דרוש וחידוש א קטז

יוסף לשיטתיה דקאמר להדיא (דף צז) הא מלתא איבעי' לי' לר"ח ופשטה נהליה רב המנונא וכו' הרי דידע ר"י מהפשיטות דלמטה מיו"ד פליגי, א"כ ע"כ הא דנייד מאוקימתא דרבה הוא רק משום פירכא דדלמא הנחה דלא בעי ושפיר הקשו תוס'. הדרך הג' י"ל עפ"מ שהקשה הרשב"א בחידושיו בהא דפריך הש"ס בעירובין (דף צט) אמימרא דר"י דהשתין ורק חייב הא בעי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' וליכא, דהא קיי"ל ברה"י לא בעי מקום ד', ותירץ דדוקא הנחה לא בעי אבל עקירה בעי גם ברה"י עיי"ש, ומעתה י"ל דעל ר"ז ליכא קושיא די"ל דלא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה ולא נייד כלל מאוקימתא דרבה מחמת פרכת הש"ס, אבל לר"י דפריך הש"ס אליביה בערובין דאף דברה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' מ"מ עקירה בעי, הרי דעכ"פ אפשר דס"ל לר"י לחלק בין עקירה להנחה ושפיר הקשו תוס' דהא מדקאמר ר"י רבי היא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין עקירה להנחה והיאך פריך הש"ס אליביה בעירובין. אמנם נ"ל לסתור זה דלתוס' לשיטתייהו בלא"ה נסתר קושיית הרשב"א, והיינו למה דהעלו בסוגיין דלא משכחת שיהי' הזיז רה"ר וא"כ בלא אביי ע"כ פלוגתייהו דר' ורבנן בזיז כ"ש היינו דהזיז ברה"י, וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"י רבי היא בין אי הוכחתו מזיז כ"ש ולא ס"ל כדאביי או דהוכחתו מההיא דרה"י באמצע, מוכח דס"ל דליכא חילוק בין רה"י לרה"ר, דא"כ עדיין תיקשי דלמא ר' רק ברה"י לא בעי אבל ברה"ר בעי. וא"כ שפיר פריך הש"ס בעירובין לרב יוסף לשיטתיה דע"כ לא ס"ל דרה"י עדיפא, והרשב"א דהקשה כן הוא לפי שיטתו דהאריך דגם סוגיין דרה"י בודאי לא בעי ד', וההיא דרה"י באמצע נדחק שם עיי"ש וא"כ נסתר הדרך הג', וצריכים אנו לדרכינו הראשונים. אולם מה דפירש"י דדלמא הנחה דלא בעי היינו מכח ההכרח מדלא קתני רע"ק מחייב שתים, נראה דס"ל דבפשיטות הסוגיא משמע דר"י ור"ז ניידו מאוקימתא דרבה ודלמא הנחה לא בעי וכמו דס"ל למהרש"א בכוונת תוס', ויהיה קשה לרש"י קושיית תוס' דמה הועיל ר"י ור"ז בתירוצם, ולזה ס"ל לרש"י לתרץ דר"י ור"ז ס"ל דכל כמה דלא מצינו מי שיחלק בין הנחה לעקירה מסתמא לא ס"ל החילוק ורק לר"ע פריך מכח הכרח, רק סתמא דהש"ס דפריך על אחרים ס"ל דגם מסתמא יש למפרך דדלמא ס"ל לחלק כיון דכבר מוכח דרע"ק סבר כן:

והנה בקושיית תוס' על פירש"י כנזכר באות ח', י"ל למה שהקשו תוס' (בדף צז ע"ב ד"ה למימרא וכו') דמאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנודע וחזר ונודע ותירצו דא"כ ליכא חידוש דמחייב ב'. והנה לכאורה אין מקום לתירוצם, דהא מ"מ מדחייב ב' מוכח דגם עקירה לא בעי מקום ד', וצ"ל פירכת הש"ס לפי האמת דרבי מיירי ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי והוי מקום ד', ולענין זה פשיטא דאין לחלק בין הנחה לעקירה (אולם תוס' בסוגיין דנדחקו בד"ה זרק ונח בסוף דבריהם דהש"ס הו"מ למיפרך הא דקשי' לר"י וכו' דהא כל כמה דלא אייתו ההיא דמיירי ברה"י מקורה לא היה קשה דר' אדר' די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דגם עקירה לא בעי, והא דפריך כן רב יוסף בעירובין אף דר"י לא ס"ל בשמעתין דמיירי ברה"י מקורה י"ל דפריך רק על שמואל לשיטתיה דמוקי במקורה, אבל ר"י לנפשי' לא מוקי במקורה) וא"כ מיושב קושית תוס' דשפיר הוי הוכחה מדלא קתני רע"ק מחייב שתים והיינו בנודע וחזר ונודע ואשמעי' דעקירה ג"כ לא בעי, אע"כ דבאמת עקירה בעי, [אח"כ הראוני בפ"י קצת מזה ובסגנון אחר דהו"ל למנקט חייב שתים ובנודע וחזר ונודע והחידוש דלא נטעי דרע"ק מחייב משום מושיט עיי"ש, ולא נראה לענ"ד כן, דא"כ אף דמחייב רק א' תיקשי דלינקט בהדיא זו כנגד זו דלא נטעה דמדין מושיט מחייב]. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית הרשב"א באות ט', והיינו דודאי אם לא היה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה, א"כ לא היה הכרח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' די"ל דלא מחייב בתולדה במקום אב, ואי בנודע וחזר ונודע ליכא משום חידוש, אלא דבאמת ס"ל להש"ס דודאי יש מציאות סברא לחלק בין הנחה לעקירה, ושפיר מוכח מדלא נקט רע"ק מחייב ב' לאשמועינן דלא בעי עקירה, א"כ י"ל דזהו בעצמו דברי הש"ס ודלמא הנחה הוא דלא בעי, מש"ה מוכרח החילוק לר' עקיבא לקושטא דמלתא, (ובדרך הפשוט לא ידעתי התחלה לקושיית הרשב"א די"ל דמרע"ק מוכח רק דלעקירה בעי הנחה ממש אבל לא דבעי מקום ד', ולזה פריך הש"ס רק כיון דמוכח עכ"פ דעקירה גרע לענין קלוטה א"כ דלמא לעקירה בעי מקום ד', ופשוט). ומעתה י"ל דהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק היא היינו דדוקא דכרבנן לא מצי אתיא, והיינו י"ל דרבה ס"ל מסברתו דאין מקום פחות מד' והספק רק אם דרשינן אל יצא ממקומו קאי על החפץ ממילא בעי ד', או דלא קאי על החפץ ולא בעי כלל מקום חפץ אבל שיהי' כ"ש נקרא מקום חפץ לא ס"ל לרבה כלל, וההיא דזרק ונח בזיז כ"ש ס"ל כדאביי דמש"ה בעי הנחה דליהוי כזורק מרה"ר לרה"י דשדי נופו בתר עיקרו (דע"כ אף דשדיא נופו והוי רה"י היינו דוקא על הנוף ממש אבל לא שיהא האויר של הנוף אויר רה"י דמוכח כן מדדחיק הרשב"א (בתוס' ד"ה לא חייב) דמהיכן יצא לרב ושמואל דלא חייב רבי רק ברה"י מקורה ואמאי לא ניחא להו דהיה קשה להו אמאי בעי לר' ונח ע"ג זיז הא ס"ל לר' קלוטה כמי שהונחה דמיא, אע"כ דלאביי ליכא הוכחה או דצ"ל דליכא דקדוק כ"כ די"ל דנקט ונח ע"ג זיז לרבותא דרבנן, א"כ גם לרבה י"ל כן) וא"כ י"ל דס"ל לרבה דהא דס"ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אין הטעם דבעי ניחותא דחפץ דהא מבואר בברייתא דתוך ג' מודו רבנן אף דהחפץ מתגלגל, ומה לי מתגלגל באויר או בקרקע, אע"כ הטעם דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקומו של חפץ, א"כ ממילא בעי מקום ד', דפשיטא לי' לרבה דאין מקום פחות מד', ורק רע"ק ס"ל דלא בעי כלל מקום לחפץ דממקומו על האדם קאי, אבל לרבנן דפטרי בקלוטה ע"כ ס"ל דמקומו קאי על החפץ וא"כ ממילא בעי מקום ד', וזהו ממש כפי מה שכתבתי בכוונת תוס' בהוכחת ר"י מר' דלא בעי ד' אלא דר"י הוכיח דכ"ש מקרי מקום, ולרבה לא ס"ל כן, (ובדרך חידוד החברים המקשיבים אמרתי דבזה יש ליישב קושיית תוס' ד"ה דאמרינן קלוטה דמאי פריך הש"ס דלמא כרע"ק בודאי אתי, די"ל דהכי פריך כיון דלרע"ק מוכח דלא בעי מקום ד' מהיכי תיתי נימא דפליגי רבנן עליו ואף אם למטה בי' פליגי דלמא רק קלוטה לא ס"ל אבל לא בעי מקום ד', ואי דליכא טעמא דל"א קלוטה רק מחמת מקומו של חפץ כנ"ל דלמא טעמייהו דבעי ניחותא דחפץ ואף מתגלגל פטור, ואי דידע מהברייתא דפ' הזורק דלמטה מג' ד"ה פטור, ולזה קאמר ומי פשיטא לי' לרבה, והיינו דידע אותה ברייתא דשם קתני דמג' ועד י' פליגי הא מספקא לי' וע"כ דלא ידע הברייתא וא"כ י"ל דרבנן דפטרי דבעי ניחותא דחפץ ואם כן מסתמא גם רבנן ס"ל דלא בעי מקום ד' דמה"ת נעשה פלוגתא רחוקה בין רע"ק לרבנן וק"ל). ובזה מיושבים דברי המהרש"א ממה שהקשינו אות ב' דתירוצו עולה יפה, דמה"ט לא מספקא לרבה דכ"ע ס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא דליכא טעמא לומר דלאו כמי שהונחה דמיא אלא משום דדרשינן מקומי של חפץ וממילא בעי ד' ויהי' מתני' דלא כמאן. ומיושב ג"כ מה שהקשינו על המהרש"א באות א', דכ"ז רק לתירוצם א', דתירצו דר"י הוכיח מר' דזיז דבעי ד' ועפ"י היסוד שיסדנו דס"ל הנחה כ"ש יליף ג"כ מקרא דממקומו. אבל לאידך תירוצם לגירסת ר"ת בעירובין לא צריכין למדה זו, וא"כ י"ל דמה דכתבו דרבה לא חשיב כל האיבעיות היינו להך תירוצא ונסתר הבנין, ואף אם לא כמש"ד מ"מ י"ל דלא בעי ד' וליתא לתירוצו של המהרש"א, ואף דהמהרש"א שם על תירוצם דתוספות דהש"ס פריך דאיכא למיבעי ג"כ דלמטה מי' ד"ה פטור דהא ליכא לספוקי בזה, דא"כ מתני' דלא כמאן היינו דקושייתו דלפי דברי תוס' דלעיל, דס"ל דאם לאו כמש"ד ממילא בעי מקום ד' קשה להו קושי' תוספות דמאי פריך הש"ס דדלמא כרע"ק אתיא בודאי, ולזה תירץ דמ"מ פריך הש"ס דמאן מפיס דרע"ק הוא יותר מרבנן כיון, דגם לרבנן י"ל דס"ל קלוטה כמש"ד וגם לרע"ק אינו מוכח להדיא רק מכח משנתינו, ומשני הש"ס בתר דאיבעי' הדר פשטה דמוכח דרע"ק סבר כן, אבל באיבעי' דרבה באמת לא היה מוכח, ועכ"פ לא הי' אפשר למנקט דלכ"ע לאו כמש"ד דא"כ ממילא בעי ד' ויהיה מתני' דלא כמאן וא"כ שני דיבורי תוס' עולין כהוגן דתלי בב' תירוצים שבתוס' בפירושא דהא מני רבי היא. ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דמהא דקאמר רבה ה"מ רע"ק ליכא למידק, די"ל דליכא ברייתא בשום מקום דבעי ד', והא דקאמר ה"מ רע"ק היינו לאפוקי מרבנן דרע"ק דמוכח דס"ל דבעי ד' דכיון דבעי מקום חפץ ממילא בעי ד', אבל מדברי ר"ז דייקי שפיר דל"ל דקאמר ה"מ אחרים לאפוקי מרבנן דרע"ק, דהא ר"ז מביא ראיה מאחרים דהנחה כ"ש, הרי