דרך חיים ד:יא

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.

העושה מצוה אחת וכו'. גם זה המאמר נסמך , כי בזמן אחד היה רבי אליעזר בן יעקב עם רבי מאיר . ונסמכו מוסרי החכמים שהיו בזמן אחד , כפי שהיו משלימים דורם או זמנם , אף אם לא היו בדור אחד לגמרי . וראיה לזה הפירוש, כי לא נמצאו מוסרי החכמים ביחד אותם שהיו רחוקים בזמן, אם לא שנראה מבואר כי המוסרים שייכים זה לזה . ולפיכך מבואר הפירוש הזה.

ואם תאמר כי המאמרים נסמכו בעצמם , יש לך לומר כי מפני שאמר (למעלה סוף משנה י) כי 'אם עמלת בתורה שכר הרבה יש ליתן לך', ופירשנו בזה כי אף אם למד דבר אחד בתורה, אין נחשב לדבר אחד, רק להרבה. כמו שאמרו* בברייתא (שבת קכז.) 'אלו דברים שהאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא', ושם מנו ט' דברים, ועם התורה הם עשרה . ואמרו 'ותלמוד תורה כנגד כלם', כי רוצה לומר שיש בתורה שכר כללי, כי מספר עשרה הוא מספר כללי . וכאילו אמר שהעושה מצוה אחת שכרו דבר אחד, ואילו תלמוד תורה יש עליה שכר כללי . ולכך סמך אחריו 'העושה מצוה אחת וכו", שבא לומר כי אצל המצוה אינו כך כמו שהוא בתורה, שנותנין שכר הרבה על התורה אף אם לא היה עוסק רק בדבר אחד, ואפילו הכי נותנין לו שכר הרבה. ואילו במצות אינו כך, רק כי העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד וכו' , וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין המצוה .

ועוד יש הפרש , כי אצל המצוה אמר ש'קונה לו פרקליט'*, כי הפרקליט שהוא המליץ* הטוב , ואפשר כי נגד המליץ הטוב יש מליץ רע . וכך הוא אצל המצוה, שאפשר שיהיה כנגד המצוה, שהוא פרקליט הטוב, יש כנגדו קטיגור, שהוא העבירה, ומבטלת המצוה, שהוא פרקליט אחד. אבל בתורה לא אמר שאם עמל בתורה* שקנה לו פרקליט, או קנה לו פרקליטין הרבה, כי אין 'כנגד' שייך בתורה, רק בודאי נותנין לו שכר הרבה, ואין כאן ענין פרקליט. שזה שייך במצוה, שאפשר שכנגד המצוה יש עבירה, וכדאיתא במסכת סוטה (כא.) "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), תלה המצוה בנר ותורה באור, לומר לך עבירה מכבה מצוה, כמו שיש כבוי לנר. ואין עבירה מכבה תורה, כשם שאין כבוי לאור. וטעם דבר זה נתבאר במקום אחר . ולכך לא אמר 'פרקליט' אצל התורה, רק כי (למעלה משנה י) 'ניתן לך שכר הרבה'.

ומה שהמצוה הוא פרקליט , כי המצוה היא הטוב בעצמה, שהרי התורה כל דרכיה טוב . ומפני שהמצוה דבר טוב, מביא הטוב על בעל המצוה , כשם שהפרקליט מביא הטוב על מי שהוא פרקליט עליו . וכן להפך, העבירה היא רע , ומביאה* הרע על בעל העבירה .

ואמר אצל המצוה 'פרקליט', ולא אמר שקנה לו 'סניגור', כמו שאמר אצל העבירה 'קטיגור' . מפני שנראה כי הפרקליט הוא נכנס לפנים אצל המלך ומדבר טוב . ומי שהוא פרקליט* עליו הוא עומד מבחוץ , והפרקליט הוא אמצעי בין המלך ובין האדם, שהוא מליץ עליו, שאין רשות לאדם לכנוס שם . ודבר זה תמצא בכל מקום שהפרקליט הוא מליץ בלבד . וכך המצוה שהיא הטוב, הוא אמצעי בין השם יתברך ובין האדם, והטוב הוא נכנס לפני השם יתברך . אשר זולת* זה לא יתכן שיהיה האדם נכנס לפני ולפנים, רק בשביל מדריגת המצוה נכנס לפני השם יתברך . ולא שייך זה אצל העבירה כלל , ולפיכך אמר אצל העבירה 'קטיגור' . ורמז לך בזה איך המצוה היא הטוב בעצמה, ומבקשת הטוב על בעל המצוה כאשר דבק במצוה . ולפיכך המצוה מביאה הטוב על בעל המצוה . והעבירה היא הרע, מביאה הרע לאשר דבק ברע, וזה מבואר .

ואמר אחד תשובה ואחד מעשים טובים כתריס בפני הפורעניות . פירוש זה, כבר התבאר כי הפרעניות* הוא ההעדר שדבק באדם . וההעדר הזה הוא מצד החומר , ודבר זה רמזו חכמים (ב"ר יז, ו), כמו שבארנו זה למעלה , כי לא כתיב סמ"ך עד שנבראת האשה , לומר לך כי כאשר נבראת האשה נברא השטן עמה . כי האיש נוטה אל הצורה, והאשה נוטה אל החומר , וההעדר הזה דבק בחומר, כי הוא נעדר השלימות, היא הצורה . ולפיכך הפרענות שהוא ההעדר, הוא מפאת החומר . גם כי החומר מוכן להשתנות ולקבל התפעלות, אבל הדברים הנבדלים אינם מוכנים להשתנות ולקבל התפעלות , ודבר זה מבואר .

וזה שאמר כאן התשובה ומעשה הטוב כתריס בפני* הפרענות. כי התשובה שהיא סלוק מן החטא , וכל סלוק מן החטא אי אפשר רק במדריגה נבדלת מן החומר, ובדבר זה הארכנו במקום אחר, ובארנו דבר זה . ורמזו החכמים עליו (נדרים לט:) שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם, דהיינו שהתשובה היא* מעלה עליונה נבדלת מן העולם הזה הגשמי, וכמו שהארכנו בזה . כי אין התשובה רק סלוק החטא, שהגורם החטא הוא החומר, ואם לא היה החומר היה האדם כמו מלאך, ולא היה בו חטא כלל . ואם כן התשובה היא מצד המדריגה הנבדלת . וכן המעשים טובים, שכל מעשים טובים הם מעשים אלהיים בלתי טבעיים, שאין מעשי התורה מעשים טבעיים, אבל מעשים בלתי טבעיים, ובדבר זה אין ספק כי מצות התורה נבדלים בלתי טבעיים . ולפיכך אמר 'תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות', כלומר כי האדם דבק על ידי אלו שני דברים במדריגה אלהית נבדלת, ובזה יש לאדם חוזק בלתי מקבל התפעלות כלל . כאילו היה לו תריס לפני הפורענות, אשר התריס מגין על האדם , כי הוא דבר חזק, בלתי מתפעל ובלתי משתנה משום דבר כלל, והתריס נבדל מן האדם . וכך הם התשובה ומעשים הטובים, שהאדם על ידם דבק (-האדם-) במדריגה נבדלת מן האדם. ודבר זה תריס, [ו]כאשר יבואו הפורעניות על האדם אין מקבל האדם התפעלות . ודבר זה מבואר מאוד לחכמי בינה , ואין ספק בזה כלל למי שמבין דברי חכמים, כי כן פירוש דבריהם. שכולם נאמרו בחכמה העליונה, ולא באומדנא, רק בשכל מבורר . ומה שאמר 'תשובה ומעשים טובים', קל וחומר בנו של קל וחומר שהתורה היא כתריס לפני הפורעניות .

ויש מקשים על זה שאמר כאן 'תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות', ובמסכת יומא (פו.) אמרו תשובה תולה ויסורין ממרקין , ואם כן אין התשובה כתריס, שהרי היסורין באין עליו . ובודאי קושיא של כלום היא, כי שם מדבר בפורענות שמביא השם יתברך על ידי החטא, שכיון שחטא יש עליו עונש מצד מעשה החטא. ודבר זה דומה כאשר יש מכה בעצמו של אדם, שאין התריס מגין על זה, אבל התריס מגין כאשר באה מכה* מבחוץ על האדם . וכך כאשר פרענות בא מצד החוץ, שלא מן חטא האדם עצמו, דקיימא לן דיש יסורין בלא עון, כדאיתא בפרק במה בהמה (שבת נה:) . ואפילו אם אין יסורין בלא עון , אין צריך עון גדול, רק עון בעלמא, כדמוכח בפרק קמא דברכות (ה:) דבשביל דבר מה יסורין באין , ובהני התשובה כתריס לפני הפורענות. והתם אמרו (יומא פו.) בחטא שראוי ליסורין כדי למרק החטא, ותחילת* ביאתן הן למרק , ובהני אין התשובה מועלת ואין מעשים טובים מועילים . ולא שייך שיהא התריס מגין רק כאשר עיקר הפורענות לא בא בשביל החטא . ואפילו אם יש כאן חטא, מכל מקום עיקר ביאתם הם באים עליו שלא בשביל חטא. והחטא גורם שימשלו היסורין בו, ואם לא היה החטא לא היו היסורין מושלים . וכהאי גוונא התשובה ומעשים טובים כתריס, מפני* שעל ידי התשובה ומעשים טובים יש לאדם מדריגה עליונה נבדלת בלתי גשמית, וזהו תריס לפני הפורענות, שהפורענות הוא מצד החומר, כמו שבארנו .

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

כל כנסיה שהיא לשם שמים. רש"י ז"ל פירש 'כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים' שתהא העצה מצלחת ומתקיימת . פירוש לפירושו; 'מתקיימת' שאמר קאי על העצה שהיתה בכנסיה, שסופה מצלחת ומתקיימת. אך קשה דהוי ליה לומר 'כל עצה שהיא לשם שמים' . אפשר לומר דרבותא קאמר, אפילו היו היועצין הרבה , דוקא אם* העצה שעשו לשם שמים, מתקיימת, ואם אינה לשם שמים, אינה מתקיימת.

אבל נראה כי מה שאמר 'כל כנסיה שהיא לשם שמים', רוצה לומר כי השם יתברך עם הכנסיה של ישראל . ובמדרש (ספרי דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך", כשישראל שוים בעצה אחת שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר "ויהי בישורון מלך", אימתי "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה) . ועוד אמרו שם; וכן הוא אומר (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". רבי שמעון בן יוחאי אמר, משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהגנום ובעששית , והעמיד אותם, ובנה על גביהן פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות, הפלטרין קיימת. פרשו הספינות, אין הפלטרין קיימת, עד כאן.

והנה ביאורו כי הוא יתברך במה שהוא מקשר ומאחד הכלל עד שהם כלל אחד , אם ישראל שוים בעצה אחת, אז שמו משתבח, שהוא מלך מולך על הכלל, כי המלך מולך על הכלל ביחד . וזהו שכתיב (דברים לג, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" . והביא משל לספינות כאשר הם קשורות, אז פלטרין של מלכות קיימת. ואם נפרדו, אז הפלטרין נופלת. וכך ישראל*, כאשר הם מקושרים, אז מלכות השם יתברך עליהם, ומתעלה עליהם, כי המלך הוא מלך על הכלל, ולפיכך פלטרין מלכותו מתקיימת . אבל אם נפרדים ישראל זה מזה, כביכול אין מלכותו יתברך מתקיימת, שהרי אין כאן עם שיהיה מתעלה מלכותו עליהם . ודבר זה רמז בשם 'ישראל', שדבק שם 'אל' בישראל . שתראה בכל מקום שיש כנסיה שהם אסיפה אחת, שהשם יתברך עם זה .

וזה שאמר 'כל כנסיה שהיא לשם שמים מתקיימת', כי ראוי שכל כנסיה שהיא לשמו יתברך שיהיה שמו מקיים הכנסיה הזאת , אחר שהשם יתברך עם כלל ישראל. ואם אין הכנסיה לשמו יתברך, אין הכנסיה מתקיימת, כלומר שיבא חילוק ופירוד ביניהם . כי ראוי שיהיה השם יתברך עם כל הכנסיה של ישראל , ו[אם] אין הכנסיה הזאת לשם שמים, אם כן אין השם עם הכנסיה, שהוא מקיים את הכנסיה, ולכך אין קיום לכנסיה זאת. שאי אפשר שיהיה לישראל כנסיה רק כשהכנסיה היא לשמו יתברך .

ויש לך לדעת, כי בני אדם מצד עצמם הם פרטים מחולקים, ואין ראוי להם הכנסיה כלל . רק מצד כי הוא יתברך מחבר הכלל והוא מקשר ומאחד הכלל, כמו המלך שהוא מאחד ומקשר הכלל . ולפיכך אם אין הכנסיה לשם שמים, אין קיום לכנסיה הזאת, שהרי בני אדם הם מחלוקים* מצד עצמם, ואין להם כנסיה. רק מצד השם יתברך, שהוא כולל ומאחד הכל. ולפיכך יבא פירוד ביניהם, מאחר שמצד עצמם ראוי להם החלוק והפירוד . ואם הכנסיה לשם שמים, מתקיימת, כי מצד השם יתברך יש כנסיה שהוא מאחד ומקשר הכלל, עד שהם כנסיה. ודבר זה מבואר כאשר תשכיל, ונתבאר למעלה אצל (פ"ג מ"ב) 'התפלל בשלומה של מלכות', עיין שם .

ונסמך מאמר זה לכאן , כמו שפירשנו כמה פעמים כי היו החכמים האלו בזמן אחד או בזה אחר זה . כי הנה תראה כי ראש הפרק (למעלה משניות א, ב) בן זומא ובן עזאי, שהיו תנאים בימי רבי עקיבא . וכן רבי יוחנן בן ברוקה ורבי ישמעאל (למעלה משניות ד, ה) כל אלו היו בדור אחד . ואחריהם נזכרים רבי יוסי (למעלה משנה ו) ורבי מאיר (למעלה משנה י) ורבי יוחנן הסנדלר (משנתינו) ורבי אלעזר בן שמוע (להלן משנה יג) ורבי יהודה ורבי שמעון (להלן משנה יד), כולם היו בדור אחד . שתראה מזה כי נזכרו לפי הדור, ותראה דבר זה מבואר לפניך .

ואם אתה בא לפרש כי בא הסמיכות מצד המאמרים , נראה כי הכנסיה שהזכיר, מפני שהזכיר לפני זה (משנה יא) 'תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות', ובארנו לך כי התשובה היא ענין אלהי , וכן המעשים הטובים, הם המצות האלהית , ודבר זה הוא כתריס בפני הפרענות, שעל ידם יש קיום לאדם, כי הדברים האלהיים הנבדלים יש להם קיום . והוסיף על זה לומר, כי הכנסיה, אף על גב שאין ראוי שתהיה מקויימת כאשר היא לבני אדם, מכל מקום כאשר* (-ש-)היא לשמו יתברך, מצד שהכנסיה לשם שמים, יש לכנסיה ענין אלהי גם כן, והרי השם יתברך עם הכנסיה. ולפיכך יש בכנסיה הזאת ענין אלהי, ויש לכנסיה קיום גם כן . ויראה כי בשביל זה אמר לשון 'כנסיה', ולא אמר לשון 'קהילה'* או 'אסיפה' , מפני שבסופה חתום השם , כי השם עם הכנסיה, ופירוש מבואר הוא .