דרך חיים ד:ד

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

רבי לויטס איש יבנה וכו'. יראה לפרש כי גם סידר זה המאמר בכאן , שהיה החכם הזה עם החכמים הראשונים בזמן אחד, או זה אחר זה , וזה עיקר הפירוש, כמו שפרשנו . ואפשר לומר , כי מפני שאמר לפני זה (משנה ג) 'אל תהי בז לכל אדם', אמר שדבר זה נאמר שאל יהא מבזה את אחר, אבל לעצמו יש לבזות . ועל זה אמר 'הוי מאוד שפל רוח שתקות אנוש רמה', ואין דבר יותר פחות ושפל מן הרמה , וכן יהיה בעיניו . ובסמוך יתבאר עוד סדר משנה זאת לשלפניו.

ועל זה יש לשאול, מה שאמר 'מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה', והלא תקות אנוש הוא שנשמתו צרורה תחת כסא הכבוד , ולמה אמר 'שתקות אנוש רמה'. ועוד יש לשאול, וכי תקותו רמה, שאין האדם מקוה לזה, ולשון 'תקוה' נאמר על הדבר שהאדם מקוה לו . ועוד קשה, כי התחיל לדבר לנוכח 'הוי מאוד שפל רוח', וסיים בלשון נסתר , והוה ליה למימר 'שתקותך רמה' .

פירוש המאמר הזה, אף על גב שבודאי האדם מקוה אל תכלית טוב, ו"אחרית לאיש שלום" (תהלים לז, לז) , מכל מקום אין ראוי לאדם שיהיה בעולם הזה מתגאה, שמצד עולם הזה תקותו רמה. כי מה שהאדם נשמתו צרורה בצרור החיים, אין זה מצד העולם הזה, כי בעולם הזה נקרא 'אדם' על שם אדמה . ולפיכך אף אם יהיה לו אחרית ותכלית גדול, מכל מקום אין לו להתגאות בעולם הזה, שהוא בעל גוף רמה* ותולעה . ואם כאשר תפרד הנשמה מן הגוף יהיה לו אחרית , מכל מקום מצד עולם הזה שהוא נקרא 'אדם' על שם אדמה , אם אינו שפל רוח, הוא מתגאה בדבר שאינו ראוי לו .

ויש לומר עוד , כי בן עזאי אמר שאל יבזה לכל אדם , והוסיף רבי לויטס לומר לא שלא יבזה לכל אדם, רק יהיה שפל רוח ובהכנעה לפני כל אדם . ואמר 'בפני כל אדם' , ורוצה לומר שאף אם אותו אדם הוא פחות ושפל, מכל מקום גם בפני אדם כמו זה יהיה שפל .

ואמר 'שתקות אנוש רמה' , רוצה לומר כי סוף האדם הוא למיתה , כי המיתה ראויה לאדם, וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר ב, ד) כל מי שנאמר בו "היה" מתוקן הוא לדבר; "הן האדם היה" (בראשית ג, כב), מתוקן הוא למיתה. "והנחש היה" (בראשית ג, א), מתוקן הוא לפרעניות . שתראה מזה כי עצם האדם ראוי לו המיתה . וכל מי שמתוקן אל דבר שייך לומר שהוא מקוה לזה, אף כי אינו מקוה לזה , אבל מצד כי צורתו העצמית מקוה לזה ומתוקן לזה, שייך לומר שתקותו הוא לכך, שכל העומד לדבר ומוכן הוא לו, שייך בו תקוה . ולפיכך אמר 'שתקות אנוש רמה', ולא אמר 'תקותך רמה' , שאין תקות האדם לזה, רק אמר זה על הצורה האנושית בכלל, לא על האדם הנוכח שהוא מקוה הפסד . וכן אמרו רז"ל (ברכות יז.) סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למות, שתראה מזה כי זהו התקוה מצד עצם צורתו , ודבר מבואר הוא .

ומה שאמר 'הוי שפל רוח מאוד מאוד' , כי צריך שיהיה שפל בתכלית, עד שאי אפשר יותר . ולא תאמר שיהיה שפל רוח במה, אבל צריך שיהיה שפל רוח לגמרי, שהרי 'תקות אנוש רמה', וכיון שתקות אנוש רמה צריך שיהיה שפל רוח לגמרי , עד שאי אפשר להיות יותר .

ולא אמר 'שתקות אדם רמה' , וזה כי נקרא 'אדם' על שם אדמה (ב"ר יז, ד) , ומצד שהוא בעל אדמה אינו בעל רמה, שהרי אין רמה מצד האדמה, רק מצד שנרקב הבשר , ואין האדמה נרקבת . ובמה שהאדם בעל אדמה אינו בעל רמה . ולא אמר 'שתקות איש רמה' , כי שם 'איש' נאמר בכל מקום על הכח, ובמה שהאדם בעל כח אינו בעל רמה. כי תמצא שם 'איש' בכל מקום נופל על זה; כמו "איש מלחמה" (שמות טו, ג), "והלא איש אתה" (ש"א כו, טו) . ומצד שבאדם הכח, אינו בעל רמה. אבל האדם בעל רמה מצד שניהם ביחד ; במה שיש באדם דבר זה שהכח שלו מוטבע בחומר , ומצד שניהם הוא בעל רמה, כי דבר זה נפסד במה שהאדם כחו מוטבע בחומר . ונקרא האדם 'אנוש' (תהלים ח, ה), מצד שהאדם כח שלו מוטבע בחומר .

והנה אלו ג' שמות שיש לאדם; אדם, אנוש, איש . שם 'איש' יאמר על הכח בלבד , ושם 'אדם' על שם האדמה בלבד , ושם 'אנוש' על שם שניהם; הכח והאדמה מתחברים יחד, וכח שלו מוטבע בחומר. ודבר זה תדע, כי שם 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש' . כי 'אדם' נקרא על שם האדמה, ו'איש' על שם הכח, ו'אנוש' בא על חבור הכח והאדמה יחד, ולכך מספר 'אנוש' כמספר 'אדם' 'איש' . ולפיכך אמר כי 'תקות אנוש רמה'.

כל המחלל שם שמים וכו'. פירוש 'חלול שם שמים' כמו שמפרש בגמרא בפרק יום הכפורים (יומא פו.), שכל תלמיד חכם שעושה חטא דבר זה הוא חלול השם . שהתלמיד חכם יודע ומכיר את רבו , וגורם שיאמרו הבריות שודאי חס ושלום לית דין ולית דיין (ויק"ר כח, א), שהרי זה הוא חכם יודע וחוטא . ואם כן קשיא, איך אפשר לחלל שם שמים בסתר, דהא בסתר אין רואין שיאמרו כך . ויש לתרץ, דאיירי שהיו עשרה תלמידי חכמים בבית אחד, וגנב אחד מהם דבר, ולא נודע איזה מהם. אי נמי, עשרה תלמידי חכמים יושבים, ואחד נכנס לבית זונות, ולא נודע איזה, שזה מחלל שם שמים בסתר, שלא נודע שהוא החוטא . ו'נפרעין ממנו בגלוי' שיהיה נודע ומפורסם החוטא מי היה . אי נמי, הא דקאמר 'בסתר' לאו למימרא שהוא בסתר , רק שאין הרבה יודעים מזה . והקב"ה מפרסם אותו לכל, שיהיו* הכל יודעים . ונקרא זה 'סתר' , משום דקאמר אחר כך 'נפרעין ממנו בגלוי', דהיינו מפורסם לכל הבריות .

וכבר בארנו לך כי סדר החכמים , אותם שהיו בזמן אחד, או קרוב זה אל זה, אותם סדר ביחד, ודבר זה הוא נכון . ואם אתה רוצה לסמוך מאמר זה אל שלפניו , יש לך לומר מפני שאמר בן עזאי (למעלה משנה ג) 'אל תהא בז לכל אדם', שאין ראוי שינהג בזיון בשום בריאה, ורבי לויטס אמר אבל הוא לא ידרוש כבוד עצמו* כלל , רק שיהיה שפל רוח בפני כל אדם בעולם . וסדר אחר כך - אבל כבוד הקב"ה, ידאג שלא יחלל חס ושלום כבוד המקום, כי החטא הזה חמור הוא על כל החטאים . כי המחלל שם שמים מחלל כבודו יתברך, ואם הוזהר על כבוד אדם, שלא יבזה לשום בריאה, ואיך הוא יחלל כבוד המקום , אשר כבודו מלא העולם (קדושת מוסף דש"ק) .

ויש לשאול במאמר הזה 'כל המחלל שם שמים בסתר וכו", מאי שנא חטא חלול שם שמים מכל החטאים, שיהיה נפרע מן האדם בגלוי . ועוד, שאמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', למה חומר הזה שיהיה נחשב שוגג ומזיד בחלול השם, שלא תמצא בכל שאר החטאים .

כבר אמרנו כי חלול שם שמים הוא אשר מחלל כבודו יתברך ויתעלה . ואף כי אם יחטא האדם מה יפעל אל השם יתברך , הלא הדבר הזה, שהוא חטא חלול השם, הוא יותר מכל החטאים. אף אם כופר בעיקר , מצד מה חטאו של חלול השם יותר גדול . וזה כי אם הוא כופר בעיקר, בדבר זה שייך לומר כי אם חטא במזיד ראוי שישלם לו כפי רשעתו, אבל אם הוא שוגג אינו ראוי שיחשב לו החטא כל כך, מאחר שלא עשה ברצון ובכונה . אף על גב שהשוגג נחשב בודאי חטא , דהיינו שהיה לו להיות נזהר שלא יחטא , אבל שוגג הוא, ולא החמירה בו התורה כל כך .

דלא מצאנו בתורה שהחמיר על השוגג רק בהורג נפש , מטעם דסוף סוף הרגו, ועשה מעשה גדול, ומפני כך החמירה התורה עליו שיהיה גולה . והחמיר* גם כן בכל הניזקין, כדאמרינן (ב"ק כו.) אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד בין אונס ובין ברצון . וכל זה מפני כי סוף סוף גרם דבר היזק לאחר .

וכן המחלל שם שמים , הנה כבודו מלא העולם , וסוף סוף אחד שוגג ואחד מזיד הרי חלל כבודו יתברך אשר הוא מלא עולם . וכאשר נעשה רושם - ואף בבן אדם לענין נזיקין כאשר נעשה רושם, לא אמרה תורה להקל אצלו כמו בשאר שוגג. וכן כאן כאשר היה גורם חלול כבודו יתברך, אין דומה חטא זה אל חטא אחר שוגג . דשאר חטא, ואפילו בא על הערוה , (-ו-)אם היה שוגג בזה, כיון שחזר בתשובה, דבר זה הוא תקנה לו שלא נעשה בזה רושם . ולכך אם הוא מזיד, בודאי הוא רשע למות , אבל שוגג יש לו כפרה בקרבן . ולא כן כאשר עשה רושם ברציחה, או היזק לחבירו, שהחמירה התורה בשוגג ביותר . וכן אצל חלול השם גם כן יש לו להחמיר בשוגג, דסוף סוף נעשה חלול ובטול הכבוד .

ואין הפירוש כלל כי שוגג ומזיד שוים בחלול השם , כי דבר זה אינו כלל, שאיך אפשר שיהיה שוגג ומזיד שוה, ואין מדת הדין נותן כך שיהיה שוגג ומזיד שוה . אבל קאי אדלעיל; המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, שנפרעין ממנו בגלוי .

וטעם זה כדי לתקן כבודו יתברך, כי כאשר השם יתברך עשה נקמה בחוטאים מתגדל כבודו, וכמו שדרשו במכלתא (שמות יד, ד), אמר רבי שמעון בן יוחאי, אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו אלא כשעושה משפט ברשעים, ואית לן קריין סגיאין ; (יחזקאל לח, כב) "ונשפטתי אתו בדבר ובדם", ואחר כך כתיב (שם פסוק כג) "והתגדלתי והתקדשתי". (תהלים עו, ד) "שמה שבר רשפי קשת", מה כתיב אחריו (שם פסוק ב) "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" . (שמות יד, ד) "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' וכו'". (ישעיה מה, יד-טו) "כה אמר ה' יגיע כוש מצרים וגו' אתה אל מסתתר". (ישעיה סו, יד) "ונודע יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו". (ר' ירמיה טז, כא) "לכן מודיעם בפעם הזאת וגומר". (ישעיה ה, טז) "ויגבה ה' צבאות במשפט", עד כאן.

הרי לך כשהשם יתברך עושה משפט* ברשעים כבודו מתגדל . ומי שהיה מחלל שם כבודו יתברך, ראוי שיעשה השם יתברך דין בו כדי להגדיל כבודו יתברך כנגד זה שהיה זה מחלל שם שמים, ובמשפט הזה חוזר להתגדל כבודו . ולפיכך המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, כדי שידעו* הכל שהשם יתברך עושה דין בחוטא הזה שהיה מחלל שם כבודו יתברך . וכאשר בא השם יתברך להפרע ממנו, מסבב השם יתברך שיהיה נודע שחטא וחלל שם כבודו, ואז נפרע ממנו ועושה משפט בחוטא הזה, ואז מתגדל כבודו בעולם כנגד זה שהיה מחלל כבודו יתברך . וזהו פירוש 'כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי' . ועל זה אמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', רוצה לומר כי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, שנפרעין ממנו בגלוי .

אך הלשון דקאמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם' מיותר הוא , דהוי ליה למימר 'כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד', ולא הוה צריך לחזור ולומר 'בחלול השם'. ונראה דכך פירושו; 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', כלומר החומר שיש לחלול השם יותר משאר חטאים, שוה שוגג ומזיד. ואם לא אמר רק 'אחד שוגג ואחד מזיד' , לא הוה קאי רק על חומר זה בלבד, דהיינו שנפרעין ממנו בגלוי, אבל שאר חומר לא. לכך אשמעינן 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', בכל חומר שיש לחלול השם .

וכן מוכח בפרק קמא דקידושין (מ.) , דאמרינן שם; תנן התם, אין מקיפין בחלול השם. וקאמר בגמרא, (-תנן התם-) [מאי] אין מקיפין בחלול השם. אמר מר זוטרא, שאין עושים בה כחנוני המקיף . אמר מר בריה דרבינא, לומר שאם היתה שקולה מכרעת . ופירש רבינו חננאל ז"ל הא דקאמר 'תנן התם' משנה היא במסכת אבות. ופירוש התוספות (שם ד"ה אין) ושמא היינו דתנן 'המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי'. אבל קשה לשון 'אין מקיפין' , עד כאן דברי התוספות. ובלא זה קשה , דאיך משתמע מהא דתנן 'המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי', בין אם פירושו שאין עושים בה כחנוני המקיף, ובין למאן דאמר שאם היתה שקולה - מכרעת, אין זה משמע ממה שאמר 'נפרעין ממנו בגלוי'.

ונראה כי פירוש 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', היינו כל חומר שיש לחלול השם מה שלא תמצא בשאר חטאים, בדבר זה שוה אחד שוגג ואחד מזיד . ומפני שמשמע מתוך המשנה שאין חלול השם דומה לשאר חטאים, ולכך אמר (קידושין מ.) 'תנן התם אין מקיפין בחלול השם', כלומר חטא חלול השם אין מקיפין אותו לשאר חטאים , שהרי תנן 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', כלומר החומר* שיש לחלול השם יותר מן שאר חטאים, אחד שוגג ואחד מזיד שוה בחומר הזה. ועל כן תנן שאין מקיפין החטא הזה של חלול השם לשאר חטאים, ולשון 'מקיפין' דנקט כמו 'אין מקיפין בבועי' (חולין מו:), דהיינו אין סומכין זה לזה , וכמו (ביצה לב:) 'אין מקיפין שתי חביות', שפירושו אין סומכין שתי חביות . ורצה לומר דאין סומכים חלול השם לשאר עבירות לחבר אותם ביחד. וקאמר בגמרא; 'מאי אין מקיפין', רוצה לומר במה אין סומכין חלול השם לשאר עבירות. וקאמר מר זוטרא, שאין עושים בה כחנוני המקיף, שממתין עד שיהיה חייב לו עוד, ונפרע הכל ביחד, שסומך חובותיו זה לזה. וכך אין עושים בחלול השם, שיהיה סומך חטא חלול השם לשאר חטאים ולהיות נפרע הכל ביחד, כמו שיעשה החנוני שסומך החובות שלו ביחד, רק נפרע מיד, ובזה נבדל לעצמו חלול השם משאר חטאים. ולמר בריה דרבינא, שאם היתה שקולה מכרעת. כלומר שלא תתחבר חלול השם לשאר חטאים, שהרי אם שקולה המאזנים, חלול השם מכרעת. ואם כן אין חלול השם דומה לשאר חטאים .

ומה שאין עושים בחטא חלול השם כמו החנוני המקיף, זה מפני הטעם שהתבאר למעלה כי השם יתברך נפרע מן החוטא כדי שיכבד שמו יתברך, אשר זה חלל את שם כבודו. ולפיכך אין להמתין בזה, כדי שלא יהיה נמשך החלול, מאחר כי מה שנפרע הוא תיקון החלול שהיה מחלל כבודו . וכן אם היתה שקולה מכרעת, היינו שאין דומה חטא חלול השם לשאר חטאים, מה שחטאים אחרים הם מצד העושה בלבד, כי מה יפעל אל השם יתברך. וזה שמחלל כבודו, שהרי יש ממש יותר בחטא הזה מכל החטאים, דסוף סוף חלל שם כבודו , ולכך אם היתה שקולה מכרעת. אף כי אמרנו כי הרציחה גם כן שהרג הנפש , אינו דומה לחטא חלול השם, כי האדם בר מיתה הוא בעצמו, וסופו למות , אבל כבודו יתברך הוא לנצח נצחים . ולכך החטא הזה שהוא חלול שמו, מיוחד שיש ממש בחטא הזה, ולפיכך היא מכרעת . כך יש לפרש המשנה הזאת, והוא פירוש הגון .

ויש לך לדעת כי פירשנו גם כן עוד דברים גדולים על חלול השם מה שאמר 'נפרעין ממנו בגלוי', וכן מה שאמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם'. וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם , כמו (מלאכי א, יא) "גדול שמי בגוים", ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע . ולפיכך אמר 'המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי', מפני שהיה מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב (ירמיה טז, כא) "וידעו כי שמי ה'" . לכך נפרעין ממנו בגלוי, שיהיה נודע ונגלה לרבים כאשר חטא בחלול שמו, אשר על ידי שמו נגלה השם יתברך בעולם. ולפיכך אף אם חלל שם שמים בסתר, סוף סוף חטא בשמו אשר בו נודע ונגלה בעולם, ולפיכך נפרעין ממנו בגלוי .

ואמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם'. דבר זה ענין אחר עוד מה שנבדל חטא זה משאר חטאים, כי כאשר הוא מחלל השם יתברך, אשר השם הוא מורה על המהות, כי השם הוא בא על מהות הדבר ועצמו שבו הוא נבדל מזולתו . ומפני זה ראוי שיהיה 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם'. וזה כי חטא השוגג מתיחס אל גוף, שאצל הגוף שייך שוגג כאשר הוסר מאתו השכל, ואילו היה אצלו השכל לא שייך שוגג וטעות כלל, שאין השוגג רק כאשר הוסר מאתו השכל ונעשה בעל גוף . ולכך חטא השוגג אינו במדריגת המזיד, שהוא החטא כאשר האדם הוא בדעתו ושכלו . ודבר זה שייך בכל החטאים, כי מצד שהאדם בעל גוף, אין החטא מצד המדריגה הנבדלת, רק מצד מדריגה גופנית. אבל החטא בחלול השם, מצד כי השם הוא המהות המופשט , הנה אי אפשר לומר שיהיה החטא רק במדריגה* עליונה נבדלת, שזה ענין השם שהוא בא על המהות המופשט. ולפיכך אמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם', שכמו שהחוטא במזיד בודאי חטאו גדול, שהרי חטאו מצד השכל, שהוא נבדל בלתי גשמי . וכך השוגג אשר חוטא בחלול השם, הוא החוטא במדריגה הנבדלת, שהרי השם בא על המהות המופשט השכלי בלבד.

ודבר זה יתבאר בסמוך אצל (להלן משנה יד) 'שגגת תלמוד עולה זדון', שהחטא השוגג הוא קל, מפני שלא חטא במדריגה הנבדלת מן הגשמי, כי השוגג הוא עושה החטא בלא דעת והשכל, ואין זה נחשב רק לגוף הגשמי ובמדריגה השפלה, הוא מדריגה הגשמית , ולפיכך החטא הזה אינו חמור כל כך. אבל החטא במדריגה הנבדלת, שהיא מדריגה יותר עליונה, וזהו כאשר חוטא במזיד, או החוטא בחלול השם , ועל זה שייך לומר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם' . ואף כי האדם עושה בשוגג , מכל מקום החטא הוא בדבר המופשט, דלא שייך שם שגגה בזה, כי השגגה היא מצד מדריגה הגשמית בלבד כמו שהתבאר, ואין זה במדריגה עליונה של השם, ולפיכך 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם' . ודבר זה פירוש ברור אין ספק באמתתו, ופירשנו אותו גם כן במקום אחר , בדבור (שמות כ, ז) "לא תשא", שם בארנו אותו כפי כל הצורך, ואין כאן מקומו להאריך .

ומזה עצמו תבין החומר שיש לחלול השם; למר זוטרא (קידושין מ.), שאין מקיפין בחלול השם כמו שעושה החנוני . וכך אמרו בשבועות בפרק שבועת הדיינין (לט.) אצל שבועת שוא, שכל החטאים יש לו זכות תולה, אבל בשבועת שוא נפרע מיד, ואין מקיפין . וזה כי שאר החטאים, מפני שלא היה החטא במדריגה הנבדלת לגמרי, וכל דבר הוא תחת הזמן , ולפיכך אין עונש החטא יוצא לפעל מיד, אך יוצא העונש לפעל בזמן . אבל החטא בשמו יתברך, אשר השם בא על המהות המופשט הנבדל, ולא שייך זמן בדבר זה כלל , ולפיכך אין מקיפין בחלול השם, ויוצא העונש לפעל מיד, כי חָטָא במדריגה שאינה תחת המשך הזמן כלל , וכבר בארנו דבר זה .

וכן למר בריה דרבינא, שאם היתה שקולה מכרעת. כי אין החטא הזה* דומה לשאר חטאים כלל , מצד שהוא חוטא במדריגה העליונה לגמרי, ולפיכך אם היא שקולה מכרעת. ודבר זה ברור כי חטא הזה שהוא חוטא בשמו יתברך, אשר השם בא על מהות המופשט השכלי. ואין לחטא זה חומר* רק שהיה מכריע , כי העבירה הזאת נחשבת כמו מעשה שאר עבירה, רק שיש כאן תוספות מה, שהחטא מגיע עד מדריגה העליונה . ודבר זה מכריע אם כף המאזנים שקולה, אף אם יש בכף שניה מצוה גם כן, והכרעה הזאת מצד הזה כאשר הוא חוטא במדריגה העליונה, כי השם הוא שכלי, ובזה הוא חוטא במדריגה העליונה הזאת*. ואין משמש חומר זה רק להכריע בלבד, כי תוספות זה, מה שחוטא במדריגה עליונה, אין החומר שלו לשקול כנגדו, רק שהוא חומר מכריע בלבד . כי המשקל עצמו תלוי בגוף החטא ובגוף המצוה, אבל חומר זה אינו גוף החטא, ולפיכך אינו משמש רק להכריע בלבד . ובאמת דברים אלו עמוקים מאד, ואי אפשר לפרש יותר, והם דברים ברורים ויקרים כאשר תבינם, ובארנו אותם במקום אחר . הארכנו* בזה לגודל החטא שיש בזה, וכדאיתא במסכת יומא (פו.) .

ולפי ההלכה דפרק יום הכפורים (שם) לפי דברי הכל חלול השם תלוי בתלמיד חכם, וכדאיתא התם ; היכי דמי חלול השם, אמר רב, כגון אנא דשקילנא בשר מבי טבחא, ולא יהיבנא דמי לאלתר , והני מילי באתרא דלא תבעי טבחי דמי . רבי יוחנן אמר, כגון אנא דאזילנא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין . רבי יצחק בר רב דימי אמר, כגון שחביריו בושין מחמת שמועתו . היכי דמי, אמר רב נחמן בר יצחק, כגון דאמרי אנשי שרי מרי לפלניא . אביי אמר, כדתניא, (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך וכו', כמו שהובא זה בפרק ראשון .

הנה שני החכמים הראשונים סוברים כי חלול השם הוא בדבר קטן מאד, כאשר התלמיד חכם בלתי נזהר. ולכך אמר רב כגון אנא, אף על גב שאני אין מכוין לדבר עבירה חס ושלום, והוא דבר קטן מאוד*, שגורם שאחרים חושדין אותו שלא יפרע לטבח, ואין דבר זה רק חשד קטן בלבד, עם כל זה הוא בכלל חלול השם . אבל רבי יוחנן אינו סובר שיהיה חלול השם בדבר זה שהוא חשד בלבד, אחר שאין כאן עבירה. רק שהוא דבר קטון כמו זה שהולך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין , שאי אפשר שיהיה דבר קטן כמו זה , אפילו הכי נקרא חלול השם*, כל כך יהיה נזהר בחלול השם. אבל רבי יצחק בר אבדימי סובר כי אין חילול השם רק כאשר התלמיד חכם נוהג בדבר שהוא בזיון אצל תלמידי חכמים אחרים, דכיון שהוא בזיון אצל תלמידי חכמים אחרים, בזה מתחלל כבוד המקום גם כן . ולכך אמר כי חלול השם נקרא כאשר חביריו בושין משמועתו, וכאשר חביריו בושין משמועתו בזה יש חלול השם. אבל דבר קטן כזה , לא נקרא חלול ובטול הכבוד . ואביי סובר כי חלול השם הוא כאשר אין התלמיד חכם נוהג בסדר יפה ובמנהג הגון עם בני אדם, כאשר אין דבורו בנחת עם הבריות, ואין משאו ומתנו נאה בשוק, ואינו נושא ונותן באמונה, עד שהבריות אומרים אוי לפלוני שלמד תורה, אוי לאביו שלמדו תורה, אוי לרבו שלמדו תורה, אשרי בני אדם שלא למדו תורה וכו' . ודבר זה הוא נקרא חלול השם, לא כאשר האדם עובר עבירה, שדבר זה אינו עם הבריות, וחלול השם הוא אצל הבריות . ולפיכך כאשר אין ענינו מסודר יפה עם הבריות זה נקרא חלול השם .

כלל הדבר בזה, כי התלמיד חכם יש כנגדו החיים והמות; אם החיים כאשר שם שמים מתאהב על ידו . ויש כנגדו המות, הוא החטא הגדול, חלול השם . ודוד המלך אמר (תהלים יט, יג-יד) "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב". אמר "שגיאות מי יבין" כנגד השגגות , ואמר "מנסתרות נקני" נגד 'אומר מותר' (מכות ז:), שהיה נסתר מעיני שכלו העבירה . ואין ספק כי 'אומר מותר' אינו נחשב שוגג כמו מי שעשה בלא ידיעה, כי האומר מותר היה לו ללמוד . ואחר כך אמר "מזדים חשוך עבדך" נגד המזיד , שיכפר השם יתברך מה שעשה במזיד. וזה כנגד מצות לא תעשה, שצריכים כפרה . ואחר כך אמר "אל ימשלו בי אז איתם" , נגד החטאים החמורות, והם כריתות ומיתות בית דין , וזה שאמר "אל ימשלו בי אז איתם", שאלו החטאים מושלים בגופו, מביאים עליו היסורים , כדאיתא בפרק יום הכפורים אצל ד' חלוקי הכפרה (יומא פו.) . ואחר כך אמר "ונקיתי מפשע רב", הוא הפשע הגדול, חלול השם . ואמר "מפשע רב", מה שעושה אשר נקרא "רב" . וכך פירשו ז"ל בפרק הרואה (ברכות סב:) "ויאמר למלאך המשחית בעם רב לך" (ש"ב כד, טז), אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה למלאך, טול הרב שבהם, שיש לו לפרוע כמה חובות . באותה שעה מת אבישי בן צרויה, ששקול כרובן של סנהדרין. וכן בהרבה מקומות דרשו לשון "רב" כך .

והנה סדר דוד כל החטאים, שהם ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (יומא פו.) ; א' מצות עשה, ב' מצות לא תעשה, ג' כריתות ומיתות בית דין, ד' חילול השם. רק לא זכר מצות עשה בכאן, שהתשובה מכפר מיד, כמו שאמרו (שם) 'עבר על מצות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו' . אבל שאר חטאים שהתשובה תולה, היה מבקש רחמים כסדר. ובאחרונה הזכיר "ונקיתי מפשע רב", הוא חלול השם, שהוא פשע של אותו שנקרא 'רב', והחטא רב . ואין להאריך במקום הזה, כי יתבאר בעזרת השם בנתיבות עולם .

ובשביל זה ראוי היה שלא לסמוך לקרא בשם 'רב' רק מי שיהיה שם שמים מתאהב על ידו, לא מי שיתחלל שם כבודו על ידו . יותר על זה שנותן כבוד התורה למי שאין ראוי לה . ובמדרש , רבי מנחמא* בשם רבי תנחום בר חייא, [ו]רבי מני בשם רבי יוסי בן זבידא, (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב", כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. "משחית נפשו הוא יעשנה" (שם) , כמשה שאמר (שמות לב, לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא". כיהושע שאמר (יהושע ז, ח) "בי ה'", "בי" ולא בהם. כדוד שאמר (דהי"א כא, יז) "תהי ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה". רבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הדא; (משלי כה, ח) "אל תצא לריב מהר", 'לרב' כתיב, לעולם אל תהי רץ אחר השררה למען "פן מה תעשה באחריתה* בהכלים אותך רעך" (שם), למחר באים ושואלים לך שאלות, מה אתה משיבם. רבי זעירא מייתי לה מן הדא; (שמות כ, ז) "לא תשא", אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי כבר אמר (ויקרא יט, יב) "ולא תשבעו בשמי לשקר", ומה תלמוד לומר "לא תשא", שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה. אמר רבי אבהו, אני נקראתי "קדוש" (ויקרא יט, ב), ואתה נקראת "קדוש" (דברים ז, ו), הא אם אין בך כל המדות שיש בי, לא תקבל עליך שררה.

ביאור זה , כי כל שררה אין ראוי שתהיה להנאתו, וזה כמו* שהתבאר אצל (למעלה פ"א מי"ג) 'המשתמש בתגא חלף', שהנהנה מן התורה חייב מיתה . ובארנו הטעם שהוא נהנה מדבר שהוא קודש, כמו שהארכנו שם*, עיין שם . וזכר הקדושה בלשון 'תגא' , כי מזה תלמוד שכל כתר גם כן יש בה קדושה . ולכך המלכים היו מושחים אותם כמין כתר בשמן המשחה , ולעיל בארנו דבר זה . וכל שררה בעולם יש בה צד קדושה גם כן , במה שהוא נבדל מן שאר העם . ולפיכך אמר כי הנהנה מן השררה הוא דומה כמו הנואף, שנהנה מגופה של אשה. כלומר, שהאשה הזונה היא בלא קידושין, רק בזנות , ודבר זה ענין גופני כאשר משמש עם הזונה* בלא קדושין לגמרי, שהקדושין נקראו 'קדושין' בשביל שהם קדושים* (קידושין ב:, ותוספות שם), והבא על הזונה בלא קדושין דבר זה הוא תאוה גופנית בלבד . וכך הוא מי שהשררה היא להנאתו, אין זה נקרא שררה, מאחר שהשררה היא קדושה, כמו שאמרנו .

ואמר כי משה לא היה נהנה מן השררה , רק היה מוסר נפשו למות על העם אשר היה בעל שררה עליהם . ודבר זה היה שררה של קדושה לגמרי כאשר היה מבטל גופו לגמרי, למסור גופו על ישראל. והנה בשררה זאת אין כאן שום הנאה גופנית, רק קדושה מכל וכל, מבלי שיהיה שם חלק גוף כלל . ורבי תנחומא דריש מן (משלי כה, ח) "אל תצא לריב מהר". ונראה כי כתב מה שלא יקבל עליו שררה בלשון "ריב", מפני שדבר זה שהוא קבלת השררה ואין* ראוי לה מביא ריב, כי רוצה שיכבדוהו בני אדם בשביל שררותו, ואין העולם נוהגים בו כבוד, כי יאמרו כי אין ראוי לו השררה, ובשביל כך מתחדש הריב . ודבר זה עינינו רואות כי כך הוא .

ורבי זירא מביא מן (שמות כ, ז) "לא תשא שם ה' אלקיך וגומר". כי פירושו שלא יקבל שם ה' לשוא , כי "לא תשא" הוא לשון קבלה בכל מקום . וכל שררה היא מן השם יתברך, ומן גדולתו הוא נותן לאדם , וכמו שאמרו ז"ל בפרק הרואה (ברכות נח.) הרואה מלכי ישראל אומר 'ברוך שחלק מכבודו ליריאיו', ואילו אצל מלכי אומות העולם אומר 'ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם'. וההפרש הזה, כי לישראל חלק מכבוד עצמו, עד שנתן להם חלק מכבודו. ואילו לאומות לא אמר 'שחלק', רק 'שנתן', להם כמו הנותן מתנה לאחר, אבל לא חלק משלו . ולפיכך כשם שנקרא השם יתברך 'קדוש', כך קרא ישראל 'קדושים' , שחלק להם מכבודו . ולפיכך המקבל שררה ואינו ראוי לה, הרי מתלבש בשמו יתברך לשוא , כי נקרא בשמו לשוא, ואין "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" יותר מזה. והרי השם יתברך נקרא "רב", כמו שכתוב (תהלים כה, יא) "וסלחת לעוני כי רב הוא", ודרשו (רש"י וילקו"ש שם) נאה לאלהא רבא לסלוח לעון רב. ואם יקרא האדם בשם 'רב', ואין ראוי לו, הרי חל עליו שמו יתברך לשוא, וכן כל שמות של גדולה, והרי בודאי עובר על* "לא תשא". וזה שאמר כי השם יתברך נקרא "קדוש", כלומר כי השם יתברך ראוי לשררה בשביל קדושתו, שכל בעל שררה קדוש הוא . ואם אין בך כל המדות הללו, שהם ראוים לקדושה, אל תקבל עליך שררה, כי עובר אתה על "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" .

ועתה בעונותינו בדור הזה, לא די לנו בזה שאותם אשר הם נקראים בשם 'רב' הם בעונש הזה של חלול השם, אבל הם מוסיפין לסמוך ולקרוא בשם 'רב' ו'חבר' בני אדם אשר לא ראו אור התורה , ולא זרח עליהם נר מצוה , רק הם שועלים קטנים , וכל הרוצה ליטול את השם יטול , וכתר תורה זאת מונחת לפני כל , עד שהדבר הזה הוא סבה להשפיל כבוד התורה עד עפר, ולהגדיל חלול השם על ידי בני אדם כמו אלו . והיה ראוי בדור הזה, מפני כבוד שמו יתברך ותורתו, שלא יקרא בשם 'רב' רק המופלג בחכמה ובזקנה, למעט חלול השם, שלא יאמרו מעשה רב הוא . וסומכים לקרא בשם 'רב' כל אשר ימלא ידו , רק שהתחיל לצפצף בקול בתלמוד .

ויותר מזה , כי הדבר הזה הוא הסבה בעונינו שתשכח תורה מישראל , כאשר אין כל בני אדם כונתם בלמודם לשם שמים , בפרט קודם שיגיעו לשנים , והלואי שמתוך שלא לשמה יגיעו לשמה . וכאשר כבר זכה לשם, יאמר מה יתרון לחכם מן הכסיל (עפ"י קהלת ו, ח), ולמה אני עמל ומחסר נפשי משינה , כי בתר שמא אזלינן (עפ"י ע"ז סו.), והשם הוא הגורם (עפ"י ברכות ז:), ולמה חכמתי יותר (עפ"י קהלת ב, טו) , עד שיחשבו בני אדם כי בקריאת השם בו יקנה מעלת התורה. כל זה ראיתי בעניי, והיא גדולה אלי מן הסבות הגורמות שתשתכח התורה מישראל . ואף על הזקנים בעלי תורה, כבר קראו תגר על הסמיכה הזאת, כמו שנמצא בתשובות הרבה . ובודאי היה המנהג הזה כדי לנהוג כבוד בלומדי תורה, אשר הם ראויים לה . ועתה היה הדבר הזה סבה למעט כבוד התורה, ולהשפיל תפארתה עד תחתית. ולכן יש להם לחוש על כבוד קונם וכבוד התורה , אשר בעונינו כמעט שכבה* גחלת התורה לגמרי . והוא יתברך ברחמיו* יסיר מעלינו כל מכשול, וידריכנו בנתיב יושר ואמת .