוא מורה כדברי אבא מארי זצוק"ל אבל אמר לפקפק בדבריו מחצר דקטן, דקטן ל"ל חצר משום דחצר דגברא משום שליחות אתרבי והרי בחצר א"צ לא מחשבה ולא מעשה).