דרוש חדושי הלבנה ה:ח

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ". נִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁהוּא כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ מַמָּשׁ. שֶׁצִּוָּה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּבִיאוּ כַּפָּרָה, פֵּרוּשׁ קָרְבַּן חַטָּאת, וְהוּא כַּפָּרָה כְּכָל שְׁאָר חַטָּאת, וְעַל יִשְׂרָאֵל. אָמְנָם, שֶׁעִם זֶה יִהְיֶה "עָלַי", וּבְאֹפֶן זֶה, שֶׁהֲרֵי דַּרְכֵי אֱלֹהֵינוּ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל הַמְּסֻפָּר בַּמַּאֲמָר הַזֶּה, שֶׁהָיָה מַחֲזִיר לְפַיְּסָהּ, מוֹרֶה עַל שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ לְהִתְנַהֵג עִם בְּרִיּוֹתָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה לִבְרִיּוֹתָיו שֶׁיִּתְנַהֲגוּ זֶה עִם זֶה. וְאָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת בְּחֻקּוֹתַי (ויקרא רבה לה ג), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרוֹת, וְהוּא מְקַיְּמָם תְּחִלָּה. הָדָא הוּא דִכְתִיב "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וגו׳ אֲנִי ה׳" (ויקרא יט לב). אֲנִי הוּא שֶׁקִּיַּמְתִּי מִצְוַת עֲמִידַת זָקֵן תְּחִלָּה. וְכֵן הוּא בִּירוּשַׁלְמִי בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה סוֹף פֶּרֶק קַמָּא (הלכה ג).

וְהִנֵּה בְּסוֹף מַסֶּכֶת יוֹמָא (פז.) אִיתָא, אָמַר ר׳ יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו א-ג) "בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ וגו׳ [נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִֽיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְֽהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס] וּרְהַב רֵעֶיךָ" לז ועל מוקש אמרי פיך, אם הקנטתו - רהב רעיך, הרבה רעים לבקש הימנו מחילה, רעיך בתרא דקרא מלא כתיב, לפי שהוא לשון רבים. (רש"י) - הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים. וְאָמַר רַב חִסְדָּא, וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ בְּנֵי אָדָם לח בשלש שורות - שלש פעמים יפייסוהו בשלשה אנשים בכל פעם, שנאמר ישור - לשון שורה ואין שורה פחותה משלשה בני אדם. (רש"י) , שֶׁנֶּאֱמַר "יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וגו׳" (איוב לג כז).

כָּכָה גַּם רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁלֹּא נִתְפַּיְּסָה מִכָּל מַה שֶּׁאָמַר וַיַּעַשׂ, הִרְבָּה עָלֶיהָ רֵעִים לְהָבִיא קָרְבַּן כַּפָּרָה בְּיוֹם חִדּוּשָׁהּ, וְעִם זֶה יְפַיְּסוּהָ רֵעִים וַאֲהוּבִים לַמָּקוֹם. שֶׁכֵּן נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל רֵעִים לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי" (שיר השירים ה טז). וְאָמַר "עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ", וּכְלוֹמַר, וְלֹא נִתְפַּיְּסָה, לְכָךְ הָבִיאוּ כַּפָּרַתְכֶם בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ, שֶׁיִּהְיֶה זֶה פִּיּוּס לָהּ בַּעֲבוּרִי. וּבָזֶה יָצָאתִי שׁוּרַת הַדִּין וִידֵי חוֹבָתִי, כְּשֶׁפִּיַּסְתִּי אוֹתָהּ עַל יְדֵיכֶם וְהִרְבֵּיתִ[י] לְפָנֶיהָ רֵעַי וַאֲהוּבַי. וְנִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאֵין שׁוּם קֻשְׁיָא וְדֹחַק בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה כְּלָל וּכְלָל. בָּרוּךְ ה׳ שֶׁהִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת: