דרוש וחידוש א קלו

שהות כ"כ, הא קודם בדיקה ג"כ אינו אסור רק דרבנן, דמדאורייתא הא אזלינן בתר רוב בהמות כשרות, ונימא הואיל אי מקלעי אורחים ויאכלו קודם בדיקתה, אלא ע"כ דהסוגיא קאי למ"ד דלא אמרי' הואיל. ועדיין דחיקא לי טובא, דא"כ למה צריך לשינויי ממקום שטובחת, לוקמי בפשוטו מבית טביחתה ממש, ומ"מ לא קשה, מאי קמ"ל לאפוקי מדר"ה וכו' והאנן תנן מתני' כדר"ה וכו' הא י"ל דרמי בר אבא ס"ל כהלכתא דאמרינן הואיל, וא"כ ממתני' לא נפשוט לדר"ה, דהא אף אם ליתא לדר"ה ואסור מדרבנן, מ"מ שרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו בלא בדיקתה. [זולת עפמ"ש בשיטת תוס' והרשב"א דר"ע לית ליה הואיל, וכבר כתבנו דדבריהם צ"ע], א"כ מוכח לכאורה היכא דהאיסור מדרבנן לא אמרינן הואיל ודלא כהשאגת אריה. ואפשר לומר כיון דמצינו דאכילת איסור לא מקרי אוכל נפש, כדקתני בברייתא המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה משום מבשל, אלא דאמרינן עלה דאינה משנה דלב"ה אינו לוקה משום מתוך, והיינו דמ"מ מקרי צורך קצת, עכ"פ למאן דלית ליה מתוך לוקה עלי', א"כ י"ל דבאיסור דרבנן אם בשלו ביו"ט ואכלו, מדרבנן לא מקרי אוכל נפש והוי איסור מלאכת יו"ט מדרבנן עכ"פ [ואפשר כיון דסוף סוף א"א לאכלו מכח איסור דרבנן דרביע עלה לא מקרי אוכל נפש כלל ועבר אדאורייתא], וא"כ לר"ע דלית ליה מתוך, מוכח שפיר ממתני' כדר"ה, דהא א"א לומר דההיתר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו איסור דרבנן בלא בדיקה, דהא מ"מ עבר על השחיטה עכ"פ מדבריהם, ודברי השאגת אריה עולים יפה למאי דקיי"ל דאמרי' מתוך, ואם יאכלו האורחים באיסור לא היה כאן חילול יו"ט דהותרה משום מתוך. ואולם לכאורה ליתא לפמ"ש לעיל דמדרע"ק ממילא ליכא ראי' כיון דסבר נפש אפילו נפש בהמה במשמע וי"ל דס' כר"ש במוקצה ומותר לשחוט מטעם הואיל דאם יזדמנו לו כלבים להאכילם, והוכחת הש"ס דתנן מתני' כדר"ה על כרחך מת"ק במשמע דס"ל גם כן בהא כר"ע דמבית טביחתה ולת"ק ע"כ לא שרינן משום כלבים מדבעי' דוקא בצלי, וישאר הקושיא דהא לת"ק י"ל דס"ל הואיל וגם מתוך ומותר לשחוט מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו באיסור דרבנן מקודם בדיקה והוי אוכל נפש מטעם מתוך, ולר"ע דלית ליה מתוך מותר דאי אזדמנו כלבים יאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש וביותר דאף אם יסבור במוקצה כר"י מ"מ הוי הואיל דאורחים יאכילו באיסור מוקצה לכלבים דבזה ל"צ למתוך דהא באכילת כלבים הוי א"נ ממש דלדידהו ל"ש אכילת איסור אלא דהמאכילם עובר על איסור מוקצה ויהיה מוכח מדאמרינן דתני מתני' כדר"ה דל"א הואיל שיעברו על איסור דרבנן וההוכחה מת"ק דמתיר בשהות לאכול מבית טביחתה והנה לכאורה יש לקיים דברינו הנ"ל דהרי באמת התמיה חזקה על דברי הרמב"ן הנ"ל דמאן דסבר נפש אפי' נפש בהמה ממילא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים דהכל חד, א"כ היכי משנינן ממקום שטובחת אכילתה לר"ע למה צריך כולי האי הא מיד יכול להאכילה לכלבים ובהיתר דהא לדידיה מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולגודל התמיה מוכרחנו לדחוק כיון דמסוכנת היא ומסתמא תמות מיד אין צורך לכלבים לשחיטה עבור הכלבים ולא הותר השחיטה עבורם וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דמה דאמרינן דתני מתני' כדר"ה היינו מדר"ע דמצד כלבים ליכא היתר דא"צ לשחיטה עבורם ומצד אורחים שיאכל בלי בדיקה באיסור הא לר"ע דלית ליה מתוך מה שיאכלו אורחים באיסור לא הוי אוכל נפש. ואך לפ"ז הדרא קושייתנו לדוכתיה דאיך אמרינן דתנן מתני' כדר"ה הא לר"ע בודאי ליתא לדר"ה דהא ס"ל דחיישי' למיעוטי. ואולי י"ל דהא באמת לא מצינו דלר"מ דחייש למיעוטא דצריך בדיקת בהמה בכל איברים וע"כ הטעם כיון דסוף סוף צריכים לסמוך על הרוב מחששא דבמקום נקב קשחיט ומותר מטעם כיון דלא אפשר סמכי' ארובא וכיון דמוכרחים אנו לסמוך באכילה זו על הרוב סמכינן לגמרי ול"צ לטורח בדיקת הבהמה וא"כ י"ל דאף דר"ע ס"ל חיישינן למיעוטא מ"מ ס"ל כדר"ה דמותר בלא בדיקה. אמנם נראה למנוע מהדוחק הנ"ל, דמאן מפיס דתמות מיד שלא ניתן לשחוט לצורך כלבים ומה דהקשינו על הרמב"ן דלר"ע למה צריך לשהות כדי ממקום שטובחת י"ל דלהך שינויא ל"א הואיל ויכול לאכול היינו דגמר בדעתו לאכול ומש"ה נקט רש"י ממקום שטובחת דבזה הוי מלתא דפסיקא דיכול לשחוט ולגמור בדעתו למיכל מיניה אבל בליכא שהות כל כך לאו מלתא דפסיקא להתיר דלפעמים אסור באין לו כלבים או שיש לו נבילה לפייסן. ולפ"ז הדרן לדברינו דדיוקא דהש"ס דתנן מתני' כדר"ה אינו מדר"ע די"ל דס"ל הואיל ומותר דאי מקלעי כלבים ויאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש ובפרט להרמב"ן לא הוי מוקצה לר"ע דלדידי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וע"כ הראיה מת"ק ויקשה דלמא הת"ק ס"ל הואיל ומתוך ומותר מדין הואיל דאורחים יאכלו באיסור מדרבנן בלא בדיקה ומקרי אוכל נפש משום מתוך, אע"כ דל"א הואיל שיעברו איסור דרבנן כאשר מסברא ראוי להיות כן ואפשר דגם השאגת אריה ס"ל כן ודבריו בסי' ס"ד רק למ"ש שם דהרבה טרפות בריאה מצד חומרות בעלמא ולהרבה פוסקים ס"ל דהוי השחתת ממון בחנם בזה אפשר אי מקלעו אורחים ויאכלו כיון דמדינא מותר ורק בדרך חומרא הוא אפשר שלא יחושו לחומרא זו אבל בדבר שאסור מדינא אף שהוא רק דרבנן ל"א הואיל דמסתמא לא ירצו האורחים לאכול איסור דרבנן. ואדאתינן להכא י"ל דבאמת לר"מ וכן לר"ע דחיישינן למיעוטא צריכין בדיקה בכל האיברים א"כ מוכח דס"ל לר"ע דאמרי' הואיל דאף דמלישנא דיכול לאכלו י"ל דהיינו גמר בדעתו לאכול מ"מ הא למה דמסקי' דתני ר"ח מבית טביחתה ממש וכדר"ה עדיין יקשה לרע"ק דחייש למיעוטא א"י לאכול בלא בדיקה ואי דשרי לכלבים הא ודאי ל"ש לפרש דיכול לאכול היינו דגמר בדעתו להאכיל לכלבים דהיה צריך למנקט אם יכול להאכיל לכלבים וגם הא סתמא קתני אף באין לו כלבים להאכילם אע"כ דמותר מטעם הואיל דיזדמנו כלבים ויאכילם. ולפ"ז דמוכח דס"ל לר"ע הואיל מיושב סוגיא דביצה דנקט הקושי' דנימא מתוך שהותר הבערה ולא נקט הקושי' גם על בישול דנימא מתוך, היינו דמבישול ליכא קו' די"ל דה"מ ר"ע היא דלית ליה מתוך אבל מהבערה פריך שפיר דאי כר"ע הא ר"ע ס"ל הואיל לא ליחייב אהבערה מטעם הואיל, ומה דפתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה, היינו דגם על הבערה היה מקום לומר דאתיא כר"ע, ואי דנימא הואיל דלמא מיירי בעצי מוקצה ומוקצה דאו', ואי דלחייב עוד מלקות, דכיון דאורחים לא יבשלו בזה משום איסור בישול בעצי מוקצה וליכא הואיל לחייב על הבערה ועל המוקצה, הא אפשר לומר דאין חילוק מלאכות ליו"ט לזה קאמר הבערה ובישול אינה משנה, היינו דאם חשיב בחשבון המלקיות הבערה ובישול ומוכח דאמרי' דיש חילוק מלאכות יקשה על הבערה דנימא מתוך, דאי אתיא כר"ע נימא הואיל כיון דיש חילוק מלאכות ע"כ לא מיירי בעצי מוקצה, דא"כ לחייב משום הבערה ומשום בישול ומשום עצי מוקצה וע"כ דלא מיירי מעצי מוקצה, או דסבר מוקצה דרבנן א"כ מדלא פטור על הבערה משום הואיל ע"כ דלא אתיא כר"ע ושפיר יקשה דנימא מתוך, ודוק היטב אמנם כיון דיש מקום לומר כפי הנ"ל דלר"מ ור"ע אף דחיישי למיעוטא א"צ לבדיקת כל האיברים כיון דבלא"ה אי לאו תלייה ברוב א"א לאכול מחשש דלמא במקום נקב שחט וממילא ליכא הוכחה דר"ע סבר הואיל:

לזה נראה ליישב סוגיא דביצה דהבערה ובישול אינו משנה בדרך אחר ונשוב אל המקום שהתחלנו בו, והוא הספק אם יש ביוה"כ חילוק מלאכות אם לא, דהנה יראה דזהו ודאי למאן דדריש חילוק מלאכות מקרא דעושה מאחת מהנה, ממילא אין חילוק בין שבת ליוה"כ, דאטו הא קרא דוקא בשבת כתיב, (ואין להקשות לפ"ז איך משנינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט, הא מ"מ לנקוט חורש תלם א' ביוה"כ ויתחייב משום חורש ומשום זורע, דאף דלפי האמת דמשני הש"ס על פרכא דלחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט וחול דהאי תנא איסור כולל ל"ל וקשה דא"כ איך חל איסור יו"ט על שביעית וצ"ל דמיירי ביו"ט של ר"ה דהוי איסור ב"א שבת ויו"ט, וכ"כ בספר שאגת ארי', וא"כ ממילא לא מצי למנקט חורש ביוה"כ דלא חייל אשביעית, מ"מ יקשה עדיין להמקשן דפריך משבועה שלא אחרוש אמאי לא פריך בפשוטו לינקט חורש ביוה"כ וחייב משום חורש ומשום זורע דהוי כולל על שביעית, דמגו דנאסר במלאכת תלוש משום יוה"כ נאסר ג"כ במלאכת מחובר משום יוה"כ, אמנם מעיקרא לק"מ דמה דאנן אמרינן דיש חילוק מלאכות ביוה"כ היינו, לענין חיובי חטאת דשוגג דאתיא מקרא אחת מהנה, אבל לענין מלקיות דיוה"כ שוה ליו"ט דליכא חילוק מלאכות):