דרוש וחידוש א סד

במתני' לקמן בפרק אלמנה (דף סט ע"ב) בת ישראל לכהן וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד וכו' ילדה הימנו בת והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם וילדה הימנו בן הרי זה ממזר, הרי מבואר דאם האב נכרי ועבד והאם ישראלית הולד ממזר, ומ"מ בהיפוך בישראל שבא על הכותית ושפחה הולד עבד, ואיך יחלוק ר"א בזה היסוד ויאמר דזה בזה תלוי דאם מכותי הבא על בת ישראל הולד ממזר ה"ה איפכא, והרי מתני' לא אמרה כן

דף יז ע"ב גמרא, אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבי וא"ת תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דנהי דהיכא דליכא אחים אלא הוא שפיר ידעינן דאין זה נועם שתהיה מותרת להנשא ואח"כ שיולד האח תהיה אסורה לבעלה, מ"מ היכא דיש עוד אחים דלא אדחית מהאי ביתא וממילא לא תנשא בזה לא שייך הכי. והתוס' דלא ניחא להו לתרץ כן יראה דאזלי בתירוצם השני בריש מסכתין דטעמא דכל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' הוא מטעם דרכיה דרכי נועם, ומוכח דאף בלא אדחי מהאי ביתא אמרינן כן (אב"ה עי' מ"ש לעיל (דף טז ע"א) על גמרא בני צרות אני מעיד לכם), וע"כ הוצרכו לתירוצם דאצטריך קרא להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם, ותמתין עד שתלד זכר. מיהו תירוצם קשה בעיני, דהא מדאורייתא מ"מ אינה זקוקה עתה ומותרת לעלמא מכח הרוב דמחצה נקבות ומיעוט מפילות

שם גמרא ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד (יבם וממילא ידענא מה דאמר רב דשומרת יבם שמתה מותר באמה, ומשני אי הוי אמר הכי ה"א אפילו מחיים קמ"ל) לאחר מיתה אין מחיים לא. אין הכונה דעיקר מה שבא להשמיע לן הוא דמחיים לא דזה דחוק, דאמר דין לא"מ משום הדיוק לחוד, והו"ל לומר להדיא דמחיים אסור באמה, אבל הכונה דהעיקר בא להשמיענו דלא"מ מותר, והיינו דהלכה דאין זיקה אלא מה דלא אמר להדיא הלכה אין זיקה, וממילא ידענו דמותר באמה זה הוא להשמיע אגב דמחיים לא. ובהכי ניחא הסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) דהקשה שם על מימרא זו דרב, ע"מ דאמר רב דאמצעית צריכה חליצה משתיהן דיש זיקה, ומשני דההיא דאמצעית למ"ד יש זיקה קאמר, ולא קאמר איפכא דמימרא דהכא למ"ד אין זיקה קאמר, ובתוס' שם נתקשו בזה ותירוצם מחוסר ביאור, ולפי פירושנו אין כאן קושיא כלל, דבשלמא אי דנפשיה קאמר, ובא להשמיענו הלכתא דאין זיקה היינו דקאמר גוף הדין דלאחר מיתה, אבל אם הוא סבר דיש זיקה ויהי' מאמרו רק למ"ד אין זיקה מותר באמה, זהו משנה שא"צ, דפשיטא דכן הוא, וכנראה מקושית הש"ס דאם אין זיקה פשוט דמותר באמו ותצטרך לומר דאמר כן רק משום הדיוק דמחיים לא וזה אינו במשמע דהוה ליה לומר כן להדיא (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו ני' עוד לקמן שם)

דף יט ע"ב רש"י ד"ה חלץ לבעלת מאמר וכו' משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. קשה לי דזהו שפת יתר דאם מאמר לא קנה גם חליצה המועילת לא היה פוטרה לזו דהוי משני בתים

שם תוס' ד"ה רש"א, ולר"י נראה דאפילו ס"ל יש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן כו'. תמוה לי הא סברא זו נסתר מההיא דלעיל ג' אחין נשואין ג' נכריות וכו' דנימא ג"כ דמותר ליבם, דל"ש לומר דמאמר קונה קצת דהא אלו כנסה ממש לא היתה אסורה דאז לא נקראה אשת ב' מתים

דף כ ע"ב גמרא, אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, (ומש"ה אינה מתיבמת דאין עשה דיבום דוחה עשה ול"ת) קשה לי, מה הרוויח רבא בזה, הא עדיין יקשה בברייתא זו דפצוע דכא דקתני ואם בעלו קנו, דמשמע דלכתחילה אינו מיבם וכמ"ש רש"י, ואמאי לא אמרינן דליתי עשה ודחי ל"ת

שם גמרא תני' נמי הכי אם בעלו קנה (בביאה ראשונה, אלמא מדאורייתא אלמנה מן האירוסין עולה ליבום אלא דרבנן אסרו אטו ביאה שניה). לא זכיתי להבין, הא מזה עצמו הקשה רבא והוכיח דהוא רק דרבנן, ואיך שייך בזה לומר תני' נמי הכי

דף כג ע"א גמרא, האי באומות כתיב. ק"ל מ"מ נילף מאומות ושפחה, דכי פרכת מה לאומות דאדיקי בע"ז שפחה תוכיח, ואי דמה לשפחה דאין לה חייס אומות יוכיח ואולי דידע הגמרא שיש איזה פירכא כל דהוא על מה הצד

שם ע"ב גמרא, דיקא נמי (דקתני מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהם קידש) ולא קתני ואינה ידוע ש"מ (דמיירי כשהוכרו ולבסוף נתערבו אבל בלא היה ידוע מתחילה לא תפסי קידושין כלל, דהוי קידושין שאין מסורין לביאה). ומ"מ אין קושיא על אביי דסבר קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין עפ"מ שכתוב בתוס' ורש"י דמה דמקשה לקמן בפרק החולץ (דף מא ע"ב) בקידש אחת משתי אחיות דהדין דחולצת ולא מתיבמת והא אינה עולה ליבום, ולא מקשה כן משאר ספיקות, היינו דהיכא דתצטרך להתעגן לעולם נכון דחולצת, אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק בעדים, וא"כ י"ל דנקט אינו יודע לרבותא, דלא מבעי באינו ידוע, היינו דאמר אחת מכם מקודשת דא"א להתברר לעולם דודאי חולצת אף דאינה עולה ליבום אלא אף בהוכרו ולבסוף נתערבו דאפשר להתברר בעדים מ"מ חולצת, כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהוא הוא דקידש בת חליצה היא כדמשני שם בגמרא. ובתוס' דחקו בזה ואין צורך

שם גמרא, היו לו שני אחין (לזה שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהם ומת) אחד חולץ ואחד מיבם, דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא. פירש"י יבומי ברישא והדר מיחלץ. ולא ידעתי אמאי אין רשאי השני ליבם בתר יבום דהראשון, כמו דרשאי ליבם אחר חליצת הראשון, דמ"ש, והוי ליה למנקט אבל יבומי שניהם לא

דף כה ע"ב גמרא, מת הרגתיו כו' נהי דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, (ואמאי הא רשע הוא כיון שאמר שהרג). ואפילו לרבא דבעי רשע דחמס בפרק זה בורר (דף כז ע"א) מ"מ הא אמרינן התם ורבא ע"כ לא אמר ר"מ התם (דעד זומם פסול לכה"ת כולה) אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ רוצח דרע לשמים ולבריות גם לרבא פסול לכל עדות, ואף לר' יוסי שם דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירי, מ"מ רוצח לנפשות דחמור פסול לכל עדות שבעולם. וראיתי להנימוקי יוסף דכתב וז"ל ואפילו לרבא וכו' בהא מודה דהא קרי' רחמנא לרוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו משאר עבירות דחייבי לאוין לא רשע מקרי הא מקרא מלא והיה אם בן הכות הרשע, אלא דטעמיה דרבא מדכתיב להיות עד חמס לא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח ליתכשר

דף כו ע"ב גמרא לדברי האומר יש זיקה קאמר. וא"ת לימא איפכא דרב לנפשיה סבר יש זיקה וההיא דשומרת יבם לדברי האומר אין זיקה קאמר, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דהא יש עוד מימרא דרב לקמן (דף כז ע"ב) דמתה ראשונה מותר בשניה וטעמיה משום דאין זיקה (ועיין בתוס' שם ד"ה אבל) א"כ אם נימא דלנפשיה סבר יש זיקה נצטרך לומר דתרי מימרות דרב לא אמר לנפשיה רק לדברי האומר אין זיקה ונוח יותר לומר דמימרא חדא דאמצעית היא לדברי האומר ממה דנימא דשתים הן לדברי האומר וליה לא ס"ל. והתוס' כתבו על קושי' זו דלא מסתברא דהאי דשומרת יבם למ"ד אין זיקה משום דהתם קמ"ל תרתי, דאין זיקה ומחיים אסור, והדברים מחוסרי ביאור, דמה נ"מ אם אשמע לן תרתי או חדא, ותו דגם, הכא אשמעינן תרתי, דיש זיקה ויש חיזור על כל האחין. ואולי יש להעמיד בכוונתם, עפ"י הדברים שכתבתי לעיל (דף יז ע"ב) והיינו מ"ש דהתם אשמועינן תרתי, ר"ל לא הדיוק בלחוד אלא גם גוף הדין דהלכה אין זיקה, וא"כ מוכח דהלכה קאמר לא לדברי האומר אלא דאין מדוייק כן בלשונם

דף כט ע"א גמרא לא תימא מאמר לב"ש קונה קנין גמור. מבואר דלב"ש בלא מאמר שתיהן אסורות לו, דכל אחת היא אחות זקוקתו. וקשה לי הא לב"ש דס"ל דצרת ערוה מותרת ע"כ דמוקי קרא דלצרור לכדר"ש כדאמרינן לעיל (דף ח' ע"ב) על רבי דלצרור ע"כ אתיא לכדר"ש משמע דכל דלא דרשי'