דרך חיים ג:יז

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם פסוק ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

אם אין תורה אין דרך ארץ וכו'. יש להקשות , מאחר ש'אם אין תורה אין דרך ארץ', ו'אם אין דרך ארץ אין תורה', אם כן אי אפשר שיהיה נמצא אחד ; שהרי התורה אי אפשר שתמצא, שצריך דרך ארץ קודם. ודרך ארץ אי אפשר שיהיה נמצא, שהרי התורה קודמת, אם כן אין אחד נמצא. וכן יש לשאול באחרים . ועוד, מה ענין תורה לדרך ארץ , שיתלה התורה בדרך ארץ . ועוד, 'אם אין חכמה אין יראה' , והרי מצינו דואג ואחיתופל שהיו חכמים, ולא היה בהם יראת שמים . ועוד, מה הפרש יש בין חכמה לבינה ודעת . ועוד, 'אם אין קמח אין תורה', יותר הוי ליה לומר 'אם אין לחם אין תורה', ומה ענין 'קמח' לכאן .

ויש לפרש , מפני שאמר למעלה רבי עקיבא (משנה יג) 'שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה*', ורצה לומר שמן הרע נמשך הרע . ולפיכך סמך אחריו דברי רבי אלעזר בן עזריה, שההפך הוא גם כן, כי 'אם אין תורה, אין דרך ארץ. ואם אין דרך ארץ, אין תורה', וכן 'אם אין חכמה וכו". וכל זה כי מן הטוב נמשך הטוב אשר מתדמה ומתיחס* לו, כמו שמן הרע נמשך יותר רע. כי השחוק וקלות ראש, שהוא רע, מרגילין ומוליכין את האדם לערוה, ודבר זה מצד ההתדמות אשר ביניהם, כמו שהתבאר . וכמו שהשחוק וקלות ראש והערוה מתדמים ומתיחסים במה שהם דברים רעים, ולכך נמשך זה אחר זה, וכך בעצמו התורה ודרך ארץ הם דברים טובים מתיחסים , ונמשך האחד אחר השני . אבל כבר אמרנו שאין צריך לזה , רק מפני כי רבי אלעזר בן עזריה היה בדור אחד עם רבי עקיבא, ולכך סדר דבריו אחר רבי עקיבא, כמו שאמרנו פעמים הרבה, כי כאשר היו בדור אחד סדר דבריהם זה אחר זה . ולכך סדר דברי רבי ישמעאל (למעלה משנה יב) ורבי עקיבא (למעלה משניות יג-טז) ורבי אלעזר בן עזריה דבריהם זה אחר זה, שאלו שלשתן בזמן אחד היו, כדאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (כח:) כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ד' זקינים לנחמו, רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. וכן בכמה מקומות .

ופירוש 'אם אין תורה אין דרך ארץ', רוצה לומר 'דרך ארץ' - היינו המלאכה שהאדם עושה כדי שימצא פרנסתו. וכל דבר שהוא צורך העולם; הן משא ומתן , וכל סדר הנהגת העולם שיש לאדם לנהוג בעולם, הכל בכלל* 'דרך ארץ' . ואמר ש'אם אין תורה אין דרך ארץ', כי דרך ארץ, שהיא לפי הנהגת עולם, אין לזה קיום אם לא נמצא בו התורה. וכמו שתמצא בכלל העולם, שאם לא היתה התורה, לא היה קיום לעולם, כמו שדרשו ז"ל בפרק רבי עקיבא (שבת פח.) שלכך הוסיף ה"א בששי , לומר שכל מעשה בראשית תלוים ועומדים עד ששי בסיון, שאם יקבלו ישראל את התורה - מוטב, ואם לאו יחזרו, לתוהו ובהו . וכן הוא באדם הפרטי , שאין לדרך ארץ, שהוא הנהגת העולם, קיום באדם, אם לא על ידי התורה, כי התורה היא השלמת הנהגת עולם הטבעי , ואין דבר עומד בלא הדבר שמשלים אותו . ולפיכך אמר 'אם אין תורה', שהוא השלמת דרך ארץ, כי דרך ארץ הנהגת סדר עולם, והתורה היא הנהגה אלהית, שהיא למעלה מהנהגת העולם הזה, הוא הנהגת הטבע* . והנהגת התורה היא משלמת הנהגת העולם הזה הטבעי, עד שעל ידי שניהם תושלם ההנהגה לגמרי אשר ראויה לאדם . ולפיכך אמר 'אם אין תורה אין דרך ארץ', כי לדבר החסר אין קיום, רק שיושלם* . ו'אם אין דרך ארץ אין תורה', כי לא נתנה תורה לעולם הזה רק כאשר המקבל בשלימות מצד עולם הזה הגשמי , ואז מקבל המעלה העליונה האלקית, שהיא על עולם הזה* . ולפיכך 'אם אין דרך ארץ', שזהו כאשר יש בו הנהגת העולם בשלימות , אין תורה, כי צריך שיהיה קודם המקבל בשלימות .

ולא יקשה 'אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה', איך אפשר שיהיה נמצא אחד מהם . כי דבר זה אין קשיא, כי פירוש 'אם אין תורה' רוצה לומר שאם הוא אדם שאינו מוכן לתורה כלל, בודאי אדם שהוא כזה, אין בו דרך ארץ בודאי. אבל אם הוא ראוי לתורה, ואפשר שיהיה בו תורה , לא יאמר על זה 'אם אין תורה' . כי צריך בודאי שימצא קודם דרך ארץ, שהוא המדריגה התחתונה, ואחר כך העליונה . ולפיכך אפשר שימצא באדם כמו זה דרך ארץ, אף כי אין בו תורה. וכן מה שאמר 'אם אין דרך ארץ אין תורה', פירושו אם הוא אדם שאינו ראוי כלל לדרך ארץ, אז לא ימצא בו תורה .

ואפשר לפרש מה שאמר 'אם אין דרך ארץ אין תורה' כמשמעו, שצריך שיהיה בו דרך ארץ קודם, כי דרך ארץ שהוא הנהגת* סדר עולם, הוא קודם לחכמה אלהית . ואם לא ימצא הקודם, לא ימצא אשר הוא יותר עליון במעלה, שהרי דרך ארץ קודם לגמרי אל התורה. וכמו שמצינו בבריאת עולם, שהרי כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה . ודבר זה בודאי, כי הנהגת סדר עולם קודם התורה, שהיא הנהגה אלהית , ולפיכך 'אם אין דרך ארץ אין תורה'. אבל מה שאמר 'אם אין תורה אין דרך ארץ', רוצה לומר כמו שאמרנו , כיון שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד שקבלו ישראל את התורה (שבת פח.), הנה 'אם אין תורה אין דרך ארץ', רוצה לומר שאין קיום לדרך ארץ שכבר קנה, כי הכל בטל לגמרי, אף דרך ארץ שקנה. כמו שהיה בבריאת העולם, שאם לא היה התורה לא היה קיום אל העולם .

ומה שאמר 'אם אין חכמה אין יראה וכו", כבר פירשנו דבר זה אצל (למעלה משנה ט) 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', כי קיום החכמה הוא על ידי יראת שמים , וכבר הארכנו בזה למעלה . גם יש לבאר דבר זה כמו 'אם אין תורה אין דרך ארץ' , שרוצה לומר כי אם אין יראת שמים, שהוא התכלית, כי תכלית חכמה יראת השם, כי אין החכמה רק שיגיע ליראת שמים, והוא העיקר. כמו שאמרו בפרק ב' דברכות (יז.) תכלית חכמה יראת השם , שלא יהא האדם קורא ושונה ובועט באביו או במי שגדול ממנו . והנה יראת שמים השלמת החכמה, כי על ידי יראת שמים אז יושלם מה שראוי שיושלם . והחכמה היא מדריגה ליראת שמים, שעל ידי החכמה יבא לידי יראת שמים, כמו שאמרנו אצל (למעלה פ"ב מ"ה) 'אין בור ירא חטא'. ואם אין חכמה אין יראה*, כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך אז מקבל יראתו. אבל הרחוקים מן המלך, אין יראה להם מן המלך . וכך האדם שהוא בעל חכמה, נחשב קרוב אל השם יתברך, עד שהוא מקבל היראה מן השם יתברך . אבל הבור, מצד שהוא רחוק מן השם יתברך, שהוא בעל חומר בלבד , והוא רחוק מן המלך, אי אפשר שיהיה ירא חטא . ולפיכך על ידי החכמה מגיע אל יראת שמים . ואי אפשר שיהיה זה בלא זה ; כי לא נמצא הנמשך אם לא ימצא הקודם , ויראת שמים נמשך אחר החכמה. וגם אם לא ימצא דבר שהוא התכלית וההשלמה, לא ימצא הקודם, כי אין קיום לו בלא השלמתו, וכמו שכתבנו למעלה גם כן .

'אם אין דעת אין בינה וכו". פירוש אלו ג' דברים, החכמה והבינה והדעת ; החכמה כמשמעו, אשר הוא חכם ומשכיל בדברים אשר הם בעולם . והבינה הוא מעלה יתירה מזאת, שהוא מבין דבר מתוך דבר, וכדאיתא בספרי (דברים א, יג), זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים; חכם דומה לשולחני עשיר, כאשר מביאין לו דינרין לראות, אז הוא רואה. וכשאין מביאין לו לראות, יושב ותוהה. נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו לראות, רואה. כשאין מביאין לו, הוא מחזיר ומביא משלו, עד כאן . הרי לך כי יש הפרש בין חכם והנבון; כי החכם הוא בעל סברא, שעומד על הדבר שהוא לפניו. והנבון הוא כמו המפולפל, שמוציא דבר מתוך דבר . ולפיכך הוא מדמה אותו לתגר , אף על גב שאין לו, מביא ממקום אחר. וכך הוא הנבון, מוציא הדברים ממקום אחר . אבל הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים . וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר' , כי במה שהוא מדבר נבדל האדם מן שאר בעלי חיים . ודבר זה נקרא 'דעת', דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם . אבל החכמה אינו רק השגה, מה שמשיג נקרא 'חכמה', אף כי אינו משיג הדבר מצד אמתתו ובהבדל שלו .

והכתוב נותן החכמה לארץ, דכתיב (משלי ג, יט-כ) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו" . ודבר זה מפני כי השמים יותר רחוקים מן הגשמי מן הארץ , ולפיכך ראוי לתת התבונה, שהוא יותר עמוק בחכמה , אל השמים. וכדכתיב גם כן (משלי כ, ה) "מים עמוקים עצה* בלב איש ואיש תבונות ידלנה" . הרי לך מבואר כי הבינה יותר שכלי, ולפיכך ראוי לתת החכמה אל הארץ, והתבונה אל השמים . ונותן הדעת אל התהומות, כי לפי מה שאמרנו כי הדעת הוא שמבדיל בין דבר לדבר, שיודע אמתת הדברים בהבדל שלהם, וכמו שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) שקבעו הבדלה בחונן הדעת, שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר, שתדע מזה כי הדעת על ידו מבדיל בין דבר לדבר . ולפיכך אמר "בדעתו תהומות נבקעו", כי הבקיעה הוא הבדלה , ויאמר כי בכח הדעת שלו היה מבדיל התהום . ומפני כי הדעת בו יודע אמתת הדבר כאשר הוא , אמרו בפרק חמישי* דברכות (לג.) גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר (ש"א ב, ג) "כי אל דעות ה'". כלומר, שראוי הדעת* שיהיה ניתן בין שני השמות, כי הדעת בו יודע אמתת הדבר, והשם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו , ולפיכך נתן הדעת בין השמות* "אל דעות ה'" .

ואמר 'אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת אין בינה'. כלומר, כאשר אין כאן הבינה, שהוא המדריגה העליונה , אין כאן דעת. כי אלו שתי מעלות קשורות זה בזה, עד שאם אין המדריגה העליונה, שהוא מדריגת הבינה, אין לו המדריגה שלפניו . ומה שהבינה הוא יותר מן הדעת, דבר זה תוכל ללמוד מן הברכה, שהרי אמרו 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה', הקדימו הדעת שהוא קודם במדריגה, אל הבינה שהוא יותר במדריגה . ואמרו אצל הדעת 'אתה חונן', שאין צריך רק החנינה בלבד, כמו שנותנין לאדם מתנה דרך חנינה. אבל הבינה אתה 'מלמד' את האדם . ואצל הדעת אמר 'אדם', ואצל הבינה אמר 'אנוש', שהוא יותר במעלה, כמו שכתוב (תהלים נה, יד) "ואתה אנוש כערכי" . ואחר כך אמר 'וחננו מאתך בינה דעה והשכל', רוצה לומר הבינה תחונן לנו על ידי שתלמד אותנו, כמו שאמר לפני זה . ולפיכך אמר ש'אם אין בינה, אין דעת'. שאלו שניהם הם קשורים זה בזה, שהרי אמר גם כן 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה'. ואם לא נמצא אצל האדם המדריגה שהיא יותר במעלה, לא נמצא גם כן המדריגה שלפני זה, הוא הדעת. כי הדבר כאשר חסר המשלים אותו, אין קיום . וכן אם אין הדעת, שהוא מעלה למטה במדריגת הבינה, אין הבינה נמצא. כי הדעת הוא כמו יסוד אל הבינה, ואי אפשר להיות הדבר בלא יסוד . שהרי הדעת הוא ידיעת הדברים כמו שהם בעצמם, ודבר זה נקרא 'ידיעה'. וכאשר אין כאן דעת, לא יבא אל הבינה לעולם, שיבין דבר מתוך דבר . והיסוד בלא הבנין עצמו אינו דבר גם כן .

והרב רבינו יצחק בר ששת זכרונו לברכה כתב בתשובותיו כי פירוש 'דעת' המושכלות הראשונות, כמו שהכל גדול מן החלק, ודבר זה נקרא 'דעת', לפי שיודע אותם . והבינה הם המושכלות שניות שמוציא האדם מן המושכלות הראשונות . ואמר 'אם אין דעת', דהיינו המושכלות הראשונות, 'אין בינה', מהיכן יוציא המושכלות השניות . ואם אין המושכלות השניות, דהיינו הבינה, שעל ידי הבינה מוציא דבר מתוך דבר, אין כאן דעת. כלומר, כי המושכלות הראשונות הם לבטלה, דאין המושכלות הראשונות נחשבים רק להוציא המושכלות השניות, כך פירש הוא . והנה גם לפי פירושו הבינה יותר במעלה מן הדעת . אבל לפרש הדעת 'מושכלות הראשונות', דבר זה אין נראה בשום אופן, שהכתוב אומר (שמות לא, ג) "ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת", ומה מעלה יש במושכלות הראשונות שנמצאים אצל כל אדם ואדם . ועוד, מאי 'אתה חונן לאדם דעת וחננו מאתך בינה דעה' . ועוד, בפרק חמישי דברכות (לג.), 'כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו' . אם לא שיפרש כי כאן פירוש 'דעת' על המושכלות השניות . אבל אין נראה כלל דבר זה .

אבל עיקר הפירוש כמו שאמרנו , כי הדעת יקרא כאשר יודע ומשיג הדברים כפי מה שהם, ובזה ישיג הבדל הדברים . ומעלה זאת היא יסוד אל הבינה, שכאשר ימצא אצל האדם מעלה זאת, שיודע אמתת הדברים במה שהם נבדלים זה מזה, יגיע אל הבינה . 'ואם אין בינה אין דעת', כי אם אין* המדריגה העליונה הזאת, הוא הבינה*, והוא השלמת השכל כפי מה שראוי, לא ימצא גם כן הקודם, שאין זה רק חצי דבר, ואין לחצי דבר קיום* .

ופירוש 'אם אין קמח אין תורה וכו". כי התורה היא פרנסת האדם גם כן , והרי הכתוב קורא התורה בכל מקום לחם; "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה) , וכמו "בביתי אין לחם ושמלה" (ישעיה ג, ז), שדרשו רז"ל על לחמה של תורה במסכת שבת (קכ.), ובכמה מקומות . ואין דבר זה צריך ראיה, כי התורה היא פרנסת הנפש, כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף. כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר , והתורה משלמת הנפש , ועל ידי שניהם אלו פרנסת האדם, עד שיש לו פרנסה בכל . ולפיכך אמר 'אם אין תורה', שהיא פרנסת הנפש, 'אין קמח'. כי הקמח שהוא הפרנסה הגשמית, דבר חסר, עד שיושלם בפרנסה הנפשית, היא התורה . ולפיכך 'אם אין תורה אין קמח', כי כאשר חסר הדבר המשלים, בטל הדבר אשר הוא צריך אל ההשלמה . ו'אם אין קמח אין תורה', כי מאחר שהתורה היא פרנסת הנפש, וקודם לזה פרנסת הגוף , אם אין פרנסת הגוף, שהוא קודם, אין כאן תורה, שהוא פרנסת הנפש. שכאשר אין הקודם נמצא*, אין הדבר שהוא יותר במעלה נמצא, ואם נמצא הוא חסר ואינו בשלימות, ואין לו קיום כלל .

ואמר 'קמח' , ולא 'לחם' , כי הקמח שהוא דק מאוד , מתיחס אל השכלי, אבל הלחם יש בו גסות ועבות, ודבר זה אינו מתיחס אל השכל . ומפני שהוא תולה זה בזה , שאמר 'אם אין קמח אין תורה', לקח המתיחס יותר אל השכלי . ועוד, כי הקמח אין בו שאור , שנמשל ליצר הרע , והתורה מסולקת מן היצר הרע, שכך אמרו (קידושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' . גם אם היה אומר 'אם אין הלחם אין התורה', היה פירושו שאם לא אכל היום לחם, לא יוכל ללמוד תורה מפני הרעב . אבל אמר 'אם אין קמח אין תורה', אף על גב שיש לו לחם לאכול, אם אין לו קמח בכדו , צריך הוא לדאוג על פרנסתו, ולעשות מה שאפשר לו לעשות עד שיתפרנס. אמנם אין לומר 'אם אין חטים אין תורה', דמשמע שהיה לו קמח, רק שאין לו חטים, כי דרך לקנות חטים לשנה או לחצי שנה . אבל הקמח קונין לאיזה שבועות, שהקמח מתקלקל יותר מן החטים . והיה משמע אם אין לו חטים לזמן מרובה, והוא דואג על פרנסתו, אין תורה. ודבר זה אינו, [כי] כאשר יש לו קמח לכמה סעודות למה ידאג. אבל כאשר אין לו קמח, בודאי דואג על פרנסתו, ו'אם אין קמח אין תורה' .

וכך היה נראה הגרסא; 'אם אין תורה אין קמח, ואם אין קמח וכו", שלעולם מקדים החשוב . ובספרים שלנו נמצא ביש ספרים; 'אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה. אם אין דעת אין בינה, ואם אין בינה אין דעת. אם אין קמח אין תורה , אם אין תורה אין קמח'. וקשה, למה מקדים התורה שהוא החשוב , ואחר כך מקדים שאינו חשוב . ויש ליישב הגירסא, מפני שרוצה להתחיל המאמר בתורה . אבל בשאר ניחא ליה להקדים שאינו חשוב, שהוא יותר קרוב אל האדם, והוא יותר קרוב להגיע אליו האדם . וביש ספרים שמקדים החשוב בכלם , רק שאמר 'אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח', שמקדים הפחות. ויש לישב הגרסא הזאת, כי מפני שהקמח הוא סבה לגמרי אל התורה, כי על ידי הקמח* יכול לעסוק בתורה , ולפיכך הקמח צריך שיהיה קודם לתורה, ולכן מקדים הקמח לומר 'אם אין קמח אין תורה', כלומר שעל ידי הקמח הוא מגיע אל התורה . ועוד, כי מפני שהתחיל לומר 'אם אין תורה אין דרך ארץ', לא רצה לסדר עוד 'אם אין תורה אין קמח' אחריו, וסדר זה באחרונה. ואם לא כן קשה, למה סדר זה באחרונה . ומפני כי סדר זה באחרונה, לא רצה להתחיל בתורה, שהיה זה גם כן גנאי להזכיר אותה באחרונה .

כל מי שחכמתו מרובה מעשיו וכו'. יש לשאול, למה דומה לאילן שענפיו מרובין משרשיו, ומה ענין המשל אל הנמשל. יש לך לדעת, כי האדם אשר הוא בעל אדמה, ועם כל זה הוא בעל שכל , ומכל מקום שם האדם הוא בא על שם אדמה (ב"ר יז, ד), שתראה מזה כי שורש האדם הוא הגוף, והוא עיקר שלו . והשכל שבאדם הוא מוסיף והולך ומתפשט תמיד , עד שהשכל הוא מתפשט למעלה מן השמים . והנה בזה הוא דומה האדם אל האילן שעומד בארץ, וענפיו מוסיפים והולכים ומתפשטים למעלה. וזה שאמר הכתוב (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה" . ובפרק קמא דתענית (ז.) "כי האדם עץ השדה", וכי האדם עץ השדה, אלא אם תלמיד חכם הגון הוא, "ממנו תאכל ואותו לא תכרות" (דברים כ, יט). ואם אינו הגון הוא, "וכרת" (שם פסוק כ), עד כאן . ופירוש הכתוב לפי פשוטו בודאי כמו שתרגם אונקלוס, וכן פירש רש"י, 'ארי לא כאנשא אילן חקלא וכו" . רק שקשה, ואיך יעלה על דעת האדם שהאילן הוא (-עץ-) [כאדם] לבא במצור. אלא הכתוב בא ללמד כי תלמיד חכם כמו עץ השדה, ואם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, ולא תכרות אותו .

וזה שאמר כאן 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו". כי המעשים מתיחסים לגוף האדם, אשר הוא נחשב עיקר. כי לא שייך מעשה המצות בשכל, רק המצות הם שייכים לגוף האדם; כי אכילת מצה (שמות יב, יח), הרי המצה הוא דבר גוף . וכן לולב (ויקרא כג, מ), וכן כל המצות, הכל הם בגוף . וכמו שכתבנו למעלה בהקדמה כי המצות הוא מעשה הגוף, שעל זה אמר הכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור" . ולכך אמר שאם מעשיו מועטין וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובין. וכן כאשר האדם מצד המעשים, אשר הם* שייכים לאדם במה שהוא בעל גוף, אשר הגוף הוא שורש האדם ועיקר שלו , אם המעשים הם מועטים וחכמתו מרובה, דומה לאילן ששורשו מועט וענפיו מרובים, והרוח בא ועוקרתו. וכאשר מעשיו מרובין, נחשב לאילן ששרשיו מרובין, כי שורש האדם הוא הגוף, והשכל הם הענפים . וכאשר המצות, שהם מעשה הגוף, הם הרבה, הרי הוא דומה לאילן שיש לו שרשים הרבה מאד, וענפיו הם מעט, שאפילו כל* הרוחות באות, אינם מזיזים אותו ממקומו, מפני ששרשיו מרובים, והיסוד והשורש הוא חזק. לכך כאשר האדם מעשיו מרובים, והמעשים מתיחסים אל הגוף מן האדם, שהוא שורש האדם. והשכל דומה לענפים, וכאשר השכל אין כל כך, נחשב האדם מציאות חזק, ואפילו כל המתנגדים באים עליו, אין מזיזין אותו, כאשר השורש חזק .

ויש לך לשאול, מאחר שהאדם נמשל כעץ, ובודאי עץ שענפיו מרובין וגם שרשיו מרובין יותר קרוב שיהיה נעקר מן אילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. ולפי זה, כאשר האדם מעשיו מרובים וחכמתו מרובה, קרוב להיות נעקר ממי שמעשיו מרובים וחכמתו מעט*. ודבר זה לא מסתבר, וכי בשביל שחכמתו מרובה - גרע. ועוד, מאחר שהדבר תלוי במעשים , הוה ליה למימר 'כל שמעשיו מועטים דומה לאילן ששרשו מועט שהרוח עוקרתו. וכל שמעשיו מרובין דומה לאילן ששורשו מרובה, שאפילו כל הרוחות באות אינם מזיזין אותו ממקומו' . ואם בא לומר שהשכל הוא לפי הערך ; שאם יש לאדם אחד חכמה מרובה ממעשיו , ואדם אחד מעשיו מרובין מחכמתו, יש לזה יותר קיום, אף על גב כי הראשון שחכמתו מרובה, מעשיו* יתירים ממי שמעשיו מרובין מחכמתו, רק בשביל שלפי ערך חכמתו אין ראוי שיהו מעשיו יותר , ולפיכך יש לו קיום יותר, ולזה אף על גב שמעשיו הם יותר , שלפי ערך חכמתו היה ראוי שיהיו מעשיו יתרים, אין לו קיום. קשיא, דמה טעם דבר זה, כיון שזה מעשיו יותר, למה לא יהיה קיום יותר. ובשביל שחכמתו יותר לא יהיה לו קיום .

ואין זו קשיא, כי יש לך לדעת כי האדם בחכמתו הוא נכנס במדריגה העליונה . וכאשר האדם מצד עצמו, דהיינו מצד המעשים , אין ראוי לזה*, דהיינו כאשר מעשיו מועטים, ואין ראוי לו אותה מדריגה העליונה שנכנס בה. וכל אשר יש לו מדריגה יותר מן הראוי אליו, הוא כמו אילן שיש לו שורש קטן וענפיו מרובין, והנה יש לו דבר שאינו ראוי לו, ומפני זה האילן נוטה אל הנפילה, וכאשר יבא אליו רוח מעט הופכתו על פניו . וכך כאשר יש לאדם חכמה יותר מן מעשיו, נכנס במדריגה אשר אין ראוי לו . ובשביל כך התורה היתירה אשר יש לו לפי ערך מעשיו , היא אליו סם המות, כמו שאמרו (יומא עב:) זכה - התורה אליו סם חיים. לא זכה - התורה אליו סם המות . כי צריך שתהיה התורה ראויה אליו, ולפי ערך מעשיו אין התורה ראויה אליו , ולפיכך הוא נוטה אל ההעדר, וכאשר בא אליו דבר מתנגד הוא נעדר לגמרי . כי כבר התבאר כי מעשי האדם הם נחשבים שורש ועיקר אל האדם , ולפי השורש ראוי שתהיה החכמה, שהיא נחשבת ענף לאילן הזה .

ומעתה יתורץ הקושיא הראשונה , שאם יש לו מעשים מרובין וחכמתו מרובה, דודאי דומה הוא אל האילן שיש לו ענפים מרובים ושרשיו מרובים, עד שלפי רבוי הענפים היה ראוי שיהיה* לו שרשים יותר מזה. ובודאי דבר זה יותר גרוע משאילו היה לו שרשים מרובים וענפים מועטים, והחכמה גריעותא אליו. ואם אין ראוי שיהיה לו מעשים יותר, שכל כך גדול הוא במעשים , הנה אף אצל אילן גם כן, שאם יש אילן ששרשיו מרובין וענפיו מרובין, ואין ראוי שיהיו שרשיו יותר מרובין, אם כן אינו חסר שרשיו, וכאשר אינו חסר שרשים יש חוזק וקיום בודאי, אף אם ענפיו מרובים, כאשר אין לו חסרון שרשים. ויש לך להבין הדברים האלו .

ומה שהביא ראיה מן הכתוב (ירמיה יז, ו) "והיה כערער בערבה וגומר" , ומן הכתוב (שם פסוק ח) "והיה כעץ שתול על מים" , לא מצינו שהכתוב מדבר במי שחכמתו מרובה על מעשיו, או במי שמעשיו מרובין על חכמתו, כי בודאי פשטיה דקרא אינו מדבר מזה כלל . אבל מביא ראיה שהאדם נחשב כמו האילן; הן האדם שאינו הגון, או האדם שהוא הגון, שניהם נקראים בכתוב בשם 'אילן' . האדם שאינו הגון, דכתיב "והיה כערער בערבה וגומר", וזה נאמר על אדם שאינו הגון . ו"עץ שתול על מים" נאמר על אדם הגון . ומאחר שהאדם אשר אינו הגון נקרא בשם "עץ" , אין ספק שנקרא בשם "עץ" בשביל שמעשיו מועטים וחכמתו מרובה, לכך הוא דומה לאילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים . כי יש לדמות המעשה לשורש האילן, כמו שהתבאר למעלה, כי המעשים הם שורש האדם, וחכמתו הם הענפים . וכן מאחר שהאדם שהוא הגון נמשל לאילן, בודאי בשביל כך יש לדמותו לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. ואין צריך ראיה יותר מזה כלל, ואין צריך לדחוק בפירוש הכתובים כלל וכלל .