דרך חיים ה:ד

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם.

עשרה נסים וכו' . אלו עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הם עשר מכות שהביא בשביל ישראל להוציא אותם מארץ מצרים, לכך הביא הקב"ה המכות עליהם . ולפיכך המכות עצמם שהביא הקב"ה על המצריים הם הנסים שנעשו לאבותינו וגו' . והרמב"ם ז"ל* (כאן) פירש כי מה שהיו ישראל נצולים מן* העשרה מכות שבאו על המצריים, דבר זה הם הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו במצרים. כי הקב"ה הביא הצפרדעים על ארץ מצרים, לא על המצריים בלבד . ולפיכך היה הנס לישראל גם כן כאשר היו נצולים מזה . וראיה לזה , דהא חושך לא שייך לומר שהיה על מצריים בלבד, שהרי ישראל ומצרי* היו יושבים ביחד, והיה אור לישראל וחושך למצרי (שמות י, כג). ומזה נראה כי השם יתברך עשה נס לישראל שהצילם מן החושך . וכך הם כל הנסים, הציל הקב"ה את ישראל מן המכות . ומעתה יתורץ גם כן מה שהוצרך התנא לשנות עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, שהרי כתיב בתורה בפירוש שלא היתה אותה מכה בישראל . ואלו עשרה נסים שנעשו על הים מנאם הרמב"ם ז"ל , גם רש"י ז"ל מנה אותם על דרך אחד , והם מפורשים ומבוארים, אין להאריך בהם .

ויש להקשות , אחר שעשה הקב"ה עשרה נסים עם ישראל במצרים, למה הוצרך לעשות על הים . ויראה לומר, כי השם יתברך עשה נסים לישראל כדי שיהיו אל השם יתברך לגמרי , וכמו שאמר הכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוה . ומפני כי ההצלה היא בשנים; האחד, ההצלה מן המתנגד הוא האדם, שהוא בעל בחירה ובעל שכל . והמתנגד השני הוא הטבע . והמתנגד שהוא האדם שהוא בעל שכל, מצד מה הוא יותר קשה מן המתנגד הטבעי, כי המתנגד הזה מחשב תמיד בחכמתו להתגבר על מתנגדו , ולפיכך מצד מה הוא קשה מן הדבר הטבעי, שהוא הולך לפי טבעו . ועוד, כי האדם יש לו מעלה עליונה ביותר מן הטבע . ומצד מה אינו קשה כל כך, כי אפשר שישתנה דעתו, ויבטל מן מה שהיה מתנגד . אבל הטבעי אינו כך, כי לעולם הוא עומד . ולפיכך הוציא הקב"ה את ישראל מן מצרים* על ידי נסים, והציל אותם מן המתנגד שהוא בעל שכל, הוא פרעה ומצריים, שהיו באים עליהם בכח ובגבורה, והיו עומדים בפניהם שלא יצאו מתוכם, והשם יתברך הוציא אותם . וגם עשה עמהם ניסים על הים, שהוא מתנגד הטבע , שלא היו עוד תחת רשות פרעה , והוציא* את ישראל מתוך הים, וקרע להם הים הטבעי שהיה עומד בפניהם. והרי הציל את ישראל ממתנגד הטבעי, וממתנגד בעל שכל , ועל ידי זה קנה השם יתברך את ישראל לגמרי שהם שלו . ולכך שקולים אלו שני דברים, ההוצאה ממצרים וההוצאה מן הים, וכל אחד ואחד היו בו עשרה נסים .

ועוד יש לך לדעת ולהבין כי חלוק יש , כי הקב"ה הוציא את ישראל* ממצרים, דהיינו מפרעה זה שהיה באותה שעה, אבל עדיין לא הוציא* אותם ממצרים, דהיינו מן האומה בכלל. כי מאחר שהיו תחתיהם , אף כי יצאו מרשות של אותם מצרים, לא יצאו מכלל מצרים, שכולל אותם שהם בזמן הזה, ואשר יהיו לעתיד . וזה היה על ידי קריעת ים סוף, שיצאו ישראל מן הארץ בכללה על ידי נסים בים , ושקע כל מצרים בתוכו בפעם אחד , ובדבר זה יצאו ממצרים בכלל. ולפיכך אצל קריעת ים סוף לא נזכר רק לשון יחיד (שמות יד, י) "והנה מצרים נוסע אחריהם", וכן כל הפרשה , מפני שהיה זה לכל מצרים, מה שהם עם מצרים . ועל פי זה הסוד דרשו רבותינו ז"ל (שמו"ר כא, ה) "והנה מצרים נוסע אחריהם" (שמות יד, י), שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים, ולפיכך "ויראו מאוד" (שם). וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה , ולפיכך בא המלאך לעזור אותם . וכאשר נצחו השר שלהם, בשביל כך נצחו את האומה בכלל , ועל דבר זה בא כל קריעת ים סוף . ולפיכך כתיב (שמות יד, יג) "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", ואם כן היה זה יציאה מן מצרים לגמרי אף לעתיד , ואין להאריך במקום הזה .

וכבר בארנו לך הטעם של מספר עשרה , כי השם יתברך רצה לעשות נסים לישראל בכל חלקי הצדדין אשר אפשר, כי אין הנסים שוים, כי מפני שהנס הוא שנוי הטבע , אין כל הדברים שוים ; כי יש דבר קרוב אל שנוי הטבע מצד מה, וקשה מצד מה. ודבר אחר גם כן יש שהוא קרוב מצד אחר* אל שנוי הטבע, וקשה מצד אחר. ובעשרה יש כל החלקים , עד שכאשר עשה הקב"ה עשרה נסים במצרים, ידעו ישראל לגמרי שהשם יתברך עושה להם נסים, ונוהג עמהם שלא בטבע בכל הדברים . וכן עשרה נסים עשה הקב"ה לישראל (-במצרים-) [על הים], להודיע כי עשה נסים לישראל בכל החלקים, שהם עשרה, שבזה נכללו כל הנסים . וכן יש לפרש כל מספר שזכר; כי השם יתברך ברא העולם בעשרה מאמרות (למעלה משנה א), מפני שאין העולם חסר דבר, ויש בו כל החלקים, שהם עשרה . ועשרה דורות מאדם עד נח, ומנח עד אברהם (למעלה משנה ב), כי השם יתברך היה מאריך אף, באולי יהיה דור האחר מחולק מן הראשון, עד עשרה דורות, כמו שפירשנו למעלה . וכן עשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה (המשך משנתינו), שנסו אותו בכל מיני נסיון . וכן עשרה דברים נבראו בין השמשות (להלן משנה ו), מפני שהדברים* שנבראו בין השמשות, מפני שהדברים שנבראו בין השמשות יוצאים מסדר העולם וממנהגו , ובמספר הזה נמצאו כל החלוקים, שאין זה כמו זה, עד שזה המספר כולל הכל .

אמנם במדרש מוכח* כי מה שזכר אלו דברים, מפני שאמר כי בעשרה מאמרות נברא העולם, שזה המספר מורה שיש בעולם המדריגה העליונה, שמורה עליה מספר עשרה , ומפני כך נמצא מספר עשרה בעולם בכל אלו שזכר, כי השם יתברך מנהיג עולמו במדה עליונה הכוללת עשרה . וכן אמרו במדרש שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהן העולם, להודיע כי כל העולם עומד בזכות אברהם, שנתנסה גם כן בעשר נסיונות . ועוד אמרו (שמו"ר טו, כז) כי הקב"ה הביא עשרה מכות על המצריים בשביל זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד* בכולם. ופירוש המדרש הזה , כי אברהם היה התחלת העולם, וכמו שאמרנו למעלה (משנה ב) כי הכל היה תוהו עד שבא אברהם . וכן במדרש (ב"ר יב, ט) אמרו "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם" (בראשית ב, ד), בזכות אברהם נברא העולם, אותיות 'באברהם'. ופירושו, כי הכל היה תוהו ולא נחשב מציאות כלל עד שבא אברהם, ולפיכך בשבילו נברא העולם, ואליו נתן השם יתברך כל העולם . וכן אמרו בפרק קמא דברכות (יג.) מתחילה היה אב לארם, ואחר כך לכל העולם . ומפני שיש אל העולם המדריגה העליונה שלו, עד כי נתנסה אברהם בעשרה נסיונות לצרפו עד שיהיה נבדל מן הטבע והיה אלקי לגמרי. כי כל נסיון הוא שמנסה אותו אם ילך אחר טבעו, כמו שהתבאר זה למעלה (סוף משנה ג), כי זהו לשון 'נסיון' מלשון 'נס' . וכאשר נתנסה בעשרה נסיונות, מוכח שאינו הולך אחר הטבע, אבל הוא נבדל מן הטבע . וראוי שיהיה אל אברהם כל העולם שנברא בעשרה מאמרות, מפני שמקבל כל העולם מדריגה נבדלת בלתי טבעית, כמו שהתבאר למעלה . וכן עשרה נסים במצרים כנגד עשרה נסיונות של אברהם. כי הנסיון כמו שאמרנו הוא בלתי טבעי, כי זהו עצמו הנסיון אם ילך האדם אחר טבעו, או לא ילך . ומפני כי עמד אברהם בעשרה נסיונות, ולא הלך אחר טבעו, עשה השם יתברך גם כן נסים שלא כטבע וכמנהגו* של עולם לבנים . כי היה נוהג השם יתברך עם בני אברהם שלא בטבע וכמנהגו* של עולם, כמו שהיה אברהם עם השם יתברך שלא בטבע וכמנהגו של עולם .

וראוי היה שיעשה עם ישראל כשיצאו ממצרים בשביל אברהם , כי שעבוד מצרים היה דומה לגמרי לענין אברהם, ומעשה אביהם אברהם ממנו ירשו בניו . וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת לך לך (בראשית יב, י), כי היה אברהם סימן לבניו , ולפי הנראה כי בניו ירשו מאברהם שהיה אביהם . וכשם שאברהם הוציא אותו הקב"ה מאור כשדים אחר שהיה נרדף מן נמרוד , כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים . ולפיכך בתחילת הפרשה שהודיע לאברהם שעבוד מצרים (בראשית טו, יג), כתיב (שם פסוק ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'", לומר לך כי יהיו יורשים ממך בניך, כמו שהוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ, וכן יהיו בניך, אוציא אותם מארץ מצרים כדי לתת להם הארץ . כי ראוי שיהיה דומה התחלת ישראל לאברהם, שהיה התחלת האבות כלם . ולפיכך אליו בפרט גלה הקב"ה שעבוד מצרים, שנאמר (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'" . וכל זה מפני שראוי שיהיה התחלת בניו דומה אל ענין אברהם, שהוא היה התחלה באבות. ואצל אברהם מצאנו שהשליכו אותו לכבשן האש לאבדו, והוציא השם יתברך אותו מתוכו (פסחים קיח.), וכך היה אל ישראל במצרים, שהשליכו בניהם ליאור (שמות א, כב), והוציא השם יתברך אותם מתוכם .

וכמו שהראה הקב"ה לאברהם את שעבוד מצרים והגאולה, כך הראה ליעקב סוף כל הגליות, וכמו שאמרו* (ב"ר צו, א) בקש יעקב לגלות את הקץ, נסתלקה ממנו שכינה . וזה כי יעקב הוא סוף אבות , שכשם שאברהם היה התחלה מן האבות, כך היה יעקב בתכלית האבות וסוף שלהם . ולפיכך מן יעקב יורשים ישראל תכליתם ואחריתם כי יעקב בסוף ותכלית האבות, וירשו הבנים ענינו .

ותדע כי האבות האלו, אברהם היה התחלתו בצער, שהיה נרדף מנמרוד . ואחר כך היה כל ימיו בטוב ובברכה, רק בעת ילדותו היה בצער, קודם שלקח השם יתברך את אברהם. אבל מזמן שלקח השם יתברך את אברהם, היה בטוב כל ימיו . ולפיכך היו ישראל בהתחלה, קודם שלקח השם יתברך אותם לעם, כאשר היו במצרים, בצער. אבל כאשר לקח השם יתברך אותם לעם , היו ישראל בברכה כל זמן התחלה שלהם . ויצחק היה התחלתו בטובה וברכה, ובסוף חשכו* עיניו מראות . ובמדרש (ב"ר סה, ט) יצחק חידש יסורין, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו וגו'" . וזה מוכח על ישראל, שמתחלה היו בטובה, ולבסוף חשכו עיניהם מכח הגלות והשעבוד תחת האומות . ויעקב גם כן היה לו מדה מיוחדת, שרוב ימיו היה בצער. והוא שאמר (בראשית מג, יד) "ואל שדי", שאמר לעולמו די, יאמר לצרותי די (רש"י שם). וכמו שאמר לפרעה (בראשית מז, ט) "ימי שנותי מעט ורעים" . אך בסוף ימיו כאשר בא אל יוסף , כבר היה נח מכל צרותיו . וגם זה ענין סוף ישראל, כי יהיה הגלות ארוך מאד , ובאחרית* הימים מסתלק הגלות, ויהיו בטובה .

והתבאר לך איך אלו שלשה אבות; שהיה אברהם התחלה, ותחלה לאבות מורה על תחלת ישראל, שהיה אברהם כל ימיו בטובה, ומת בשיבה טובה (בראשית כה, ח) . רק קודם זה היה בצער, כמו שהתבאר. וכך תחילת ישראל היה* בצער, ולבסוף היו בטובה. ויצחק שהיה אמצע באבות , מורה על אמצע ישראל. ויצחק היה בטוב בתחלתו, ולבסוף כהו עיניו, והגיע לו יסורין. ומורה דבר זה על חושך הגלות , והסרת האור מן ישראל. גם כן בית המקדש נקרא 'אור' , כמו שאמרו ז"ל 'הוא כבה (-נרו-) [אורו] של עולם', כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא (ד.) . ויעקב שהיה תכלית וסוף האבות, מורה על סוף ותכלית ישראל. ויעקב היה ההפך , כי היה כל ימיו בצרה , שהיה נרדף , עד בסוף שהיה נח מצרתו. וממנו היה דומה לזה תכלית ואחרית ישראל .

ובאולי תאמר אם כן היה ראוי כי הטובה* של יעקב, המורה על הסוף של ישראל, יהיה הרבה מאוד , והרי לא היה הטוב של יעקב בסוף רק מעט, ואין זה דומה אל תכלית ישראל, שיהיה נצחי . אבל לכך אמרו (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת , והנה הוא בטובה נצחית אשר לא יסולק כלל , מורה על טוב ישראל שיהיו נצחיים . ומפני כי יהיה העולם [הבא] הכל רוחני, כמו שמבואר בכמה מקומות , ולפיכך מורה על זה מה שאמרו רבותינו ז"ל שיעקב לא מת, ואין ספק כי חיי יעקב עתה הם רוחנים, לא כמו חיים האלו שהם טבעיים , ודבר זה מבואר .

ולפיכך בגאולת מצרים עושה אברהם עיקר, ומזכיר אברהם תחלה (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם וגו'" , וכן (שמות ב, כד) "ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וגו'"* . אבל בגאולה אחרונה מקדים את יעקב, "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כו, מב) . כי אברהם מורה על גאולה הראשונה, ויעקב על האחרונה. והנה אברהם שהיה מורה עליו גאולה, שאמר הקב"ה אליו (בראשית טו, יד) "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" . וליעקב גם כן נגלית הגאולה, רק שנסתלק ממנו הקץ . אבל יצחק שהיה מורה על הגלות, שכהו עיניו בסוף ימיו , שהוא מורה גלות , ולכך לא נגלה לו שום גאולה . ומפני כי גאולת ישראל במצרים מצד אברהם, שהיה התחלת ישראל , ולפיכך כשם שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות, וכבר התבאר כי הנסיון הוא שלא בטבע, כי לכך מנסה הקב"ה את הצדיק אם יעמוד בנסיון ולא ילך אחר טבעו , ולכך עשה הקב"ה עם ישראל עשרה נסים שלא בטבע וכמנהגו של עולם .

ומעתה סדר המשניות; מתחילה שנה (למעלה משנה א) בעשרה מאמרות נברא העולם, וכנגד זה נתן השם יתברך ארך אפים שלא להשחית עולמו עד עשרה דורות (למעלה משנה ב), בשביל שחס על העולם שיש בו המעלה העליונה שנברא בעשרה מאמרות . וכן היה חס על עולמו שנברא בעשרה מאמרות עד עשרה דורות בשביל הצדיק שיעמוד ויקבל שכר כלם (שם), ולפיכך עשרה דורות היו מנח עד אברהם. ובשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות, נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, כמו שהתבאר לפני זה . ובשביל כי נתנסה אברהם בעשרה נסיונות, עשה הקב"ה עשרה נסים לישראל במצרים ועל הים, הכל כמו שהתבאר למעלה . ולפיכך אף אם ישראל נסו את הקב"ה בעשרה נסיונות (משנתינו), והיה ראוי לכלות חס וחלילה את ישראל, זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות גרם שלא לכלותם, כמו שיתבאר זה .

ואחר כך (להלן משנה ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. וגם זה היה בזכות אברהם, כי אלו עשרה נסים דוקא במקדש הראשון, ולא במקדש שני , דלא הוי שכינה (יומא כא:). כדמוכח הסוגיא דבפרק קמא דיומא (שם), דפריך , (-ולא כבו גשמים עצי המערכה-), ועשן מי הוי, והתניא, חמשה דברים אמרו באש של המערכה; רבוצה כארי , וברה כחמה [ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן]. ומדלא משני התם במקדש ראשון, והכא במקדש שני , דהא על כרחך 'רבוצה כארי' במקדש ראשון הוי, כמו שמסיק שם בהדיא . אלא כל הנך עשרה נסים הם במקדש ראשון , כך יראה .

ובית המקדש הראשון היה בזכות אברהם, בית שני בזכות יצחק, בית שלשי בזכות יעקב . וזהו אמרם בפסחים (פח.) לא כאברהם שקראו 'הר', שנאמר (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". ולא כמו יצחק שקראו 'שדה' , אלא כמו יעקב שקראו 'בית', שנאמר (בראשית כח, יז) "אין זה כי אם בית אלהים". וזהו שאמר (ישעיה ב, ג) "לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב" . ורצה לומר אברהם קראו 'הר', שמורה על חורבן , כי מקדש ראשון עתיד ליחרב . וכן יצחק קראו 'שדה', מורה על חורבן . ויעקב קראו 'בית', מורה על ישוב תמידי* , והוא מקדש השלישי . והנה שני בתים הראשונים בזכות אברהם ויצחק. וכבר פירשנו דבר זה במקומו גם כן , שלכך נקרא בית ראשון 'אריאל' , כי ארי* הוא מן הימין , והוא מדת אברהם , והארכנו במקום אחר . ולפיכך עשרה נסים בבית המקדש גם כן בזכות אברהם, שנתנסה בעשרה נסיונות. כי הנסיון מורה על שהיה אברהם איש האלקים, והיה נבדל במעלתו, ולפיכך עמד בעשרה נסיונות . וכך בית ראשון היו בו עשרה נסים בלתי טבעיים .

וכל המאמרים האלו נסמכים כסדר, ובאים להגיד כמה גדולים הצדיקים, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והפך זה הרשעים, שמאבדים העולם שנברא בעשרה מאמרות. כי כל אלו דברים שדבר התנא זה אחר זה , הכל היה בשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות, וכמה גדול עונש המאבד את העולם, שנברא בעשרה מאמרות, וכמה גדול* שכר הצדיקים, שמקיימים את העולם, והכל כסדר . ולכך כל אלו דברים שייכים אל דברי מוסר, שהתנא בא לומר כמה גדול שכר צדיקים שמקיימים את העולם, וכמה עונש הרשעים שמחריבין את העולם . וגם מה שאמר (להלן משנה ו) 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות', גם כן מורה על מדריגת העולם הזה, שקרוב עולם הזה אל המדריגה העליונה האלהית, שהרי עשרה דברים נבראו בין השמשות , וכל אותם הדברים הם דברים יוצאים מן הנהגת הטבע, והם דברים אלהיים , וכלם הם נעשים בין השמשות, שהוא קרוב אל ששת ימי בראשית, שתראה מזה קורבת העולם הזה אל המדריגה העליונה שהיא למעלה מן הטבע . ובזה הכל מסודר כראוי* .

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כב) וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

עשרה נסיונות נסו וכו'. בגמרא בפרק יש בערכין (ערכין טו.) תניא, אמר רבי יהודא, עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר , ואלו הן; ב' בים, וב'* במים, ב' במן, ושנים בשליו, אחד בעגל, ואחד במדבר פארן. שנים בים , אחד בירידה, ואחד בעליה ; דכתיב (שמות יד, יא) "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים". בעליה, כדרב הונא, דאמר רב הונא, ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, והיו אומרים כשם שאנו עולים מצד זה, כך מצריים עולים מצד אחר. ואמר לו הקב"ה לשר של ים, פלוט אותם ליבשה וכו'. שנים במים, במרה וברפידים; במרה, דכתיב (שמות טו, כג) "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה", וכתיב (ר' שם פסוק כד) "וילן העם על משה". ברפידים, דכתיב (שמות יז, א) "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות", וכתיב (שם פסוק ב) "וירב העם עם משה". שנים במן; שנאמר (שמות טז, כט) "אל יצא", וכתיב (שם פסוק כז) "ויצאו" . "לא תותירו" (שם פסוק יט), "ויותירו" (שם פסוק כ). שנים בשליו, בשליו ראשון ובשליו שני ; בשליו ראשון, (שמות טז, ג) "בשבתינו על סיר הבשר". ובשליו שני, דכתיב (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה". עגל כדאיתא, במדבר פארן כדאיתא, עד כאן.

ונראה תמוה , שהביא התנא זה, שהוא גנות ישראל , ומאי נפקא מיניה בזה . אבל לפירוש אשר פירשנו, כי דבר זה הוא להגיד זכות אברהם, שהיה זכותו מגין עליהם , הוא מסודר כראוי, כי ישראל נסו את הקב"ה, וכל לשון 'נסיון' הוא מלשון 'נס', שהוא דבר יוצא מן הטבע ומסדר העולם . והיה חטא שלהם יוצא ממנהגו של עולם , ולכך קרא חטא שלהם במקום הזה 'נסיון' מלשון 'נס' . והיה מגין על זה* זכות אברהם, שנתנסה בעשרה נסיונות חוץ ממנהגו של עולם, ועמד בכולם. ובזה יתורץ לך הקושיא למה יקראו אלו דברים 'נסיון', שלשון 'נסיון' משמע שמנסה [ל]הקב"ה אם יכול לעשות זה , ומה נסיון הוא בעגל וכיוצא בזה, שלא היה רק חטא , וכי כל חטא שאחד עושה יקרא 'נסיון'. אבל חטא של ישראל מה שלא היה להם לחטוא נקרא 'נסיון', מלשון 'נס', שהוא שלא כמנהגו של עולם . כמו מי שמנסה את אחר בדבר שהוא יוצא מן המנהג . והיו נוהגים עם השם יתברך שלא כמנהג ושלא כסדר, ובזה היו מנסין אותו . אף על גב שודאי הם לא כוונו לנסות את הקב"ה*, מכל מקום נקרא חטא שלהם נסיון להקב"ה, בפרט כאשר החטא שלא כמנהגו של עולם, שלא היה ראוי להם, אחר כל הטובות שעשה עמהם, שיהיו חוטאים .

ויש לומר גם כן כי נקרא 'נסיון' כאשר כל ישראל היו עושים חטא, ודבר זה נקרא נסיון להקב"ה אם יכול על זה . כי כאשר חטאו בעגל, היו מסופקים ישראל* אם הוא מנהיג את עולמו ואין זולתו . וכן כאשר חטאו במן, שאמר להם (שמות טז, כז) "אל יצא איש ממקומו וגו'" , היו מסופקים באולי אף אם היה מצוה כך הקב"ה, כביכול שמא יש שנוי לפניו . וכן כל החטאים כולם הם נסיון להקב"ה, בין שהם כיוונו אל נסיון או לא כיונו אליו, סוף סוף נסיון היה. ומסתמא הם היו סוברים כך , ולפיכך נקרא זה 'נסיון' גמור. ובודאי חטא שהיחיד עושה לא נקרא זה 'נסיון', כי אף אם יחטא היחיד, אין הקב"ה משיב לו על החטא למה עשה החטא , ולפיכך לא נקרא החטא של יחיד 'נסיון'. אבל עִם ישראל בפרט, לא יתכן לומר כך . שהרי תמצא כאשר נסו הקב"ה באלו נסיונות, באה התשובה על זה , וידעו תשובה על* נסיון שלהם שהיו מנסים אל השם יתברך . ואם לא היה הקב"ה מוכיח אותם על חטאם, בודאי היו אומרים מה שהיה בלבם כאשר עשו החטא כך הוא*; כי בעגל היו אומרים אם לא יביא עליהם עונש, כי יש חס וחלילה ממש בעבודה זרה, שהרי לא הוכיח אותם על חטאתם , וכן שאר החטאים כלם. ולפיכך חטא ישראל נקרא זה 'נסיון' אם יכול על החטא להוכיח אותם, שכך* מדת השם יתברך שמוכיח על החטא , [ל]כך* הכל נסיון הוא בודאי .

ודיבר התנא הדבר הזה בכאן , לכבוד המקום. כי בודאי החוטאים האלו, כאשר חטאו אל השם יתברך, בודאי כוונתם לרע היה, כי היו סוברים כי בדברים האלו ימצאו מה שחשבו מן הרע. ואינו ספק כי היה זה מעשה שטן אשר היה מסית ומדיח אותם . ונתברר להם נסיון שלהם, שחטאו ושפשעו אל השם יתברך . וכאשר נסו [ל]השם יתברך בכל מיני נסיון , אז נתברר להם "כי ישרים דרכי ה'" (הושע יד, י), ולא נמצא עולה בכל דרכי ה'. ולפי זה היה לשון 'נסיון' לגמרי בא על ישראל . אבל פירוש ראשון הוא נכון, כי החטא שלהם נקרא 'נסיון', שהיו מנסין את הקב"ה בחטא שלהם, שהוא שלא כמנהגו של עולם, כמו שהתבאר למעלה , כך הוא פירוש זה.

ויש לדקדק , כי היו הנסיונות זוגות, כמו שזכרו אותם זוגות . וכך ראוי, כי העשרה בכל מקום הם חמשה כנגד חמשה; וכמו שתמצא הידים, שיש בהם עשרה אצבעות, והם חמשה מול חמשה. וכן אצבעות הרגלים, הם חמשה מול חמשה. והלחות שבהם עשרת הדברות, הם חמשה על לוח זה, וחמשה על לוח זה, וחמשה הם מול חמשה , כמו שמפרש במדרש (מכילתא שמות כ, יג), כמו שתמצא בפירוש רש"י ז"ל בשיר השירים (ד, ה) , וטעם זה ביארנו במקום אחר . ותמצא כי עגל ופארן גם הם ענין אחד . וכן תמצא שרמז הכתוב חטא מרגלים בעגל, שאמר (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם", ופירושו "ביום פקדי" את מרגלים, "ופקדתי עליהם" חטאת העגל, וכתיב (במדבר יד, לד) "תשאו עונותיכם", לשון רבים, דהיינו חטא העגל וחטא המרגלים, וכדפירש רש"י ז"ל בפרשת שלח לך (שם פסוק לג) . והטעם כי בעגל חטאו כאילו היה חס וחלילה אלהות זולת השם יתברך, ולכך אמרו (שמות לב, א) "עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" . ובמרגלים אמר (במדבר יג, לא) "כי חזק הוא ממנו", כאילו חס ושלום אין היכולת בו יתברך להוציאם משם , וכדאיתא במסכת ערכין (טו.), אמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם . והרי לך כי חטא המרגלים כמו חטא העגל, רק כי בעגל שאמרו שיש אלהים זולתו חס וחלילה, ובמרגלים אמרו חס ושלום כי אין הכל ביכלתו, דבר זה ענין אחד כאשר תבין .