דרוש וחידוש א נג

לוקה, ר"ע אומר אף המקיים, בשלמא לדידי במנכש מתרינן ביה משום זורע, היינו דאסורה זריעה בכלאים, אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא, אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר"ע אמר אף המקיים] מכלל דת"ק לאו משום מקיים: קשה לי, דלמא הת"ק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואינו חייב במקיים בעלמא אא"כ ע"י מעשה כגון נכוש וחיפוי, ור"ע הוסיף דאף מקיים בעלמא לוקה, דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה, ולשיטת התוס' מכות (דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק) דגם ר"ע לא מחייב אלא במקיים ע"י מעשה ניחא, אבל לפי' הערוך שם בתוס' דלרע"ק חייב גם בלא עשה מעשה קשיא, [אב"ה עיין לאבא מארי נ"י בכתביו]

דף ד ע"ב ד"ה מפני שמכשיר, א"נ חשיב ליה עבודת קרקע ממש, דנראה ברור דמ"מ הטעם מפני שנראה כעודר היינו רק מפני הרואים, מדלא קאמר משום דהוי כעודר, וגם מדמשני אההיא דעושה את זבלו דזבלו מוכיח עליו מבואר להדיא דבעצמותו ליכא איסור אלא מפני הרואים [ולמ"ד מפני שמכשיר צ"ל דבלא"ה לא קשה משום דהתם דשדי לבראי]: אולם תמיה לי, דא"כ מאי פרכינן למ"ד מפני שמכשיר ליחוש מפני שנראה כעודר הא כיון דרבנן לא חשו לרואים דלמא גם ר"א לא חש לכך, אלא דמחולקים בעיקר הדין דלר"א אסור דהוי עבודת קרקע דמכשיר אם פירש לזריעה אע"כ דגם מכשיר הוי רק מפני הרואים, מש"ה מדמי הש"ס דאם חיישינן להך ניחוש נמי להך, וצ"ע

דף ה ע"ב תוס' ד"ה אין מציינים אין צריך ציון. לא זכיתי להבין הא בפשוטו אין מציינים דאין ראוים לציין דישרפו לחנם תרומה וטהרות, דהרי אמרינן מוטב ישרפו לפי שעה ואל ישרפו עליו לעולם, הרי דאיסורא איכא דמשום האי חששא אפילו בכזית דמטמא באהל דהיה ראוי לציון אמרינן דאין מציינים

שם גמרא, ששם אילנות בידוע שנחרש, מבואר בסוגיא, דחרישה עושה תקנה דאף באבד קבר ע"י שנחרש אינו מטמא באהל: ולא הבנתי, דבמה פקעה לטומאת אהל ע"י החרישה, וכי ודאי הוא שע"י החרישה נפרסו העצמות ונקרע בשר המת עד שאין שיעור לטמא באהל, והרי תוס' כתבו בד"ה מנפח דהא דמיקל בנפוח דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת, א"כ אי אפשר להקל ע"י המחרישה, [ולשון תוס' אח"כ ולא היו רגילין לקבור מתים בעומק א"י הא אדרבא כתבו תחלה דאין החרישה נוגע למת כלל]

דף יד ע"א מתני', והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו [מגלח ברגל]. הקשו בתוס' מאי קמ"ל, וכתבו דס"ד דאסור שלא ישהו קרבנותיהן, ואי מיירי בשלא היה להן פנאי י"ל דהכי קאמר דנזיר ומצורע העולין מטומאה לטהרה דוקא שעולין עתה, אבל עלו קודם רגל אסורין. מבואר דתחלת דבריהם לפי הצד דמיירי גם ביש פנאי וקשה לי, הא ממילא הוי חידוש דאף דליכא אונס דהיו יכולין לגלח מקודם שריא. וגם מהו זה שכתבו דס"ד דאסור שלא ישהו, הא אסור בפשוטו, כיון דיש שהות לגלח קודם הרגל, אלא דטעמא דשרי שלא ישהו ויאחרו עוד קרבנם כדאיתא לקמן (דף יז ע"ב)

שם ע"ב גמרא, ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא, [דדוקא נולד במועד מותר לגלח, דהוי כיוצא מבית האסורים אבל נולד קודם הרגל אינו מגלח ברגל, והא אמרת כל שאסור לגלח במועד, אסור לגלח בימי אבלו], נמצא אבילות נוהג בקטן, [והתני' מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני שהוא אבל]: תימא הא אדרבא כיון דבקטן לא שייך אבילות אין זה יוצא מן הכלל דכל שאסור במועד אסור בימי אבלו, דהכל אמת דבאבלו היינו מי שהוא אבל אסור, אבל קטן אינו אבל כלל, ובמועד אין האיסור על הקטן, רק על המגלח, אבל באבל דהמגלח אינו אבל, ועל, קטן ליכא איסור

שם גמרא אבל אינו נוהג אבילתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך, אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים (ושמחת) ודחי עשה דיחיד. ובהרא"ש כתב בזה"ל ודאי ליכא שום אבילות, והא דאמרינן הכא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אע"פ שאינו אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וה"ק אע"פ שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים כו' ואע"פ שלא עשו כן לענין שופר כו' עכ"ל: ותמוה לי מאד, למאי צריך הרא"ש לכנס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק לדבריהם, בין אבילות דלא עשו חיזוק, הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחלת שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא, א"כ מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אלא דר"י הוכיח דליכא אבילות דאורייתא כלל, אבל מ"מ יכול להיות הסברא קיימת, דאף אלו היה דאורייתא היה הדין דנדחה עשה דיחוד דאבילות מפני עשה דרבים דיו"ט, וא"כ רווחא שמעתתא שפיר, דגבי שופר כיון דבמלאכה דאורייתא אין עשה דשופר דוחה עשה ול"ת דיו"ט ה"נ עשו שבות דדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא, אבל גבי אבילות ל"ש לומר דיעמדו דבריהם כשל תורה דהא אלו היה דאורייתא ממש היה נדחה מפני עשה דרבים דיו"ט. ומיושב יותר לישנא דגמרא דאתי עשה דרבים וכו', היינו להמתיק דבאמת אלו לא היה אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא היה נדחה, דהעמידו חכמים דבריהם, לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, וע"כ גם אם יעמידו דבריהם כשל תורה, מ"מ נדחה באבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט, וצע"ג, [אב"ה עיין לעיל מ"ש בפסחים (דף צב) ובמ"ש אאמ"ו בתשובה סי' י"ג]

דף טו ע"ב גמרא מנודה מהו ברחיצה אר"י תא שמע, כשאמרו בתענית צבור אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה (ארחיצה נמי אלמא דמנודה אסור), לא אשארא, אנעילת הסנדל] מנודה מהו בנעילת הסנדל, אר"י ת"ש שכשאמרו אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר וכו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה לא אשארא (ארחיצה): וכתבו בתוס', זיל הכא קמדחה ליה וזיל הכא קמדחה ליה, וכ"כ כל הפוסקים. וקשה לי, לפי הלכה דבתענית צבור מותר ברחיצת צונן, א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין, וממילא ע"כ האי וכן אתה מוצא וכו' לא קאי ארחיצה דהא קתני לא אמרו אלא כל גופו ואבל אפילו אצבעו בחמין אסור, וצ"ל דקאי אנעילת הסנדל, וכדאיתא להדיא תענית (דף יג ע"א), וא"כ נפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל, וברש"י ד"ה לא אשארא אעטיפת ראש ותמיהני הא עטיפת ראש לא קתני בהך ברייתא, וגם הא עטיפת ראש במנודה איבעי' דלא אפשיטא לעיל וכפי פירוש רש"י הא למה דפשיטא הכא דמותר במלאכה א"כ וכן במנודה קאי אשארא יהי' נפשט איבעי' דלעיל דצריך עטיפה, ומה ביקש רש"י מזה ואמאי לא בפשוטו דלא אשארא היינו ארחיצה אנעילת הסנדל דקתני בהך ברייתא וכמ"ש תוס' וצ"ע

שם תוס' ד"ה לא אשארא, וא"ת אמאי לא פשט. קשה לי, אמאי לא הקשו כן מקודם באבעי' דמנודה מהו בקריעה דלפשוט ממה דקרע ר"א וכמו שהקשו כן באמת בב"מ

דף יד ע"ב תוס' ד"ה ממנעי משמחת יו"ט, וגוף ההריגה דהיא מלאכה לא חששו. קשה לי, אף לפי הצד שצידדו בחגיגה דמלאכת חוה"מ הא אמרינן שם דהכתוב מסרן לחכמים איזהו מותר איזהו אסור, מש"ה שרי מלאכה לצורך מצוה זו, אבל מ"מ שייך לאסור משום מצות שמחת יו"ט, וגם במה דתירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל דבמועד שרי, הנה בפשוטו דאם נלמד כן מדיוק הקרא בודאי תמוה, דא"כ מוכח גם זה מהקרא דלא חיישינן בזה משום ביטול שמחת יו"ט, ואך אפשר דכוונתם כיון דהיה ס"ד דתדחה שבת הרי דלא חששה תורה לאיסור מלאכה בזה, ומקרא לא ילפינן רק בשבת דאסור אבל במועד קיימא על הסברא דאין בו משום איסור מלאכה, אעפ"כ קשה לי, מלבד הא מה דהיה ס"ד דשרי בשבת היינו מק"ו דרציחה וכיון דהתורה גלתה לדחות הק"ו, ממילא י"ל דגם במועד אסור וכמו דאסור מה"ט ביו"ט כמ"ש תוס' סנהדרין (דף לז) גם עדיין נימא ג"כ כיון דהתורה לא חששה לאיסור מלאכה מכ"ש דלא ניחוש למניעת שמחת יו"ט, וזה יש ליישב קצת, אבל הראשונה קשה, גם מה שכתבו